הרעיון לתחנת הדרך בטיול שלנו באזור שעליו אספר התחיל מהרצון לבקר בנאושימה, אי בים הפנימי סטו שנודע כ"אי האמנות", והוא מופיע בכל מיני רשימות כיעד ראשון במעלה לביקור ביפן.
הים הפנימי סטו הוא האזור הגאוגרפי שבין האי המרכזי והגדול של יפן – הנושו – לבין האי הרביעי בגודלו – שיקוקו. המרחב הזה שבין שני האיים הגדולים מלא באלפי איים, כ-3000 בקירוב.
הים הפנימי היה ציר מסחר ושייט מרכזי בעבר. גם בעת המודרנית נותר האזור הזה חשוב לכלכלת יפן. במאה העשרים התפתחו תעשיות כבדות בעיקר בערי החוף של הונשו אבל גם בשיקוקו, ועסקים הקשורים בתעשייה קמו גם בכמה מהאיים. למשל, באי אינוג'ימה (Inujima) הסמוך לחוף הונשו, התקיימה תעשייה של ייצור נחושת. כשמחיר הנחושת צנח עזבו תושבי האי לערים הסמוכות והאי נותר כמעט נטוש. גם באיים אחרים קטנה האוכלוסיה ביחס לעבר. בימינו, החיים במרכזים האורבניים נוחים יותר לרוב בני האדם.
בסוף המאה הקודמת החל תאגיד בנזה (Benese corporation) – חברה העוסקת בחינוך ובהוצאה לאור -בבניית המוזיאונים באי נאושימה, כדי ליצור לאזור מוקד משיכה מסוג אחר. הפרויקט הראשון היה מלון המכיל גם מוזיאון לאמנות. הוא נקרא Benese House Museum, והוא מכיל אוסף אמנות בינלאומי. לפרויקט החדשני גויס האדריכל הנודע טדאו אנדו. עם השנים נבנו מוזיאונים נוספים בתכנונו. בשנים הבאות נבנו מוזיאוני אמנות גם באי הסמוך טשימה (Teshima) ובאי קטן אינוג'ימה, שאותו כבר הזכרתי. מפעל הנחושת הנטוש באינוג'ימה הפך למרחב אמנות הכולל גם מוזיאון.
ב-2010 התקיים לראשונה פסטיבל אמנות בים הפנימי, ורבים מהאיים הקטנים שבמרחב הזה שימשו כלוקיישנים להעמדת פסלים ומיצבים. הפסטיבל הפך לאירוע המתקיים אחת לשלוש שנים, ובסיסו בנאושימה, בטקמצו שבאי שיקוקו ובכל האיים שביניהם ובסביבתם. הפסטיבל האחרון התקיים ב-2016. שמו של האירוע הוא הטריאנלה של סטוצ'י
הזמן שהיה לנו לאזור היה קצר. אחותי, השותפה שלי לטיול, אינה חובבת אמנות. החלטנו להסתפק בנאושימה אבל חיפשנו דרך לחוות את סצנת הים של יפן קצת מעבר לביקור יומי באי האמנות. לשהות באי קטן יותר מלילה אחד זה עלול להיות משעמם. כשקראתי על טקמצו היושבת באי שיקוקו עם הפנים לים הפנימי התלהבתי.
האי שיקוקו מקושר אל האי המרכזי הונשו בשלוש נקודות. שניים מהחיבורים האלה הם מערכות של גשרים העוברים, כל אחד מהם, בשרשרת של כמה איים. מערכות הגשרים המדלגות מאי לאי הלהיבו אותי, וטקמצו קסמה לי כיעד מעניין בפני עצמו וכבריחה קטנה מהמסלול השחוק. התמקמנו בעיר לשלושה לילות. אתחיל לספר על חוויותנו בעיר ובאי נאושימה לפי הסדר.
טקמצו (Takamatsu)
הגענו אליה ברכבת מאוקיאמה, העוברת באחד הגשרים האלה שסיפרתי עליהם, המדלגים בין כמה איים. לגשר יש שני דקים, הנמוך לרכבת והגבוה למכוניות. הנסיעה היתה יפה אבל עברה מהר וזווית הראיה היתה מוגבלת.
