השבוע סיפרתי על מחצבות ששוקמו והפכו לאתרים יפים. היות שאני אוהבת חיבורים להיסטוריה סיפרתי על חזונו של הרצל להקמת מפעל מלט עברי בארץ ישראל, ועל הפגיעה בנוף שהוליד החזון. אבל לתוספת ההיסטורית הזאת היתה עוד סיבה.
אבי גדל בשכונה של פועלי המפעל, ומאז שסיפר לי על ימי ילדותו הרגשתי שהסיפור של קבוצת הפועלים הזאת הוא לא רק ייצור מלט. הפועלים יצרו תשתית חברתית באמצעות ועדות שפעלו בכל תחומי החיים. הורים נתנו גיבוי מלא לוועדת החינוך, ואנשי החינוך היו סמכות שאין עליה עוררין.
בחרתי להעלות פה סיפור אחד שסיפר לי אבי, אחד מיני רבים. הבחירה בסיפור על הטיול לנרקיסים נובעת מהסמיכות לט"ו בשבט וגם מפני ששמתי לב הוא בלוג טיולים בעיקרו, אבל בין המילים יש בסיפור תמצית של כל מה שסיפרתי עכשיו.
אני לא מתרפקת על החיים הקשים של אותה תקופה ולא נאיבית לחשוב שהכל היה ורוד. זאת היתה חברה יותר הומוגנית מזו שצמחה פה בשנים מאוחרות יותר, אבל כפי שתראו היא לא היתה אחידה. סבי, למשל, עלה מלטביה בעוד שסבתי עלתה מפולין. תפגשו בסיפור חבר מקהילת הסובותניקים (על כך בהמשך) ואת המורה הדסה שעלתה לארץ מלטביה ולכן התארחה בבית סבי וסבתי בעת שהיתה בצעדיה הראשונים בארץ.
מה עוד כדאי לדעת לפני שצוללים בסיפור? הוא התרחש בתקופת המאורעות של סוף שנות ה-30, אלה שנקראו בפי הערבים המרד הערבי הגדול. אבי, נח אפרת, היה אז ילד בבית הספר היסודי. מכאן והלאה המילים הן שלו.
הטיול לנרקיסים, מאת נח אפרת
כמה מחוויות הילדות שעברתי הפכו לזיכרונות הצרובים עמוק, מעין חוויות מכוננות שהשפיעו עלי מאוד ועיצבו את חיי. אחת החוויות האלה היתה הטיול למרבצי הנרקיסים ליד נחל הקישון.
בשבתות היינו מתאספים, הילדים, והולכים לשחק. בחורף היו הרבה שלוליות. היינו גונבים עצים מבית החרושת, בונים רפסודות ומשיטים בשלוליות. עמק זבולון היה כמעט ריק. המגדלים של בתי הזיקוק היו אז בבנייה. היו אז המון נרקיסים בין השכונה, החל ממסילת הברזל של הרכבת, ועד נחל הקישון. הלכנו לקטוף נרקיסים. מישהו אמר שבצד השני של הקישון יש יותר נרקיסים. התפשטנו כדי לשחות במים. את הבגדים והנעליים שמנו בארגז.
ידעתי לשחות מגיל צעיר. למדתי לשחות בקישון. בשבתות בקיץ היינו הולכים לקישון להתרחץ. הקישון היה אז נקי. התחלנו לקטוף נרקיסים. היו המון. מישהו הציע להביא נרקיסים לדן וארנון, חברים שלנו שעברו לגור בקריית חיים.
הבתים בקריית חיים היו נמוכים, אבל היו שם שלושה בתים גבוהים שחברת החשמל הקימה לעובדיה. קראו להם "קריית החשמל" והם היו ציון דרך בשל גובהם. הלכנו לבית של דן. כשהגענו ההורים שלו נבהלו. הם ראו חמישה ילדים מכוסים בבוץ.
בגלל המאורעות היה פחד מתמיד והיעלמות של ילדים גרמה לחששות כבדים. השכנות של נשר לבלד א-שייח היתה מקור לפחד גדול. אבא של דן הבין מיד שבנשר בוודאי דואגים לנו, והוא התקשר מהמזכירות של קריית חיים לטלפון של מפעל המלט. בנשר אכן היתה בהלה. כשצלצל הטלפון במפעל ונודע שהילדים נמצאים במקום בטוח רווח לכולם ואמרו שיבואו לקחת אותנו. בינתיים, בבית של דן עזרו לנו להתנקות.
*הסובתניקים היו נוצרים שאמצו את היהדות. רובם עלו מרוסיה. הם נקראו סובותניקים ככל הנראה מפני ששמרו שבת. עוד על הסובותניקים בוויקיפדיה
הגיע לקרית חיים אוטובוס של חברת חבר. הנהג היה אלכסיי רשילוב, מהסובותניקים*, וגם אבא היה אתו. אלכסיי, הנהג, היה אביו של אביגדור, אחד מחבריי. אביגדור ידע שהוא יקבל מכות ופחד נורא מהתגובה של אביו. הוא רץ לאבא שלי, חיבק אותו והתחנן: "תגיד לאבא שלא ירביץ לי".
