על שיקום מחצבות בישראל והפיכתן לאתרי טיול, לפארקים ולגנים
בחזונו, שאותו פרש בספרו אלטנוילנד, כתב בנימין זאב הרצל:
תכנון בנייתה של מדינה לעם היהודי חייב להביא בחשבון גם את ייסודו של מפעל מלט עברי
חוזה המדינה לא היה בעל חלומות בלבד. חזונו היה מפורט, מהרעיון הגדול ועד לפרטים וליישומם. הוא אף ציין את העיר חיפה כיעד להקמת המפעל מתוך הערכה שהיא המתאימה ביותר להגשמת החזון. יש בה נמל ומדרונות הכרמל עשויים לשמש כאתרי כרייה.
הרצל לא זכה לראות את חזונו מתגשם, אולם שק המלט הראשון שיוצר בארץ ישראל יצא בשנת 1925 משערי מפעל המלט נשר שהוקם לרגלי הכרמל, קרוב למפרץ חיפה, ממש כפי שחזה.
באותה תקופה כבר פעלה רכבת העמק, שגם היא היתה לעזר בתפעול של המפעל החלוצי הזה. את הרכבת היו גוררים מתחנת נשר אל שטח המפעל במנואלה. כך סיפר לי אבא שלי שאביו היה מפועלי המפעל הראשונים. גם סבתא שלי עבדה במפעל בראשית דרכו. מיכאל פולק, מנהל המפעל, האיש שעל שמו נקרא קיבוץ מעגן מיכאל, הקים שירותים רבים למען הפועלים.
סבתי היתה כובסת ומבשלת. על מרפסת צריף הכובסות לבלבה אהבתם של סבי וסבתי. שכונת הפועלים של מפעל המלט הפכה ברבות הימים לעיירה ובהמשך לעיר. סיפורים מרתקים אפשר לספר על שכונת הפועלים הזאת, ועל כך אספר בפעם אחרת. הפעם אני רוצה לספר על אחד הנזקים שהוליד ייצור המלט – הפגיעה האנושה בנוף, ועל פרויקטים יפים של שיקום שנעשו בעשורים האחרונים.
למעוניינים לקרוא על הנושאים שהעליתי כאן אני מציעה את הקישורים הבאים:
על סיור מרתק במפעל נשר ברמלה, מתוך הבלוג אפקים מטיילים של משפחת אפק
נשר, מפעלי מלט ישראליים, מתוך ויקיפדיה
פארק הגליל
הארץ שלנו התפתחה באופן כמעט מטאורי, ובצד פיסת ההיסטוריה הזאת הוליד ענף הבנייה הרבה פצעים מכוערים בנוף. בנוסף לגיר לתעשיית המלט כורים כיום בישראל גם חצצים, חולות ואבנים למילוי וכיסוי. מחצבות שנסגרות הופכות למזבלות ולמפגע סביבתי. בחלקן נקווים מים בחורף, ואז המפגע עלול להיות גם תברואתי.
ב-1978 הוקמה הקרן לשיקום מחצבות והחלו לתת את הדעת על בקרה ועל תכניות שיקום. מחצבות פעילות נדרשות להפריש כספים למען שיקומן בעתיד. כמה מהמחצבות הנטושות עברו בעשורים האחרונים תהליך של שיקום והפכו לאתרים יפים. הפתרונות שונים ממקום למקום והם מאוד מעניינים.
השיקום אולי המרשים ביותר הוא הפיתוח של פארק הגליל בכרמיאל, הנודע גם בשם פארק המחצבות.
בשטח הפארק רחב הידיים מצויות שלוש מחצבות שכבר אינן פעילות. עם צמיחתה של העיר כרמיאל הן הפכו להיות שטח הפקר בלב העיר. תכנית לבניית שכונה בשטח המחצבות קיבלה כיוון שונה כשראש העיר, עדי אלדר, העלה את הרעיון לחשוף אותן ולבנות במקום פארק עירוני. התוצאה – מאוד מיוחדת.
