בטיסת וויזאייר מתל אביב לווילנה התיידדתי עם שכנתי מימין. היא עלתה לארץ לפני כחצי שנה בלבד ועתה היא נוסעת לארץ מולדתה בלארוס לביקור ולסגירת כמה עניינים. וילנה היא בשבילה תחנה בדרך למינסק, שאליה היא ממשיכה באוטובוס.
אני יצאתי לוילנה, בירת ליטא, ביחד עם קבוצת בלוגרים להיות אורחת של Go Vilnius – לשכת התיירות של וילנה – כדי לשכנע שהעיר היא יעד תיירות בזכות עצמו. את הסיור יזמה וארגנה מיכל בן ארי מנור בעלת הבלוג רואה עולם, ויצאנו אליו בצוות של חמישה שמביאים אתם עולמות שונים: צילום, תרבות אורבנית, טיולי משפחות, קולינריה ועוד.
אני מתמקדת בפוסט הזה בחוויות הנוגעות בחיי יצירה, באמנות וגם בזיכרון. בסוף הפוסט תמצאו קישורים לפוסטים של חברי לנסיעה ותוכלו להשלים נקודות מבט שונות וצדדים שאני פחות מתייחסת אליהם. לפני החוויות האלה שעליהן אספר בהרחבה – כמה רשמים כלליים.
חוויה מגוונת
התארחנו במלון Artagonist שכשמו כן הוא. האמנות היא הדגל שלו. בלובי – ציור ענק המדמה אמנות רחוב ובחדרים יצירות אמנות שונות זו מזו. כל חדר הוא בגדר הפתעה. המלון נמצא בנקודה האסטרטגית ביותר בעיר, ברחוב פיליאס (Pilies) שבלב העיר העתיקה.
החדר שלי לא היה גדול אבל היה נעים ונח, והתמונה שעל הקיר היתה יצירת מקור שתיארה את דמותה של מלכה ליטאית מפורסמת מן העבר. ארוחת הבוקר עשירה.
לאחר שלושה ערבים בעיר ויומיים ארוכים (לא הייתי מאמינה כמה אפשר למתוח יום) אני יכולה להגיד שזו היתה חוויה אינטנסיבית ועמוסה ברגעים מרתקים, יפים, שמחים וטעימים מאוד. הספקנו לצאת לחוויה קצרה אך משמעותית מחוץ לעיר ואני אפילו טסתי בכדור פורח.
עבר והווה
ובין כל אלה היו גם רגעים שאקרא להם מהורהרים. לווילנה יש עבר יהודי עשיר שהושמד בשואה. וילנה כונתה בעבר ירושלים של ליטא או ירושלים של הצפון. ערב מלחמת העולם השנייה למעלה מ-30% מתושבי העיר היו יהודים, והיו בה למעלה ממאה בתי כנסת. זה נושא שנכנס ללב ונמצא שם איפשהו, צף ועולה במקומות שונים בעיר, כך לפחות בחוויה שלי.
לאזרחי ליטא יש חשבון משלהם שהוא שונה משלנו. ליטא ידעה שנים קשות גם לאחר המלחמה תחת השלטון הסובייטי, וכשברה"מ התפרקה עברו עליה עוד שנים עד להתאוששות כי היה צורך לשנות את כל סדרי החיים, לבנות את כל המערכות ולהתחיל מחדש.
אז אני יכולה להגיד ש"החוויה הווילנאית" היא מעניינת ומכילה הרבה רבדים ושכבות. בעיני זה מתגמל לגעת בכולן. לבקר בווילנה זה גם לחפש חלק מעצמנו שהיה ואיננו וגם לספוג אופטימיות של עיר הנושאת פניה קדימה, מפתחת תיירות באופן מעורר השתאות ומעודדת יצירה ויזמות חדשות. אל תנסו לעשות את זה ביומיים וחצי. זה מתאים רק לטיול מאורגן כמו שלנו שהכל בו מתוקתק, וגם אנחנו לא ראינו את כל מה שאפשר. קחו את הזמן. וילנה שווה את זה.
חוויות מקומיות
החוויה הראשונה שלי ביציאה מהמלון אל הרחוב היתה המפגש עם מוצרי הצמר. ליטא ארץ קרה. באמצע אפריל טיילנו בטמפרטורות בודדות מעל לאפס. המחירים זולים וכל כך בא לי לרכוש גרביים מצמר אמתי ושלל סריגים אבל נזכרתי בחום שמצפה לי בארץ והסתפקתי בצעיפים קלילים לבנות המשפחה.