לנו בגסטהאוס בשם Ten to Sen, קרוב לציר החנויות המקורה הארוך של העיר ולתחנת קרמאצ'י (Kawaramachi) של מערכת הרכבות המקומית, הנקראת בשם קוטודן. קרמאצ'י היא צומת תחבורה מרכזי, והמיקום של הגסטהאוס מעולה.
טקמצו ידועה כמולדת האודון – תבשיל של אטריות עבות עשויות מחיטה מלאה. למעשה הוא מעין מרק אטריות על בסיס ציר דגים עם תוספות שונות. העיר מלאה במסעדות אודון.
את האודון הראשון אכלתי מיד עם ההגעה לעיר. הייתי רעבה נורא וכבר ביציאה מתחנת הרכבת ראיתי מסעדת אודון פשוטה, שבה אוכלים בעמידה. לא יכולתי להתאפק והתעכבנו שם לאכול. התברר שאת מנת האודון הספציפית מזמינים במכונה מחוץ למסעדה. הימרתי על מנה עם פירות ים, ואחותי הלכה לחפש משהו אחר בסביבה כי היא לא אוכלת דגים בשום צורה. בפנים היה דלפק ארוך שעליו הוגשו המנות. עמדתי לידו עם המזוודה לידי ונהניתי מהפשטות הזאת של האכילה ללא טקסים וגינונים, כמו במסעדת פועלים. מנות האודון שאכלתי בטקמצו בהחלט היו לי טעימות (בהמשך התנסיתי פעם נוספת). המרקם של האטריות נעים ומתחלק בגרון, וכשמזג האוויר קריר המרק מחמם ומשביע.
אחרי מילוי הבטן נסענו ברכבת הקוטודן לגסטהאוס, התמקמנו ויצאנו לרחוב המקורה האינסופי של העיר. התקופה היתה סוף נובמבר והרבה קישוטי כריסמס היו ברחוב. הנה צירוף קצת משונה בחזית של אחת החנויות. בטקמצו שמעו על סנטה קלאוס. על איילי הצפון כנראה קצת פחות. יפן היא לא ארץ של גידול בקר ולא של מוצרי חלב, ולא הבנתי עד היום מה הסיפור של החנות ההיא. הקוריוז נחמד.
קצת מידע:
קישורים לקריאה על תרבות האודון:
Sanuki Udon במחוז Kagawa (המחוז של טקמצו) על שם שמו הקדום של המחוז – סנוקי
גן ריטצורין (Ritsurin-Koen)
הגן הוא האטרקציה המרכזית של טקמצו והלכנו אליו מיד בבוקר הראשון שלנו בעיר. בעינינו זה היה הגן היפה שראינו בטיול מבין הגנים הגדולים, שתוכננו כ"גני שיטוט" (stroll gardens). בגני שיטוט יש אגם במרכז הגן, סביבו שביל הליכה וגבעות מלאכותיות המשמשות כנקודת תצפית על הגן מזוויות שונות. הסגנון התפתח בתקופת האדו כשהמושלים הפאודלים המקומיים יזמו את הקמתם כסמל מעמד.
ריטצורין הוא גן יפהפה עם כמה אגמים וגבעות, גשרים משגעים, ביתנים רומנטיים ובהם גם בית תה היושב של שפת האגם. הגן משתלב בצורה נפלאה עם הנוף. הוא יושב על רקע הר שיון (Mt. Shiun) המשמש לו תפאורה נהדרת. היופי שלו הוא בלתי נתפס.
הגן גדול, ואין כאן צפיפות כלל. טוב שיש פנינה כזאת שאינה מוצפת בתיירים ובמקלות סלפי. רק בשביל זה היה שווה לבוא.
טיילנו בתקופת השלכת, אבל כדאי לדעת שגם לעצי הדובדבן יש ייצוג נכבד, והם צפויים לפרוח בקרוב, בעונת הסאקורה.
ממש ביום שבו טיילנו בגן (23.11) החלו להאיר אותו גם בערב למשך עשרה לילות, בשעות החשכה. אחותי הלכה לראות למחרת. אני הייתי עייפה ועמוסת חוויות וויתרתי. מניסיוני בקיוטו הגעתי לתובנה שעם כל הכבוד לחגיגיות ולהתרגשות הנלוות לאירועי התאורה הלילית, הגנים יפים יותר ביום.