כל אחת מהמחצבות עברה שיקום אחר, והשטח ביניהן התמלא במשטחי דשא, בשבילים ובפסלים לרוב. לאוהבי אמנות הפארק הזה הוא חגיגה. הוקמו גם חורשת נופלים ואנדרטה ליהודי אתיופיה שנספו במסעם המפרך לישראל.
אוסף הפסלים הולך וגדל משנה לשנה ועם הזמן נוסף לו גם המיזם משעולי שירה. קבוצה של אוהבי שירה מהגליל, הפועלת יחד במשך שנים לצורכי למידה, כתיבה ושיתוף, קיבלה את ההזדמנות להציג דרך קבע שירים של חבריה. זה פרויקט מאוד יפה בעיני שנותן הזדמנות לאנשים יוצרים, מחבר לקהילה באופן הכי אמתי שיכול להיות ומעניק עוד רובד לפארק המיוחד הזה. השירים הם עוד משהו שגורם לעצור, לחשוב, להרהר ולהיות נוכחים במקום ובחוויה.
תעצרו לרגע לשיר של שטיינדל רם ותאצרו את הרגע.
כפי שכבר סיפרתי, המחצבות שבשטח הפארק טופלו באופנים שונים. מחצבה אחת הפכה להיות אמפיתאטרון המשמש למופעים ולהתכנסויות. מחצבה אחת שוקמה כפנינת נוף. קיר אנכי עם סימני חציבה משמש רקע לברכת מים יפהפייה. במחצבה נוספת נשתלו ורדים בטרסות שנוצרו מהחציבה, והיא הפכה לגן מרשים המכיל 1000 זני ורדים. יש בפארק עוד כמה הפתעות, ובאמת צריך לבוא לשם, לקחת את הזמן לשוטט באטיות ולגלות את הפינות המעניינות.
הייתי בגן פעמיים, ולכל עונה הייחוד שלה. הוורדים בשיא פריחתם בחודשים מאי-יוני. בקיץ פורחת צמחיית המים בברכה, ובסוף החורף שלל כלניות, כליל החורש ועוד פרחים רבים ממלאים את הפארק.
מגרשי ספורט וגן יפני קטן
בסביבת כרמיאל קיימים פרויקטים נוספים של שיקום. בכפר הערבי נחף, ממש ממול לכרמיאל, הוקמו מגרשי ספורט ומדשאות במקום שבו פעלה בעבר מחצבה. למעשה, אם תכתבו בוויז פארק המחצבות יתכן שהוא יוביל אתכם לנחף. אז שימו לב ששמו הרשמי של הפארק בכרמיאל הוא פארק הגליל (אף על פי שהוא מכונה בפי רבים פארק המחצבות), ואילו מתחם מגרשי הספורט בנחף הוא ככל הנראה פארק המחצבות.
בכניסה למכללת אורט בראודה הפכה מחצבה נטושה לגן יפני קטן. הוא לא בדיוק גן יפני כמו ביפן. אפשר לומר שזה גן יפני בעל אופי גלילי. הוא בוודאי אינו מצדיק הגעה במיוחד אבל זו פינת חמד חביבה, והפצע של החציבה קיבל טיפול יפה.
הגן היפני במכללת אורט בראודה, באתר הקרן לשיקום מחצבות
מצפור חפציבה
על צלע הגלבוע, מעל קיבוץ חפציבה, נמצא מצפור שממנו נשקף הנוף היפה של עמק חרוד. אל המצפור מובילה דרך גישה המשולטת היטב לכל אורכה החל מהכניסה לקיבוץ בכביש הראשי. השיקום נעשה בשיתוף הקרן לשיקום מחצבות, הרשות לניקוז ונחלים ירדן דרומי, מועצה אזורית גלבוע ורשות הטבע והגנים.
המחצבה הישנה, שפעילותה הופסקה כבר בשנת 1952, היתה היחידה בארץ שבה התגלו מרבצי שיש אמתי, ויש לה סיפור היסטורי מעניין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נפסק יבוא השיש מאיטליה לארץ. פועלים מהקיבוצים חפציבה ובית השיטה שעבדו בחברת אבן סיד הבחינו במחשוף השיש בצלע הגלבוע. בעקבות הגילוי שלחה חברת אבן סיד משלחת לאיטליה, בראשות המהנדס זאב פל, לרכוש ציוד מתאים לחציבת שיש.