גם חנויות הענבר הן חלק מחווית הרחוב במרכז העיר. ליטא היא אחת מיצרניות הענבר העולמיות. חופי הים הבלטי הדרומיים והמזרחיים הם "מכרה הזהב" הגדול בעולם של ענבר. כתבתי על כך לפני שנה בעקבות ביקור בגדנסק. אם מסתדר לכם, אני ממליצה להיכנס למוזיאון-גלריה במרכז העיר בכתובת Mykolo g 8, בין רחוב פיליאס המרכזי לכנסיית סט אנה היפה הבנויה מאבני בריק אדומות. יש שם שילוב מעניין של מודרני ועתיק, ניתן לקנות תכשיטים, לראות פסלים שגולפו מענבר ולראות דרך מיקרוסקופים חרקים שנלכדו בענבר. זה מקום לביקור קצר שיעניין מבוגרים וילדים.
עוד חוויה משמעותית היתה קשורה לעיתוי של הטיול. יום הסיור שלנו נפל על תחילת השבוע הקדוש של הנוצרים, השבוע שלפני הפסחא, שנפתח ב"יום ראשון של הדקלים". על פי המסורת ישו נכנס לירושלים ביום הזה והתושבים קיבלו את פניו בענפי דקלים. כתבתי על המסורת הזאת לפני שנה כשחזרתי מפורטוגל. בווילנה אין חגיגות גדולות ביום הזה אולם יש שוק תמרים שמוכרים בו ענפים ירוקים שיש בליטא וענפים יבשים מקושטים. אנשים קונים ענפים על פי טעמם והולכים למיסה בכנסייה.
העיר העתיקה – סט לצילומי סרטים
המרכז העתיק של העיר יפה ומלא בכנסיות מתקופת הבארוק. בזכות המורשת הזאת הוכרה העיר העתיקה על ידי אונסקו. העיר משמשת מעת לעת כסט צילום לסרטי קולנוע. היא הפכה ליעד מועדף בתחום בזכות רחובותיה ההיסטוריים מחד וממדיה הקטנים מאידך, וכנראה גם השירותים הטובים הניתנים לצוותי ההפקה. בעבר צולמו בה סצנות מ"מלחמה ושלום" ולאחרונה נערכו בה צילומים להפקת "יקטרינה הגדולה" (הצארית של רוסיה) בכיכובה של הלן מירן. יודעי דבר אומרים שחלק מרחובותיה של וילנה מזכירים את מוסקבה.
התמצאות וסיורים בעיר
וילנה יושבת בגדתם של שני נהרות. הגדול הוא נריס (Neris) העובר מצפון לעיר העתיקה, והיובל שלו וילניה (Vilnia) החוצה את העיר העתיקה. האמת היא שאת הנהר נריס פגשתי רק ממרומי הכדור הפורח. העיר אמנם קטנה יחסית אבל גדולה משיכולנו להכיל בטיול הקצר. אני מדמיינת איזה כיף זה לרכוב באופניים לאורך הנהר נריס.
הציר המרכזי של העיר העתיקה הוא ברחובות Pilies ו-Didžioji היוצרים ביחד ציר אחד בין בית העירייה לקתדרלה של העיר. אבל יש עוד רחובות יפים כמו רחוב האוניברסיטה – Universiteto ורחוב היהודים – Žydų, אשר מתחיל בבית הקפה-קונדיטוריה Poniu Laime הנראית יפה ומגרה (רק הצצנו), ובהמשכו האזור שבו היה בית הכנסת הגדול של העיר שחרב. לא רחוק ממנו התגורר במאה ה-18 הגאון מווילנה שהיה סמכות רבנית גדולה. זה אחד המקומות שמגיעים אליהם כדי לדעת ולהכיר. אזור נחמד נוסף שהכרנו בסיור הוא המרחב שבין השוק המקורה לבין תחנת הרכבת. זהו אזור מתחדש שהיה עד לפני זמן לא רב פחות נעים ועתה יש בו מקומות בילוי, מסעדות, הרבה אמנות רחוב מהפנטת. ויש כמובן עוד פינות רבות שמספרות סיפור.