הגשרים המעניינים בגן
לא פלא שחתנים וכלות באים להצטלם בגן. בתמונות – חתנכלה מצטלמים באחד מחדריו של בית התה, ובחדר הסמוך מוגשים לנו כוס תה וממתק על מחצלת הטטמי.
סוגי הגן היפני (תגלגלו למטה ותמצאו הסבר על גני השיטוט)
המוזיאון הפתוח שיקוקו מורה
נפרדנו בצער מפיסת היופי הזאת ונסענו ברכבת jr למוזיאון הפתוח שיקוקו מורה. הכניסה למוזיאון יקרה למדי, כ-1200 ין, אבל המוזיאון מאוד מעניין. הוא יושב על מורדות הר ישימה ומשתלב יפה בטבע.
יש במוזיאון בתים עתיקים מכל רחבי האי שיקוקו וגם מאיים בים הפנימי סטו. ראינו מפעל עתיק לרוטב סויה, מפעל לסוכר בתוך מבנה עגול עם גג קש, תצוגות מוזיאליות ועוד. קצת אחרי הכניסה למוזיאון יש גשר תלוי העשוי מענפי צמחים מטפסים. כיום הוא מאובטח בכבלי פלדה המושחלים בחומר הטבעי, וגם כך הוא התנדנד נורא מצד לצד ופחדתי ללכת עליו, אבל זה מפני שאני פחדנית.
בצד השני של הגשר התלוי הוביל שביל קצר אל מבנה תאטרון מסורתי הפתוח אל הקהל היושב במושבים על גבי מדרון ההר. באותו יום נערכו שם חזרות לקראת פסטיבל מקומי שעמד להתקיים למחרת. עמדנו וצפינו בקבוצה שהתאמנה על מופע של קרקס מודרני. השחקנים-לוליינים הגיבו להופעתנו בלבביות והזמינו אותנו, ממש הפצירו, שנבוא למחרת שוב כדי לראות את המופע שלהם. הם ציידו אותנו בברושור עם טקסט ביפנית, וסיפרו שמתוכננים גם מופעים מסורתיים כמו תאטרון בובות של רב אמן מאוסקה ועוד. התלבטנו אם להיענות להצעה אבל בסופו של דבר ויתרנו. אני הרגשתי קצת פספוס.
הפתעות במוזיאון הפתוח
הראשונה: מה עושה מבנה חדיש של אדריכל בן זמננו במוזיאון מסורתי?
בנקודה הגבוהה של המוזיאון התגלה לפנינו מבנה מוזיאלי מודרני שהאסתטיקה שלו היא ההיפוך הגמור לבנייה המסורתית האופיינית למקום, ואף על פי כן הוא משתלב בצורה מושלמת בנוף ובמרחב של המוזיאון הפתוח.
הקירות הם מבטון חשוף מלוטש, קו המתאר נקי מאוד וחף מכל אלמנט של הצטעצעות. המוזיאון תוכנן, כך מסתבר, על ידי האדריכל הנודע טדאו אנדו. זה היתה הסנונית הראשונה מיצירותיו האדריכליות שראינו. למחרת צפויים לנו עוד כמה מוזיאונים פרי תכנונו באי נאושימה.
במוזיאון מוצגות תערוכות מתחלפות, לרוב של אמנות. אנחנו ראינו שם תערוכה של כלי בנטו, קופסאות אוכל מסורתיות עתיקות. בנטו הן קופסאות לאריזת ארוחות צהרים, אבל לפני הגעתו של הפלסטיק לעולם היו קופסאות הבנטו מלאכת מחשבת של בעלי מלאכה. הן היו עשויות להיות קופסאות לקה (על בסיס עץ), סל קלוע או קופסה מחומר אחר. הן התפתחו במאה החמישית כשחקלאים היו צריכים לארוז את ארוחותיהם לשדה, אבל במאות האחרונות ניתן לראות קופסאות בנטו שהן מלאכת מחשבת. הן שימשו לאריזת ארוחת פיקניק, וההשקעה הרבה בהן היא ביטוי לאהבתם של היפנים ליציאה אל הטבע. בתערוכה היו גם ציורים והדפסי עץ של סצנות פיקניק בטבע. התמונה שכאן לקוחה מוויקיפדיה היות שבמוזיאון אסור לצלם.