במחצבה המשוקמת ישנו שלט המסביר על הפרק ההיסטורי הזה ועל מערכת החציבה שהותקנה במקום. מערכת החיתוך ההיסטורית מורקה וחודשה לצורך תצוגה. היא נראית כמו פסל סביבתי צבעוני על רקע ההר. רואים במקום גם את התשתית למערכת הכבלים שהורידה מההר קרוניות עם החומר החצוב ומסילת הברזל שהובילה את הקרוניות.
השיקום כלל גם בניית טרסות, נטיעת עצי חורש, יצירת תאטרון קטן להתכנסויות, מיוחד ואסתטי מאוד בעיני, וכן מצפור ובו מפה המראה את יישובי האזור. בעיני זו פינה היסטורית יפה ומעניינת, שיכולה להשתלב ביום טיול באזור. נשמרו במקום גם מבנים מהתקופה.
מה עוד אפשר לעשות באזור? יש בלי סוף אפשרויות: הר הגלבוע כולו (שביל טיול יש גם במחצבה עצמה), מעין חרוד, גן השלושה, בית הכנסת העתיק של בית אלפא, הגן היפני בחפציבה (בתיאום בלבד), המשכן לאמנות בעין חרוד ובית שטורמן, פארק המעיינות ונחל הקיבוצים.
ליד הבית
הפרויקט האחרון לפוסט הזה הוא קטן יחסית, שטחו עשרה דונם בסך הכול, אבל הוא ליד הבית והוא חתיכת נוסטלגיה. הופתעתי לגלות שאפילו המחצבה הקטנה והוותיקה שליד הבית שלי שוקמה בשיתוף בין הקרן לשיקום מחצבות והקרן הקיימת לישראל.
ראשוני גניגר כרו במקום חומר גלם לבניית השבילים בקיבוץ. הפעילות הזאת התקיימה כל עוד ייצר לעצמו הקיבוץ את מרבית צרכיו בעצמו, בתנאים מינימליים. החומר לא היה איכותי ביותר והשימוש במחצבה נפסק לפני שנים רבות.
בילדותי היתה כבר המחצבה נטושה. היינו הולכים אליה לגלוש על הטוסיק במדרון שנוצר בגין החציבה ולקטוף דומים מעצי השיזף שגדלו בצד הדרך. הזיכרונות שלי מהמקום הם נוסטלגיה שנעים לזכור, אבל במשך שנים היתה המחצבה הקטנה הזאת פצע במרקם של יער בלפור.
השיקום נעשה ב-2015. נבנו טרסות ונשתלו עצי חורש ופרי. כיום מלבלבים בסוף החורף מרבדי פרחים על מדרונות המחצבה. בעתיד, כשיגדלו העצים, תחזור הפינה להיות חלק מן היער.
הפינה החביבה הזאת אפילו הופיעה בעיתון. הוריי. אנחנו מפורסמים.
בדרך מהקיבוץלמחצבה רואים את נוף העמק.
בחזרה אל מחצבת נשר ואל אירוע אמנות חוצה גבולות
המחצבה הראשונה, ההיסטורית, של מפעל המלט נשר, זכתה לשיקום חלקי כבר בתחילת שנות השבעים, עוד לפני שהוקמה הקרן לשיקום מחצבות. האמן יצחק דניצגר ביחד עם האקולוג זאב נווה וחוקר הקרקע יוסף מורין תכננו שיקום מעניין. נעשה פיצוץ מבוקר של קיר המחצבה כדי לשנות את הזווית האנכית ולאפשר לצומח להתפתח על גביו. על המדרון שנוצר נפרשו רשתות ועליהן הותזה תערובת של זרעים עשבוניים, דשנים ואמולסיה פלסטית, במטרה ליצור טרסות באופן מלאכותי.
במקביל הציג דנציגר תערוכה במוזיאון ישראל, שנקראה בשם "מושג+אינפורמציה", ובה הוא הציג את עבודתו "נוף תלוי". התערוכה נחשבת לציון דרך חשוב בתולדות האמנות הישראלית ובכל הקשור ליחס שבין אמנות, אקולוגיה וסביבה.