טיילנו בעיר העתיקה עם מדריכה בשם לינה, ואחד הדברים המעניינים שסיפרה היה איך לקחו אותה בילדותה לאחת הכנסיות שהסובייטים הפכו למוזיאון מדע כדי לתת השראה לילדים על חלליות הטסות לירח. גם אתם תוכלו לקחת סיור מודרך שמארגנת העירייה בין תחילת מאי לסוף ספטמבר. מכאן ואילך אני עוזבת את התיאורים הכלליים ורוצה לספר על כמה חוויות שנגעו בי במיוחד.
סיורים מודרכים ואפליקציות
נקודת המוצא לסיורים המודרכים היא במשרד הטוריסט אינפורמיישן ב-Pilies St. 2. בדקו כאן את מועדי הסיורים.
באתר התיירות של העיר יש מסלולים לפני נושאים שניתן לעשות בעזרת הטלפון. אחד מהם עוסק במורשת היהודית בעיר.
שמתי לב גם לאחד העוסק בחצרות הסודיות של וילנה, מה שהזכיר לי את הפוסט שכתבתי על החצרות של בודפשט.
ויש גם גם אפליקציות לטלפון. כדאי לבדוק את שלל האפשרויות.
על חיי יצירה, אמנות וזיכרון
הרפובליקה של אוזופיס
בערב קיץ אחד בשנת 1998 ישבו שני אזרחי אוזופיס לכתוב חוקה לרפובליקה החופשית שלהם שהוכרזה כשנה קודם לכן. לימים הם הפכו לנשיא הרפובליקה ולשר החוץ שלה. קשה לומר מי מהם כתב מה. הדבר שידוע בוודאות הוא שהנשיא – Romas Lileikis – אהב כלבים, ושר החוץ – Tomas Čepaitis – אהב חתולים.
הרפובליקה של אוזופיס היא רובע אלטרנטיבי ומתחדש בעיר וילנה שתושביו עוסקים בחיי יצירה: מוזיקה, קולנוע, ציור ופיסול. כדי להבין את רוח המקום דמו את רובע מונמרטר בפריז לפני מאה שנה.
כמו בשכונות מתחדשות בימינו בערים אחרות יש באוזופיס אמנות רחוב, אבל לא מדובר כאן רק בציורי קיר. גם מזה יש, אבל האמנות כאן מגוונת וכוללת גם פסלים ואובייקטים שונים. התחושה הכללית היא שזוהי חממה לחיי יצירה, ואכן במרכז הרובע נמצא הבית הזה שכתוב עליו האינקובטור של אוזופיס, ומסתבר ששם, באינקובטור הזה לחיי יצירה, הכל התחיל.
האינקובטור
המתחם שמאחורי השער, "האינקובטור", הוא מבנה שעבר גלגולים היסטוריים שונים. בעברו הוא היה בית חולים לותרני, בית כנסת ומרכז סדנאות לבעלי מלאכה שונים. בשנים שלאחר מלחמת העולם הורע מצבם של הבניינים בסביבה וגם המבנה הזה החל להתפורר. הסובייטים העדיפו להשקיע בבתים חדשים והרובע ננטש.
לאחר נפילת החומה פלשו לבניין הזה כמה אמנים שהחלו ליצור וליזום חיי תרבות עשירים שכללו ערבי נגינה ותצוגות אופנה. המבנה הפך לסקווט (מבנה שפלשו אליו) המפורסם ביותר בעיר. המקום התפתח והתרחב והטביע את חותמו על רובע אוזופיס כולו.
פירוש השם אוזופיס הוא מעבר לנהר. הרובע מוקף על ידי הנהר וילניה היוצר לו מעין "חיבוק" וגם מעצב את אופיו ואת זהותו.
כיום השכונה משופצת והרחובות יפים. אמנות הרחוב משתלבת בו ואינה משחיתה אותו. ברחוב הזה שבו צולמה התמונה נמצאת מסעדת Sweet Root היוקרתית והמעולה. אני משאירה לחברי לטיול לספר עליה. רק מזכירה אותה. כהרבה רבעים מתחדשים היום בעולם גם לאוזופיס נכנסה הבוהמה, והאזור הוא כיום תערובת של הרוח הזאת של האמנים, המתיישבים הראשונים, ושל העסקים המתוחכמים.