אבא דיבר עם אלכסיי ואמר לו: "הילדים עשו מעשה שלא יעשה, אבל העונש צריך להיות כזה שירתיע אחרים. אני לא מציע לך להרביץ לילד. בערב כשנחזור נאסוף את ועדת חינוך ונחליט איזה עונש מגיע לילדים."
עוד באותו ערב התאספה ועדת החינוך. היא החליטה שבבוקר, לפני הכניסה לכיתות, המנהל יספר לכל הילדים מה היה ויסביר כמה זה מסוכן ומהי החומרה של המעשה. בנוסף לכך נאסר עלינו להשתתף באירועים תרבותיים – הקרנת סרט קולנוע על גבי סדין או מופע של שירה – במשך שלושה חודשים.
בבוקר, בעת ההתכנסות בחצר בית הספר, הקריא המנהל את שמות הילדים שהשתתפו בטיול. גם המורים בכיתות שוחחו עם הילדים.
הדסה, המורה שהגיעה מלטביה והתארחה בביתנו עם הגעתה לארץ, היתה המורה שלי. היא דיברה על מה שקרה בשבת, וכשסיימה אמרה שכל ילד יחשוב איזה עונש הוא היה מציע. אני הצעתי שאכתוב חיבור, ובאמת כתבתי בעקבות השיחה הזאת חיבור.
עם כל הדברים האלה: ההתכנסות בחצר, הקראת השמות הפומבית, השיחה בכיתה וכתיבת החיבור – יכולתי להתמודד. מה שהכי פגע בי הוא מקרה שאירע כעבור חודש.
לנשר הגיעה הזמרת אסתר גמליאלית. היא היתה אז הזמרת המפורסמת בארץ. ההופעה התקיימה בבית הספר. אבירם ואני נכנסו להופעה. כל כך רצינו לראות אותה. כל ההורים היו שם, המורים, הילדים והציבור כולו. מנהל בית הספר קם ואמר לפני כל הנוכחים: "נח ואבירם, אתם קיבלתם עונש ועכשיו אתם מתבקשים לצאת מהאולם."
♦♦♦♦♦
הנרקיסים בקישון, בחזרה לכאן ועכשיו
בעשורים האחרונים הנרקיסים כמעט נעלמו מנוף שפך הקישון, ובעונה שעברה לפתע צצו מחדש. מסתבר שדווקא רעיית עדרי בקר בחודשי הסתיו הפחיתה את התחרות על משאבי הקרקע ואפשרה לפקעות הרדומות להצמיח. האם הם פורחים גם השנה – את זה אני לא יודעת ואולי מישהו מהקוראים ידע לספר.
אפשר לקרוא על כך כאן.
תודות
התמונות בפוסט הזה הן של בלוגריות קולגות. אני מודה מאוד לנתלי תמיר (עיר, כפר ומהם שבינהם), רבקה קופלר (אוספת אוצרות), ציפי לוין (מה יש לך גברת לוין) ואילנה בר (יצאתי מביתי למסעותי). שיתוף הפעולה בעולם הבלוגינג הוא מקסים בעיני ואינו מובן מאליו. שתיים מהבלוגריות כתבו פוסטים על טיול למרבצי נרקיסים. הם מצורפים כאן למטה, בקובייה הוורודה.
בלוגריות מטיילות למרבצי נרקיסים
אמנם לא חצו נחל בעירום, לא התלכלכו בבוץ כמו ילדים, לא עוררו סביבן דאגות ופחדים, אבל יצאו לראות נרקיסים
נרקיסים ליד גלילות, מתוך הבלוג מה יש לך גברת לוין של ציפי לוין
נרקיסים ליד דימונה, מתוך הבלוג יצאתי מביתי למסעותי של אילנה בר
עוד מסלולי נרקיסים, מבחר מהרשת
זיוה, איזה זר יהפהפה לקטת בשילנו כאן. איזה ניחוח מדהים עולה מהפוסט שלך. ריח של ארץ שיראל הישנה. כל כך הקבה מים זרמו מהקישון עד אז. עונש, חרטה, הרהור במעשה אני חוששת שכמעט נעלמו מהחברה שלנו. אנחנו היום צריכים להכיל כל דבר. סיפור נהדר סיפר נח אפשרת – אשמח לקרוא עןד מסיפוריו. תודה על השיתןף.
תודה, ינינה. באמת עברו הרבה מים בקישון והשתננו בהמון דברים. האופן שבו טופל העונש, האחדות של ציבור ההורים והמורים, ולא נשכח גם את תכסית השטח שהשתנה ללא היכר. אמצא הזדמנויות להעלות עוד מהסיפורים של אבא כי הוא מספר בחסד עליון.