מסתבר שרבים מן הפריטים הובאו לתערוכה ממוזיאון לקופסאות בנטו בקיוטו, ולמטיילים בקיוטו שווה לבדוק שילוב של המוזיאון הזה בתכניותיהם. הוא נמצא לא רחוק ממקדש קיומיזו דרה המפורסם.
ההפתעה השנייה: פינת אנגליה הקטנה
אחד המבנים שהוצב במוזיאון היה מגדלור שהובא אליו מאחד האיים בים הפנימי. לידו היתה שורה של מבנים אשר נבנו במאה העשרים לשימושם של מפעילי מגדלורים בים הפנימי. הבתים האלה תוכננו על ידי מהנדס בריטי שעיצב אותם בסגנון אנגלי.
כשסיימנו את הביקור במוזיאון כבר היתה שעת אחר צהרים והיינו רעבות. ביציאה היה בית קפה. באופן מפתיע זה לא היה בית יפני מסורתי אלא בית קפה אנגלי, בהשראה מאותם מבנים של שומרי המגדלור. הוגש במקום תה בקנקן חרסינה אנגלי, קפה כמובן, עוגות וטוסטים.
סיום היום באונסן
הטיול שלנו כבר התקרב לסיומו. בעוד פחות משבוע אנו עוזבות את יפן, ועדיין לא ביקרנו באונסן – בית מרחץ עם ברכות מים חמים ממקור טבעי. השעון כבר התיל לתקתק וחלון ההזדמנויות עוד רגע נסגר. בגסטהאוס שבו לנו המליצו על Busshozan Onsen. השעה היתה שעת ערב כשהגענו אליו. הגיעו נשים אחרי יום עבודה. הגיעו אמהות עם ילדות. עשינו מה שראינו סביבנו. בכניסה יש להתפשט, לשים את הבגדים בלוקרים ולבחור שרפרף אחד מתוך שורה ארוכה של שרפרפים הניצבים מול עמדות רחצה. יושבים עליו ומקרצפים את הגוף.
באונסן בוסהוזן יש ברכות פנימיות וחיצוניות. המבנה מודרני אך בחצר יש אלמנטים מסורתיים. למשל, האמבטיות מעץ, והן מסודרות סביב חצר עם עצים וספסלים לישיבה. בסיום הבילוי מתקלחים שוב. בעמדה שלידי ישבה ילדה ליד אמא שלה וצחצחה שיניים. כשהתלבשנו היא התלבשה בפיג'מה, ומהאונסן – הופ למיטה. אנחנו אכלנו במסעדה של האונסן: אני – שוב אודון, אחותי – תבשיל כלשהו שאני כבר לא זוכרת.
היה לנו סיום מושלם ליום נהדר. האונסן הוא חוויה כיפית ואנתרופולוגית מרתקת.
בוסהוזאן אונסן בטריפאדוויזור (שימו לב לציון הגבוה)
רעיונות נוספים לדברים שאפשר לעשות בטקמצו ובסביבתה הקרובה
באתר יפן-גייד יש רשימה של אפשרויות, החל מהפארק של הטירה ההרוסה שכיום מתקיימים בו טקסי תה והדגמות של סידורי פרחים, ועד לתצפית על הים הפנימי בהר ישימה ולשייט לאיים הסמוכים. צמד האיים הסמוכים לטקמצו משתתפים בטריאנלה של הים הפנימי ויש בהם פרויקטים של אמנות.
מה אפשר לעשות בטקמצו, מתוך אתר יפן-גייד
אני רוצה להסב את תשומת הלב למוזיאון Isamu Naguchi, שבו מוצגות עבודותיו של האמן היפני-אמריקאי (חי היום בארה"ב), וניתן לבקר בו רק בתיאום מראש. למוזיאון ניתן להגיע ברכבת הקוטודן. נראה לי שווה.
יש בעיר גם מוזיאון לאמנות המומלץ על ידי אתר לונלי פלנט
אל העיר טוקוהירה ניתן להגיע ברכבת הקוטודן מטקמצו. בטוקוהירה נמצא מקדש מפורסם (מקדש Kotohiragu או בשמו האחר: Kompirasan), אחד מ-88 המקדשים בשיקקו במסלול העלייה לרגל. עולים אליו במאות מדרגות, וכשמגיעים למעלה מובטחת תצפית מרשימה.
אי האמנות – נאושימה
השייט מטקמצו לנאושימה נמשך כ-40 דקות. ההפלגה היתה נעימה. הנוף יפה. בדרך רואים כמה איים.