הבניין הזה הוא אולי האחרון שטרם שופץ, ובקרוב גם הוא בוודאי ישופץ.
החוקה
החוקה שנוסחה מערבת רצינות ושעשוע. סעיפים שונים בה מייצגים דבר והיפוכו וביחד הם מדגישים את הזכות להיות או לא להיות בעלי חירויות, איש על פי רצונו. זה רעיון מעניין וקצת מופשט ששווה לחשוב עליו.
תחילה נכתבו סעיפי החוקה על לוחות גדולים בליטאית ובאנגלית ובהמשך גם בצרפתית. ב-2002 הוחלט להוסיף לוחות בכל השפות של וילנה. ולמה אני מספרת על כך? כי הנוסחים הנוספים נכתבו בפולנית, ברוסית, בשפה של בלארוס וביידיש. בווילנה של היום מנסים לתת כבוד לעבר היהודי, ויהדות בווילנה מתחברת עם יידיש ולא עם עברית. עם הזמן נוספו עוד ועוד שפות וכיום ניצבים למעלה מעשרים לוחות עם נוסח החוקה ב-Paupio street.
באתר האינטרנט של החוקה ישנו תרגום שלה גם לעברית. הקריאה מעלה חיוך על הפנים, אבל בינינו – לא הייתי מתנגדת שתהיה חוקה כזאת גם למדינת ישראל. המוטו הוא בסעיפים האחרונים: אל תביסו, אל תשיבו מלחמה ואל תיכנעו. העליתי לכאן את הסעיפים הראשונים בשביל לתת תחושה לאופיה. אני ממליצה להיכנס לקישור ולקרוא את הנוסח המלא.
1. לכולם ישנה זכות לגור ליד נהר וילניה, ולנהר הוילניה ישנה זכות לזרום לצד כולם.
2. לכולם ישנה זכות למים חמים, חימום בחורף וקורת גג.
3. לכולם ישנה זכות למות, אך זוהי אינה חובה.
4. לכולם ישנה רשות לטעות.
5. לכולם ישנה זכות להיות מיוחדים.
6. לכולם ישנה זכות לאהוב.
7. לכולם ישנה זכות לא להיות נאהבים, אך זה לא הכרחי.
8. לכולם ישנה זכות להיות בלתי מובחנים ובלתי מוכרים.
9. לכולם ישנה זכות להתבטל.
10. לכולם ישנה זכות לאהוב ולטפל בחתול.
11. לכולם ישנה זכות לטפל בכלב עד שהם או הכלב ימותו.
12. לכלב ישנה זכות להיות כלב.
13. חתול אינו מחויב לאהוב את בעליו, אך חובה עליו לעזור לו בשעת צרה.
רחוב הסופרים – Literatai Street
בליטאית – Literatų gatvė
אני קופצת אל מרכז העיר העתיקה, לרחוב הסמוך מאוד לרחוב הראשי פליאס (Pilies). הרחוב נקרא Literatai החל מאמצע המאה ה-19, על שם אדם מיצקביץ', המשורר הלאומי של פולין. ב-2008 עלה רעיון להחיות את הרחוב ולהקדיש אותו לכל הסופרים, המשוררים, המתרגמים ואנשי ההגות מהמורשת הליטאית. ב-2009 הוקם משרד ברחוב בשם Mo museum שמנהל את הפרויקט. השם Mo שקיבל גם לוגו משלו הוא מלשון "מודרן", ובהמשך יוסיף וירחיב את פעילותו, אבל כרגע אנחנו עם אנשי הרוח ועם הרחוב המיוחד.
רוב העבודות שעל הקיר נוצרו על ידי אמנים ליטאים אולם כל אדם שרוצה ליצור עבודה המתייחסת אל אחד הכותבים או אל יצירתו מוזמן לעשות זאת בתיאום עם המשרד שברחוב, והפרויקט צומח עד היום. בעיני זאת אחת הפינות המרגשות ביותר בעיר. לשמחתי הרחוב נמצא קרוב מאוד למלון שבו השתכנו ולמרות שהגענו אליו גם בסיור המודרך הגעתי אליו עוד פעמיים לבד כדי להתבונן בעבודות. הרגשתי שאני נמצאת במוזיאון אמנות פתוח ברחוב.
