לאן הגעתי?
עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית, מעניין לראות את החיים הסטודנטיאליים במקומות אחרים בעולם. על מרצפות האבן בקוימברה הייתי לרגע בעולם אחר.
טקסי חניכה
מנהגי הסטודנטים בקוימברה מחזירים אותי שנים רבות אחורה אל חוויה מגיל 12 בקיבוץ. בימים ההם בני הנוער נהגו לערוך טקסי חניכה לצעירים מהם לקראת צירופם לחברת בני הנוער בקיבוץ. "חברת הילדים" קראו לזה אז, משום מה, בקיבוץ שלי.
בשפה הפחות אקדמית קוראים לטקסים האלה "טקסי זובור". ביצים על הראש, התפלשות בקמח ועוד מיני השפלות היו מנת חלקם של בני הנוער הצעירים. למזלי, בני כיתתי ואני נחלצנו מטקס הקבלה המשפיל "בזכות" מלחמת יום הכיפורים שאירעה באותה שנה. לא רצו אז להוסיף לאווירת החרדה ששררה ממילא אלמנטים נוספים המייצרים מתח. בגיל 12-13 לא ראינו את זה כזכות. חשבנו שבחמצנו חוויה. באופן אישי הרגשתי הקלה אבל היו בינינו שמאוד התאכזבו.
אני מסבירה לעצמי את כל הדברים האלה כשאני מנסה לחשוב מדוע הסטודנטים החדשים באוניברסיטאות בפורטוגל משתפים פעולה עם משימות לא נעימות וטקסי חניכה, המתקיימים כל שנה ברצף מאז המאה ה-19. על פי מסורת הסטודנטים טקס החניכה מקנה לסטודנט הטרי את הזכות להיות שותף מלא לחיי הקמפוס. כיום זוהי אינה חובה, אז מדוע הם עושים את זה בכל זאת?
לעשות אותו דבר לאחרים
ראשית – הם יודעים שבשנה הבאה הם יעשו את זה לאחרים, ושנית – ההשתתפות במסורת יוצרת כנראה תחושה של חלק משרשרת הדורות. שייכות זה משהו שרוב בני האדם מחפשים, וצעירים רוצים להרגיש שחוו את חווית החיים הסטודנטיאליים במלואה. להגיד לנכדים "הייתי נמושה" זו פדיחה גדולה יותר מלספוג דלי מים על הראש מול עיניים של סטודנטים משועשעים.
בתמונה "הטבלה" של סטודנט חדש בקוימברה. ההטבלה נעשית לאחר ביצוע של מסלול משימות כמו לבישת בגדים מגוחכים ועוד.
מרכז קוימברה באמצע ספטמבר
הגענו אל העיר – חבורה גדולה למדי של בני משפחה. ירדנו מהמכוניות בנקודה הגבוהה בעיר. נראה היה שאין לאן להמשיך לנסוע. הלכנו אל משרד התיירות. הוא נמצא בתוך שטח האוניברסיטה, עניין קצת מפתיע לכשצמו. מצאנו את עצמנו בין סטודנטים הלבושים בחליפה ובגלימה שחורה. מה קורה פה?
יש ערים שיש בהן גם אוניברסיטה, נניח כמו תל אביב או ירושלים, ויש ערים שחיות בסימביוזה עם האוניברסיטה שלהן. העיר היא האוניברסיטה, והאוניברסיטה היא העיר. הזהות של העיר קשורה כבחבלי לידה לשורשים האוניברסיטאיים ולהוויה הסטודנטיאלית.
קוימברה (מבטאים את השם קו-אימ-ברה) היא עיר אוניברסיטאית במלוא מובן המילה. אפשר אפילו להגיד שהאוניברסיטה היא כמעט בעלת הבית של העיר. היא מחזיקה תחנת רדיו, גן בוטני ושני מוזיאונים בתוך העיר: מוזיאון מדע ומוזיאון האוניברסיטה. ויש עוד דברים שהופכים את העיר והאוניברסיטה לצמד סימביוטי.
רק הוותיקים ראויים ללבוש את החליפה
אנחנו משוטטים בקמפוס. האווירה קצת הארי פוטרית. תכף נראה את הארי פוטר, רון וויזלי והרמיוני. בדיעבד יתברר שיש בתחושה הזאת הרבה מן הממש, אבל אשאיר את זה לסוף. ביום הזה שנקלענו אליו לגמרי במקרה, הגיעו הסטודנטים החדשים לפגוש את הוותיקים. כך הבנו אחרי שסיפרנו למארחינו במלון המשפחתי הקטן על חוויות היום שלנו. הם הסבירו לנו שרק הסטודנטים הוותיקים רשאים ללבוש את התלבושת הרשמית של האוניברסיטה, ויש לה גם שם. היא נקראת Traje.