המעבורת חונה בנמל של העיירה מיאנורה (Miyanoura). עם ההגעה ניגשנו לקבל ברושורים בנקודת האינפורמיישן ויצאנו להמתין לאוטובוס הסובב את האי. ניתן גם לשכור אופניים רגילות או חשמליות. כדאי לדעת ששלושת המוזיאונים הגדולים נמצאים במעלה הר, ולפעמים נושבת רוח קרה מהים. באותו יום שבו בילינו באי השמש זרחה אבל בתחושה שלנו היה קר בחוץ בגלל הרוח מהים.
היתה לי ידיעה מאוד כללית על האפשרויות, וההתנהלות שלנו בתחילת היום היתה אינטואיטיבית. ירדנו בעיירה המאוד חביבה הונמורה רק כדי לגלות שהאתרים נפתחים מאוחר יותר, בשעה עשר, ושכדאי לחזור אליה לארוחת צהרים כי היא נעימה ונראית מעניינת.
המשכנו הלאה. ביקרנו תחילה בכל המוזיאונים הגדולים. אחר כך חזרנו להונמורה להשלמות.
מינימליזם, אולי קצת יותר מדי?
אתחיל הפעם מהשורה התחתונה. בסופו של דבר הרגשתי קצת אכזבה בנאושימה. אני מתקשה להאמין שהמילים האלה יוצאות ממני כי לרוב אני מוצאת את היפה והמעניין בכל מקום, אבל אם לשים יד על הלב, זו היתה התחושה.
בחלק הדרומי של האי נמצאים שלושה מוזיאוני אמנות שכולם תוכננו על ידי טדאו אנדו. הארכיטקטורה בהחלט מעניינת ומיוחדת. המאפיינים המשותפים לכל המוזיאונים בנאושימה וגם למוזיאון שראינו יום קודם לכן בשיקוקו מורה (המוזיאון הפתוח) הם משטחי הבטון החשופים המלוטשים וההיטמעות של המבנים בנוף. המבנים מושקעים אל תוך הטופוגרפיה של המדרון. מבחוץ הם אינם פוגעים בקו הנוף, ומבפנים – חלונות גדולים פותחים צוהר אל הנוף של הים, וזה בהחלט מרשים. לדוגמה, הפסלים של ריצ'רד לונג מול נוף הים הפתוח במוזיאון בנזה נראו נהדר, ויש עוד נקודות זכות רבות שהייתי יכולה למנות. אבל בסופו של דבר הרגשתי שהאי מוקדש לטדאו אנדו יותר מאשר לאמנות. יש בו אמנם אוספים מרשימים אבל התחושה הכללית היא קרה.
אמנות, ובעיקר אמנות בת זמננו מתחברת אצלי עם פריצת גבולות ואני לא הרגשתי שזה קורה שם. אולי זו המוגבלות או חוסר המיומנות שלי בקריאת התרבות היפנית, אבל אני יכולה להעיד רק על מה שאני הרגשתי. כאן יש לציין שאוסף האמנות באי הוא בינלאומי אבל האדריכלות ואופן ההגשה, הדרך שבה מובילים את הצופים אל היצירות, היא מקומית. הכל מאוד מאופק. אני מעריכה את זה אבל משהו שם נראה לי חסר.
אפילו העבודות הצבעוניות של ניקי דה סט פל ושל קארל אפל על חוף הים קצת טבעו במרחב הפתוח ולא הרגשתי את הפנטזיה הצבעונית שעברה אלי במקומות אחרים שבהם ראיתי בעבר יצירות של האמנים האלה.
מה בכל זאת אהבתי
המוזיאון המרשים ביותר בעיני בין השלושה הוא Chichu Art Museum. המוזיאון כולו משוקע בתוך ההר. במוזיאון מוצגות עבודותיהם של שלושה אמנים בלבד. אל האולם עם עבודותיו של קלוד מונה נכנסים ללא נעליים, והתחושה שלי היתה שאנדו בנה מקדש לעבודותיו של מונה.
גם אל החלל שבו מוצגת עבודתו של ג'יימס טורל נכנסים ללא נעליים. ג'יימס טורל הוא אמן המשתמש באור כבחומר גלם. דיילת של המוזיאון מקבלת את הקהל בקבוצות קטנות ומנחה את המשתתפים מתי להתקדם לעבר היצירה וכמה. המסלול הזה ממש יוצר את החוויה של ההתבוננות ביצירה ואת האפקט של האור.