למקומיים המכירים את השפה ואת היוצרים, העבודות מדברות בוודאי הרבה יותר. למשל, הייתי שמחה להכיר את הקונטקסט של העבודה הזאת.
אולם גם בלי לדעת דבר זה עדיין פרויקט מרתק. הוא עשוי בהקפדה על האיכות, והעבודות מאוד מעניינות ובעלות ערך בפני עצמן.
מחווה למשה קולבק
והנה, בתוך כל השפע הזה שחוויתי אך ורק באופן איטואיטיבי מצאתי עבודה שאני יכולה להתחקות קצת אחריה. באחת העבודות מופיע השם משה קולבק באותיות עבריות. פניתי לגוגל לחקור מי הוא היה.
משה קולבק נולד ב-1896 בעיירה סמרגון שליד וילנה. הוא למד ב"חדר" וקיבל חינוך עברי. בצעירותו היה מורה בקובנה, אחר כך למד בברלין וחזר להוראה בבתי ספר תיכוניים ובסמינרים למורים ביידיש. הוא כתב שירה ועסק בתיאטרון. מחזותיו עלו בתיאטרון היידיש בווילנה. בהמשך הוא עבר למינסק והעלה מחזות בתיאטרון היהודי במוסקבה. רק מעט מיצירותיו תורגמו לעברית, אחת מהן היא "זעלמעניאנער" (זלמנאים) – המספרת על שקיעת החצר היהודית עם המהפכה הקומוניסטית והרס רקמת החיים הייחודית.
בשנת 1937 הוא נעצר על ידי המשטרה הסובייטית במסגרת הטיהורים של יוצרי היידיש. משה קולבק מת בכלא, לא ברור אם הוצא להורג או שמת מתנאי המאסר הקשים.
לקריאה נוספת עליו כנסו לערך משה קולבק בוויקיפדיה
מי יצר את המחווה למשה קולבק?
חיפשתי ומצאתי באתר של הפרויקט את שם היוצר של המחווה הזאת למשה קולבק. ג'רונימוס סיבוטיס (Jeronimas Seibutis) הוא אמן צעיר מווילנה שהתמחה בגרפיקה ומשתתף בתערוכות רבות מזה כמה שנים. מדוע יצר את העבודה על משה קולבק, את זה אני לא יודעת. האם יש לו קשר כלשהו אליו? האם הנהלת הפרויקט דואגת להנציח את כל אנשי הרוח הליטאים והוא התבקש לעשות זאת? אולי. בכל מקרה הגילוי של המשורר והסופר היידי על הקיר ברחוב ליטרטאי ריגש אותי.
מוזיאון מו לאמנות בת זמננו
ראשיתו של מוזיאון מו (modern art) אי שם בתקופה שבה הוקם פרויקט האמנות ברחוב ליטרטאי. באותה העת החל להיבנות גם אוסף האמנות של המוזיאון שעתיד לקום. בנקודה הזאת אני רוצה לציין שיש כמה מוזיאונים לאמנות בווילנה אבל מוזיאון חדשני לאמנות בת זמננו לא היה. לפני פחות משנה, באוקטובר 2018, נחנך המוזיאון החדש שתוכנן על ידי האדריכל הנודע דניאל ליבסקינד.
המבנה (נמצא בכתובת Pylimo 17) מרשים והולם את ייעודו. העיצוב שלו נקי ומינימליסטי, אבל יש בו כמה זוויות חדות השוברות את הצורה. בעיני הוא קצת זר בסביבתו. בכוונה צילמתי אותו מרחוק ולא עם פוקוס על המבנה כדי להראות אותו בקונטקסט של הרחוב. באתר של ליבסקינד מוסבר שהארכיטקטורה מגשרת בין העבר הבארוקי של העיר להיום ומתכתבת עם הארכיטקטורה של שערי העיר.
אדם, חיה, רובוט
באפריל נפתחה במוזיאון תערוכה גדולה שתתקיים עד כמעט סוף אוגוסט. היא נקראת: אדם, חיה, רובוט. יצירות של אמנים ליטאים מאוסף המוזיאון ויצירות של אמנים ממדינות שכנות נוגעות בהיבטים שונים של היחסים שבין האדם והטבע, המרקם האקולוגי ההולך ומתערער, היחס לבעלי החיים ויצירת מערכות כמו בינה מלאכותית אשר מערערות את הסדר הישן.