פרויקטים נוספים
מהצפון, ברמת הגולן, ועד מצפה רמון בדרום, יש עוד כמה וכמה פרויקטים יפים של שיקום.
הפארק הוולקני בהר אביטל, ברמת הגולן, נראה מעניין, וטרם ביקרתי בו.
במכתש רמון נעשה שיקום מורכב ומעניין למחצבה שהתקיימה שם החל משנות החמישים ועד לשנות השמונים של המאה הקודמת. העיירה מצפה רמון הוקמה למעשה כעיירת כורים. על העיירה, על המחצבה ועל השיקום שלה שווה לספר בהזדמנות בפוסט נפרד. בינתיים אני מצרפת פוסט של שרון עמבר, בלוגרית שהיא גם אוצרת והיתה מעורבת בפרויקט השילוט שנלווה לשיקום של המחצבה במכתש. שרון עמבר הזכירה בפוסט שלה את אדריכלית הנוף עמית סגל ז"ל, שעבדה בפרויקט במצפה רמון, וגם אני שמחה על ההזדמנות להזכיר אותה. זכיתי להכיר מעט את עמית מפעילותי בעבר בפורומים של אתר למטייל.
אבן רוח מים במכתש רמון, מתוך הבלוג של שרון עמבר.
בהזדמנות זאת שווה להזכיר גם פארקים שנבנו על גבי אתרי הטמנה. גם הם ראויים לפוסט נפרד, אבל בינתיים אני מסתפקת באזכורם בלבד:
ובחזרה אל האתר של הקרן לשיקום מחצבות. אם תפתחו אותו תוכלו לקרוא על פרויקטים נוספים, שעשויים לתת רעיונות לימי טיול.
על מחצבות ששוקמו, מתוך האתר של הקרן לשיקום מחצבות
פעם מחצבה, היום אתר טיול מושקע, כתבה ב-ynet
מחזירים חוב לטבע, כתבה נוספת ב-ynet
אני מאחלת לכולכם –
טו בשבט ירוק ושמח
הרבה הנאה בטיולים, בסימן שמירה על הטבע היפה שלנו
זיוה. הפוסטים שלך תמיד מרתקים. מלאי היסטוריה ואהבה לטבע. כלל לא הכרתי את נושא שיקום המחצבות ועכשיו רשמתי לעצמי לבקר בפארקים שציינת. תודה
נהנתי , תודה זיוה נצא לטייל שם.
יופי. אני שמחה לשמוע.
הסקירה שלך מעמיקה ומעניינת. לא ידעתי דבר על ההיסטוריה של המחצבות ולא על שיקומן. אלו פרוייקטים חשובים מאוד. רשמתי לעצמי את הפארק בכרמיאל, את כולם בעצם, לטיולים עתידיים.
זיוה איזה יופי של פוסט. במחצבה בגלבוע הייתי ואז שמעתי לראשונה על הפרוייקטים האלה. המחצבה בכרמיאל נראית יפה במיחוד ואשמח לבקר. בנוסף ישנו פארק הזלת אביטל בקמת הגולן – אף הוא שיקום מחצבה. במפעל נשר בו ביקרנו שמעתי לשמחתי שכיום שיקום המחצבות הוא בחוק. כלומר שמתחילים לחצוב, כבר יש לקחת בחשבון איך משקמים אותה.
תודה, ינינה. חשבתי עלייך ועל הביקור שלך במפעל נשר ברמלה כשכתבתי את הפוסט. אני מקווה שראית שהזכרתי את הפוסט שלך. את הפארק בהר אביטל הזכרתי בקצרה בסוף הפוסט. טרם הייתי בו אבל התרשמתי שזה כדאי. הפארק בכרמיאל הוא המרשים מכל אלה שראיתי. בעצם, קשה להשוות כי הפרויקט במצפה רמון מאוד שונה וראיתי אותו מזמן. אבל הוא (פארק הגליל) שווה בלי קשר להשוואות. האחריות של בעלי המפעלים והמחצבות לשיקום היא חלק מההסדרה של התחום הזה בארץ, ובהחלט משמח לשמוע על כך.