המסלול המוביל אל חללי התצוגה הוא בירידה במדרגות אל בטן ההר, ובדרך עוברים בחללים מעניינים שיצר האדריכל. אולי טוב שלא ניתן לצלם כדי שההפתעה תישמר.
בקצרה אגיד שאחותי אהבה יותר את המוזיאון של האמן לי אופן. אני פחות. אל המינימליזם שלו הייתי אולי מתחברת במקום אחר, שיש בו קצת יותר מגוון, ניגודים וחום. היה לי קשה לראות את העבודות הסגפניות על רקע הבטון הקר לאחר הביקור במוזיאון צי'צ'ו שגם בו הכל מינימליסטי ומחושב נורא.
במוזיאון בנזה יש אוסף מרשים למדי, אבל אני לרוב איני מתחברת לאוספים. מבחינתי השיא היה במוזיאון צ'יצ'ו שבו התחלנו וכל מה שראינו אחר כך כבר לא היה מלהיב.
בין הפסלים שבחוף הכי אהבתי את הדלעת הצהובה של האמנית יאוי קוסומה. היא נפלאה ויושבת בפוזיציה כל כך יפה מול המרחב האינסופי של הים. הדלעת הזאת הרשימה אותי יותר מן הדלעת האדומה שבמעגן של המעבורת.
אהבתי כאמור גם את העיירה הונמורה שאליה חזרנו בהמשך היום. הנוף באי יפה בכל פינה ומכל נקודת מבט. מעניין להכיר את האדריכלות של טדאו אנדו (למרות ההסתייגויות) והמכלול כולו של היום הזה, הוא הזדמנות להציץ אל המרחב של הים הפנימי.
הונמורה היפה
להונמורה יש רחובות נעימים. הבתים מסורתיים כפריים כפי שראינו כבר בכמה מקומות ביפן, אבל היא חפה מכל מסחור וכיף לשוטט בה.
בעיירה הזאת נמצא מוזיאון טדאו אנדו שלא הספקנו לבקר בו. יש כמה מסעדות, וזו שאכלנו בה היתה נהדרת. אולי בפעם הבאה אזכור לרשום את השם. אני עצמי לא בוחרת מסעדות על פי המלצות ומעדיפה את האינטואיטיביות והספונטניות בקטע הזה.
מאוד נהניתי להכיר את הונמורה גם באמצעות פרויקט האמנות: Benese Art House Project – פרויקט הבתים הפתוחים של בנזה, שחווינו אותו באופן מאוד חלקי בסוף היום.
בכמה בתים שהתרוקנו מתושביהם יצרו סטודנטים פרויקטים מקומיים של אמנות. במשרד של הפרויקט, הנמצא במרכז העיירה ממש ליד התחנה שבה עוצר האוטובוס, ניתן לקנות כרטיסים לכל בית ובית או לפרויקט כולו. חישוב זריז העלה שהחל מהבית השלישי שבו מבקרים הכרטיס המלא משתלם, ובאמת הספקנו לבקר בדיוק בשלושה מתוך ששה. אחר כך היינו צריכות לחזור למעבורת כדי שלא לאחר לשייט האחרון. אהבתי את הפרויקטים האינטימיים, את המגוון, את הרעננות, את גורם ההפתעה וגם את האלמנט המשחקי. בכל תחנה עמד מישהו עם חותמת והחתים את כרטיס הכניסה.
לפני שאמשיך אוסיף רק הערה בקשר למעבורת האחרונה. יתכן שבעונות עמוסות יותר לוח הזמנים הוא אחר. כשאנחנו ביקרנו באי המעבורת האחרונה יצאה ב-17.00.
כיצד לנצל את היום בנאושימה באופן הטוב ביותר
אנחנו ניצלנו את היום בסה"כ יפה, אולם לאחר ההתנסות שלנו הבנתי כיצד ניתן לנצל את היום טוב יותר.
כדי לתכנן חשוב להבין את מסלול האוטובוסים באי ואת שעות הפתיחה של האתרים.