התערוכה מאוד מגוונת ומרשימה. היא נוגעת בנושאים עכשוויים, בפחדים קיומיים, בשאלות אתיות וכן בהקשרים תרבותיים שאותם איני מכירה אך למדתי עליהם מעט בתערוכה. כדי לתת טעם על קצה המזלג מהתערוכה אספר על צמד העבודות של האמנית Laisvydė Šalčiūtė אשר עוסקת במקומה של האשה בחברה באמצעות הקשרים תרבותיים שונים. העבודה שבצד שמאל מנהלת דיון עם תופעה מן המאה ה-19, שבה ראו בהתנהגות היסטרית מחלה של נשים.
העבודה הימנית מתקשרת עם אגדה ליטואנית עתיקה בשם Egle. זהו שמה של אשה שהותקפה על ידי נחשי ים כשהתרחצה ביחד עם אחיותיה, ואחרי ניסיונות כושלים במשא ומתן עם התוקפים נאלצה ללכת אתם. בים היא מצאה את נסיך חלומותיה בדמות אחד הנחשים וביחד הם הולידו ארבעה ילדים. עם השנים תקפו אותה געגועיה הביתה וכשניסתה לצאת מהים לביקור משפחה העניינים החלו להסתבך. את האגדה המלאה תוכלו לקרוא כאן. הטקסט שבצד העבודה מסביר שבעוד שבתנ"ך הנחש נחשב לפתיין, באמונה הפגאנית המקומית נחשים מייצגים את הכוחות החיוניים והמרפאים של נשים. מעבר לכך שהנושא מעניין הוא נותן לנו פרספקטיבה על עתיקותה של ליטא.
הקדשתי למוזיאון קצת למעלה משעתיים. ראיתי בעיקר את התערוכה המרכזית. ניסיתי לראות תערוכה נוספת אבל גיליתי שאני לא מסוגלת להכיל יותר.
הציור הזה של אדם וחווה הוא נפלא בעיני. הוא מציג את בני האדם במערומיהם ולא בגלל שהם ללא בגדים אלא במלוא המשמעות של המילה עירום.
המוזיאון היהודי
למוזיאון הזה יש שם ארוך במיוחד המתייחס גם לדמותו של הגאון מווילנה, שהמוזיאון נקרא על שמו, וגם לשאיפה של הקהילה היהודית היום להיות מרכז של סובלנות.
הוא נקרא:
Vilna Gaon State Jewish Museum
או
Tolerance Center of the Vilna Gaon State Jewish Museum
יש לו כמה שלוחות ברחבי העיר. אני ביקרתי במוזיאון המרכזי. הוא שוכן לא רחוק מ"מוזיאון מו" בכתובת Naugarduko 10/2, ויש בו תערוכות רבות ותוכן בלתי נדלה היכול לספק עניין גם ליום מלא. אני הקדשתי לו קצת למעלה משעתיים. רק שלט צנוע בחוץ מבשר שזהו מוזיאון. הוא אינו מתבלט בסביבה ונראה כאחד הבתים ברחוב. חלל הפנים נראה חדיש, והתערוכות מתפרשות על פני כמה קומות.
סמואל בק
תערוכת קבע מאוד יפה במוזיאון מוקדשת לסמואל בק, יליד וילנה שהיה כבן תשע כשהציג את ציוריו לראשונה בתערוכה בגטו של וילנה. סמואל בק שרד את המלחמה עם אמו והם היו בין הבודדים שניצלו מהקהילה היהודית הגדולה של העיר ושל ליטא כולה. 96% מיהדות ליטא הושמדה בשואה. הנתונים בלתי נתפסים. זו היתה מחיקה טוטלית. סמואל בק עלה עם אמו לארץ ב-1948 ולמד בבצלאל אבל ברבות השנים הוא הפך לאזרח העולם וחי באיטליה, בניו יורק, בצרפת ושוב בישראל ובניו יורק.
נתקלתי בעבר בציורים של סמואל בק. אני כבר לא זוכרת אם ראיתי אותם בלוחות שנה או במוזיאון. אני זוכרת רק שלא התחברתי לסגנון הסוריאליזם הריאליסטי (גם את של סלוואדור דאלי מעולם לא אהבתי), אבל כשקוראים על תערוכת הציורים בגטו ועל קורותיו בהמשך, הכל נראה אחרת. כל מה שהוא מצייר עד היום נובע משם, מן החוויה המכוננת האיומה הזאת שחווה כילד. ישבתי זמן רב במוזיאון והקשבתי לראיונות מצולמים עם האמן ולאחר מכן ראיתי את ציוריו.
פתיחות דתית
אפשר להתוודע במוזיאון היהודי לעבר של יהודי וילנה הדתיים האדוקים שקיבלו את השם ליטבקים (Litvaks) וללמוד בו על ההיסטוריה של היהודים בווילנה מראשית העדויות אודותם ועד לשואה ולימינו. לדעתי החלק הזה דורש יותר הנגשה כי יש בו עומס מלל שקשה להתמודד עמו. יש אגף המנציח עדויות של ניצולי שואה אשר היו ילדים בזמן המלחמה. אני מודה שהגעתי אליו מותשת ועייפה.
יש לא מעט תערוכות אמנות במוזיאון. אחת, למשל, של ציירים ליטווקים. הכוונה לכל הציירים שלמדו בבתי הספר לאמנות בקובנה ובווילנה, חלקם ניספו בשואה וחלקם זכו לחיים ארוכים. בין התערוכות המתחלפות ראיתי תערוכת צילום יפהפייה של הצלם בן זמננו ליאוניד פלוטקין, יליד וילנה שחי בארה"ב ומצלם בעבור נשיונל גאוגרפיק, גארדיאן ועיתונים חשובים נוספים. התערוכה מתעדת מסע בתת היבשת ההודית ומטרתה להראות פתיחות דתית ומוטיבים אנושיים נצחיים ואל-זמניים. כל חלל במוזיאון מנוצל עד תום, כולל אזורי ההתכנסויות והכנסים.
חלפתי על פני התערוכות אבל אני לא יכולה להגיד שהקדשתי להן את הזמן הראוי. צריך לבוא לפה לפרק זמן מתאים או לדעת שבוחרים תערוכה אחת לחוות באופן יסודי, וליתר מקדישים פחות, כפי שאני עשיתי. כשיצאתי ראיתי אנשים רבים הנכנסים למוזיאון ושמחתי לראות שהמקום חי.
ליטא והיהודים
על החלק של תיאור השואה של יהודי ליטא וגם על החלק של ליטא ויחסה ליהודים היום לא ויתרתי לעצמי. הרגשתי הקלה כשקראתי שהאמת מסופרת שחור על גבי לבן ללא כחל וסרק. ליטאים היו שותפים מלאים ופעילים בהשמדת יהדות ליטא. המילים לא עושות הנחות. השיטה של הנאצים היתה לגייס תושבים מקומיים לשורותיהם. הם הבינו שרק כך יוכלו להשיג את מטרתם. זה הצליח להם מעל למשוער. רוב יהודי ליטא לא נשלחו למחנות הריכוז הגדולים שבפולין אלא נרצחו בהרבה אתרים בליטא ובמדינות הבלטיות. זה לא היה קורה ללא עזרה פעילה של מקומיים.
כיום, ליטא הרשמית מקבלת בברכה יהודים. קולות של גזענות, כולל בעיתונות, עדיין צפים מדי פעם ועולים. לוח המידע במוזיאון מתאר מקרים שהיו. אני רוצה להאמין שהרוח הכללית היא כמו זו שנראית לעין באוזופיס ובמקומות נוספים בעיר. אני מרגישה שיש רצון רב לכבד את העבר היהודי ולהבליט את ייחודו, אם בהנצחת מורשתו של הגאון מווילנה, אם בתערוכת הקבע החדשה והיפהפייה לסמואל בק וגם בנגיעות קטנות כמו המחווה למשה קולבק ברחוב ליטרטאי.
גישתי כתיירת היא להכיר יעדים בפתיחות, לפרגן לדור הצעיר שאינו אשם במעשי אבותיו וליהנות ממה שהיעדים האלה מציעים. איפה שאנשים חיים חיי רווחה יש חינוך טוב יותר וסיכוי לשיח חברתי פתוח ואנושי יותר. התיירות היא אחד ממנועי הכלכלה כיום, וככזאת היא מביאה עמה סיכוי ותקווה. השאלות העולות מן השואה הן אנושיות-אוניברסליות, ואנחנו לא מחוץ להן בגלל מה שקרה למשפחותינו ולבני עמנו. אבל את מה שהיה כמובן חשוב לזכור.