מסלול האוטובוסים באי
יש אוטובוס היוצא מנמל Miyanoura ומקיף את האי בכיוון השעון. הוא עוצר תחילה בהונמורה וממשיך לתחנתו הסופית ב-Tsutsuji-so. בתחנה הזאת עוברים לשאטל (מיניבוס קטן) הנוסע אל שלושת המוזיאונים (צ'יצ'ו, לי אופן ובנזה). המוזיאון הראשון במסלול השאטל הוא בנזה, אחריו מוזיאון לי אופן ולבסוף, בנקודה הגבוהה ביותר באי – מוזיאון צ'יצ'ו. את הדרך חזרה מצ'יצ'ו קל לעעשות גם ברגל. המרחקים לא גדולים.
בקרבת תחנת Tsutsuji-so נמצאת על חוף הים הדלעת הצהובה המרשימה של יאוי קוסומה (מרשימה יותר לדעתי מהאדומה שבנמל של מיאנורה) ופסלים נוספים שכדאי לראות.
שעות הפתיחה
הדבר היחיד שחשוב לזכור הוא שמוזיאון בנזה נפתח בשעה 8.00 בבוקר, ואילו כל יתר המוזיאונים, כולל פרויקט הבתים הפתוחים בעיירה הונמורה ומוזיאון טדאו אנדו (גם הוא בהונמורה), נפתחים בשעה 10.00. לכן, אם תגיעו לנאושימה במעבורת הראשונה היוצאת בבוקר ותתחילו במוזיאון בנזה, תוכלו למצות היטב את היום, כולל הפסקה נדיבה לארוחת צהרים.
עלויות
אני לא נוהגת לעסוק במרכיב הזה אבל העלויות בנאושימה גבוהות מכל מקום אחר שבו היינו ביפן, ואי אפשר להתעלם מכך. שילמנו למעלה מ-6000 ין על הכניסות למוזיאונים ולשייט במעבורת (השייט הוא המרכיב הזול ביותר) ולא מעט על ארוחת הצהרים (אני לא זוכרת את המחיר אבל נוכחנו שגם המסעדות באי יקרות), כך שזה היה היום היקר ביותר שלנו בטיול. אני חושבת שהוצאנו קרוב ל-10,000 ין. לא חסכנו. נכנסנו לכל מה שרצינו לראות, ואני שמחה על כך חרף תחושת האכזבה שסיפרתי עליה קודם. הרי אנחנו הולכים לראות משהו לא רק בשביל ה"וואו" אלא גם מסקרנות.
הצעות למסלולים
ההצעות המצורפות כאן הן מתוך האתר של תאגיד בנזה והן מותאמות ללוח של המעבורות מטקמצו ומאונו (עיירת הנמל הסמוכה לאוקיאמה).
הצעה למסלול בנאושימה לבאים מטקמצו
הצעה למסלול בנאושימה לבאים מ-Uno (עיירת הנמל ליד אוקיאמה באי הגדול הונשו)
פרדה מטקמצו והים הפנימי
בגלל תחזית מזג אוויר קודרת לבוקר האחרון שלנו בטקמצו, קיצרנו תכניות, ויתרנו בצער על התצפית מהר ישימה ועל שייט לאחד האיים הקרובים והמשכנו הלאה להירושימה. גם האי המפורסם מיאג'ימה הסמוך להירושימה, נמנה על איי הים הפנימי. המרחב הזה נראה לי באופן אישי מעניין ושווה השקעת זמן רבה יותר ממה שהיה לנו. מי יודע, אולי עוד אגיע בעתיד?
כתמיד, אני שמחה לשמוע מחשבות שלכם בעקבות קריאת הפוסט, ואם יש בקהל כאלו שהיו בנאושימה – אני מאוד סקרנית לשמוע מה אתם הרגשתם וחשבתם כשביקרתם באי.
טיפ למטיילים באזור ובעיקר לחובבי האופניים
במרחב המערבי יותר של הים הפנימי נמצא ציר התנועה Shimanami Kaido המחבר בין העיר אונומיצ'י (Onomichi) שבאי הונשו לאימבארי (Imabari) שבאי שיקוקו דרך כמה איים. הציר הזה מיועד למכוניות. אין בו מסילת רכבת, אבל יש בו נתיב לאופניים שהפך לאטרקציה מרכזית באזור.