מסעדה כשרה – בייגל. בואו כדי לפרגן.
לא התייחסתי בפוסט הזה לקולינריה, אבל לסיום אני רוצה להגיד כמה מילים על מסעדת בייגל, כי בעיני היא הפנים של יהדות וילנה היום.
המאפייה – מסעדה "בייגל" היא היחידה הכשרה בווילנה. היא נמצאת בכתובת Pylimo 4 במרחק קצר ממוזיאון מו. פרט לבייגלים טעימים, כמיטב המסורת של המאפה המזרח אירופאי, מגישים בה גם כריכים (בבייגל כמובן), סלטים ומרק. אולי שכחתי משהו מן התפריט אבל בעיקרון הוא פשוט. אל תצפו לארוחת גורמה אבל תבואו. ראשית, כיף לפעמים לאכול אוכל פשוט ובסיסי, ושנית – זהו מוסד במלוא מובן המשמעות של המילה.
המקום מופעל על ידי הקהילה היהודית המקומית שמנסה לעשות טוב ולקרב לבבות. לתחושתי רוח העבר מרחפת כאן גם אם בשקט, אחרת מאיפה הצורך הזה של הקהילה היהודית למצוא משמעות ולעסוק בעשייה המבטאת חזון וערכים?
בכל אופן מגיעים לכאן מקומיים ותיירים שחלקם אינם יהודים כלל, והצוות מאוד גאה בכך שהמסעדה היא מקום מפגש. כשבילינו שם התנגן ברקע פס קול של שירים ישראלים. היה נחמד לשמוע פתאום את אמיר דדון. יש פה רצון טוב בכמויות. אז בואו פשוט כדי לפרגן ולהגיד שלום. תתפסו הפוגה קלה מהשוטטות ותתכבדו בבייגל.
מקרא למפה
שחור – מלון ארטגוניסט
צהוב – נקודות ציון שהזכרתי בתיאור העיר העתיקה
אדום – אתרים הנוגעים באמנות
כחול – אוכל (שתי מסעדות שהוזכרו בפוסט והשוק המקורה)
ירוק – המוזיאון היהודי
הפוסטים של שותפי לטיול ואחרים שאהבתי
אל הפוסטים של מיכל בן ארי מנור – וילנה, נקודת הג'י של אירופה וגם וילנה עם ילדים
אל הפוסט של עפר קידר – שורשים וצמרות עצים – חופשה בווילנה
אל הפוסט של אירה חרקובסקי – Mom traveling alone
אל הפוסט של רחלי קרוט – ממקרונים ועד ציפיליני – חמישה מקומות לאכול בהם בווילנה
ממליצה מאוד לקרוא גם את הפוסטים של ינינה זסלבסקי אפק על וילנה. הם משלימים מקומות והמלצות שאנחנו לא חווינו,
ואת הפוסט האישי המרתק של יואב גוש.
ומזכירה להיעזר גם ב:
הפוסט על הטיסה בכדור הפורח כבר כאן. בהמשך העונה יעלה פוסט על תרבות הקראים בטרקאי – סיפור מרתק באזור יפהפה עם אגמים. מדור העוסק בטיולים בתחבורה ציבורית הולך ומתפתח. שלא תצטרפו? יאללה, מוזמנים להירשם 🙂
קשה להכיל את חווית העיר בפוסט אחד, אז הנה עוד כמה תמונות שידברו במקום מילים.
זיוה את כותבת מקסים,וילנה נשמעת עדינה ונעימה. מחכה לבקר בה בקייץ
תודה רבה, ענת. אני כבר מחכה לחוויות שלך מהקיץ, להכיר דרכך גם את הקמטריסייד של ליטא
פוסט נפלא עם המון מידע מעניין, תודה זיוה
זיוה, את, מיכל וחברייך לטיול פתחתם צוהר קטן אל עיר פחות מוכרת מבחינה תיירותית. אוהבת את נקודת המבט המיוחדת שלך. רחוב הסופרים נשמע לי כמו משהו ייחודי ומסקרן.
תודה רבה, רחלי. רחוב הסופרים המיס את לבי 🙂
איזה יופי של פוסט מקיף על העיר המרתקת! תודה זיוה
תודה רבה, עמירם. שמחה שנהנית 🙂