למטיילים ולרוכבי האופניים כדאי לדעת שגם באיים אומישימה (Omishima) ואיקוצ'יג'ימה (Ikuchijima) הנמצאים במסלול השימאני קאידו, קיימים כמה מוזיאונים לאמנות ופסלים המוצבים בנוף. לאלה הרוצים לערוך עצירה באיים, סצנת האמנות יכולה בהחלט להיות יעד מתאים.
גם אנחנו רצינו לרכוב במסלול האופניים הזה, אולם הזמן הקצר שהיה לרשותנו ורוח הים הקרה בסוף נובמבר הורידו את הרעיון מהפרק.
אני מאד אוהב את איך שאת כותבת. תודה
תודה רבה, אורי. נעים לשמוע.
בוקר טוב זיוה נהניתי הנאה צרופה להכיר מקומות נוספים על אילו שאני ביקרתי בהם בטיול שלי ליפן. הגן ששוטטת בו מקסים, קראתי גם את הקישור ששמת לסוגי הגנים ומצאתי כמה שביקרתי בהם. אהבתי את חוות דעתך הכנה , את החוויה של יום זה עם המוזיאונים והכפר, את האונסן שבו טבלת.
במילה אחת מנקודת מבטי – מקסים!!!
תודה רבה, רחל. אני שמחה לשמוע, שאת שהיית ביפן וראית הרבה עולם, נהנית. יש אינסוף מה לראות בכל מקום. האזור הזה שכנע אותי להשקיע להבא במקומות פחות צפופים. בהחלט היתה לי חוויה טובה באזור למרות האכזבה הקלה בנאושימה. תודה על המילים החמות.
זיוה,
את סדרת הפוסטים שלך על יפן אני קוראת בעניין, וברורו לי שכשיגיע הזמן אחזור לקריאה מעמיקה יותר. יש כאן המון עצות חשבובות ומידע טוב לתכנון הטיול. אני מאוד אוהבת לקרוא את התובנות שלך.
ובעניין האכזבה שלך. אני חושבת שמאוד קשה לטייל במשך תקופה ארוכה בלי להתאכזב. ולפעמים זה כבר "עייפות החומר". לפעמים נדרש ביקור נוסף, או הכנה אחרת. יפן אומנם רחוקה, אבל יש לי תחשוה שאת עוד תשובי אליה 🙂 בכל מקרה אני מאוד אוהבת את הכנות שבה את מספרת.
תודה, ינינה. גם לי יש איזו תחושה שעוד אגיע. ובקשר לעייפות החומר – ייתכן. המשכנו מהאזור הזה להירושימה, והביקור בה, עם כל מורכבותו, מילא אותנו מאוד. גם שם ניכר מאוד האיפוק היפני הנודע. באמת אין לדעת לפעמים אם התחושות (לטוב ולרע) הן מסיטואציה של הרגע או ממשהו אחר). תודה על המשוב. נעים לשמוע.
בהחלט אירוע ייחודי ולא שגרתי. אהבתי.
תודה רבה 🙂
היי זיוה,
אחלה פוסט!
אני רואה שבהמלצות של הטיולי יום מהאתר של בנסה, הם ממליצים על יציאה מנאושימה בסביבות 5 אחהצ. מצד שני, אני רואה באתרים שמסבירים על המעבורות (נניח כאן https://setouchi-artfest.jp/en/access/) שהמעבורות ממשיכות לעבוד עד מאוחר מאוד. אם ככה, למה חסר זמן באי? האם זה לא אפשרי להשאר שם גם אחרי השקיעה ולחזור רק בלילה?
תודה,
רועי
רועי שלום. ראשית, אני מקווה שהתשובה שלי אינה מאוחרת מדי. הייתי בנאושימה לקראת סוף נובמבר ויכול להיות שלוח הזמנים הוא עונתי. כשאני הייתי המעבורת האחרונה היתה בחמש. אערוך תיקון גם בפוסט עצמו (אפנה לתשומת הלב שיתכן שהניסיון שלי אינו מעיד על עונות אחרות). תודה רבה על התגובה שלך.
זיוה יקרה, דרישת שלום חמה מטקמאצו ו נאושימה!
עדיין לא שלכת כפי שראית וצילמת כ"כ יפה, ועדיין, שני מקומות מיוחדים, קצת מחוץ למסלול המתוייר לעייפה של יפן. אהבתי מאוד ונעזרתי בטיפים ובמידע האינפורמטיבי שבפוסט הנהדר שלך.