הסטודנטים הוותיקים עומדים עם הדגלים של הפקולטות השונות, והסטודנטים החדשים מתקבצים סביבם על פי מסלול הלימודים שנרשמו אליו. עכשיו, כשאני מסתכלת בתמונות לאחר שכבר נודע לי מהי המהות של היום הזה, אני מזהה את הפנים המחויכות של הסטודנטים הוותיקים ואת המבוכה על פני החדשים.
הריטואלים של הסטודנטים
החיים הסטודנטיאליים בפורטוגל כוללים כמה ריטואלים, בעיקר בתחילת השנה ולקראת סופה, הנקראים praxes. אוניברסיטת קוימברה היתה במשך שנים רבות היחידה בפורטוגל ואף היחידה בעולם הפורטוגזי כולו, וכשקמו עוד אוניברסיטאות הן ירשו את המנהגים והמסורות ממנה. אגודות הסטודנטים הן אלה שמקיימות אותם. בקוימברה יש כמה אגודות והן חזקות ומשמעותיות מאוד. במהלך ספטמבר הן מקיימות תחרויות ספורט ואירועים שונים. העיר כולה נהנית מהאירועים. גם טקסי החניכה הם חלק מאירועי ספטמבר. באוקטובר מתקיימת חגיגה גדולה בגן הבוטני. בעבר היו קושרים לרגלי הסטודנטים החדשים פחיות מצלצלות ובהליכתם היו מרעישים. רצף האירועים הזה נקרא: Festa das Latas.
Festa das Latas, החגיגה של חודש אוקטובר
בתחילת חודש מאי, לקראת סוף שנת הלימודים, מקיימת אגודת הסטודנטים את ה-Queima das Fitas, אירוע שבו שורפים הסטודנטים את התגים שלהם. האירוע מתקיים במשך שמונה ימים, יום אחד לכל אחת משמונה הפקולטות. האירועים כוללים תהלוכות בעיר. אזרחים ותיירים מתקבצים לחזות בתהלוכות ובטקסים. השנה זה התקיים בתאריכים 6-13.05. למטיילים בחודש מאי כדאי לעקוב אחר הפרסומים.
Queima das Fitas, הפסטיבל הגדול של חודש מאי
מרכז תרבותי של דוברי השפה הפורטוגזית
מבני הקמפוס העתיקים
כשנקבע משכנה של האוניברסיטה במאה ה-16 היא התמקמה במבנה של הארמון המלכותי בראש הגבעה, ובשנת 1597 קנתה האוניברסיטה את הארמון מאת ממשפחת המלוכה. בנוסף למבנה הארמון, קיימים בקמפוס העתיק עוד מבנים אלגנטיים המקיפים ביחד עם הארמון המלכותי חצר גדולה מרובעת. צלע אחת של החצר פתוחה אל נוף הנהר.
לחדרים ולמונומנטים שונים באוניברסיטה ניתן להיכנס רק בתשלום, למשל לחדרי הארמון המלכותי, למגדל, לקפלת סן מישל ולספרייה מתקופת הברוק. יש גם גלריות לזאולוגיה ולפיזיקה. משרד התיירות מציע כרטיסים שונים וסיורים מודרכים.
כשהגענו לקוימברה בשעת צהרים כבר השתרך תור ארוך לקניית כרטיסים. אנחנו לא התארגנו בזמן. בחבורה גדולה – עד שמחליטים מי רוצה ואם בכלל כדאי זה לוקח זמן. אני חושבת שכדאי להתאמץ. בהצצה מבחוץ לקפלת סן מישל היא נראתה צבעונית ומיוחדת. הספרייה נחשבת למיוחדת במינה. שוכנים בה עטלפים השומרים על הספרים מפני מזיקים אחרים.
מה עושים עטלפים בספרייה בקוימברה, מאת דר' ורדה מאייר, מדריכת טיולים בופרטוגל
בהמשך הורחבה האוניברסיטה כמה פעמים. כיום פרושים ברחבי העיר שלושה קמפוסים ופועלות בהן שמונה פקולטות. הסיור התיירותי מתקיים כמובן בקמפוס העתיק. מעניין גם לשוטט בין הבניינים המודרניים. חלקם קיימים כבר מן המאה ה-19. הכל רוויי באווירה של כבוד להשכלה, אף על פי שחלק מן הפסלים הזכירו לי פסלים קומוניסטיים.
עוד כמה רשמים מהעיר
אחרי הסיור באוניברסיטה שוטטנו קצת ברחובות הסמוכים. ראינו את הקתדרלה הגדולה וכמה סמטאות עתיקות.
איזה מוסד חזק ואיתן יותר: זה של ההשכלה והדעת או זה של האמונה? על פי שמות הרחובות בעיר קשה לדעת.
המסורת מול הנורמות והערכים של זמננו
בשנת 2013 הוכרה האוניברסיטה כאתר שימור של אונסקו. בין הנימוקים היו האינטגרציה של האוניברסיטה בחיי העיר והשימור של המסורות העתיקות.קראתי כתבות ופוסטים המעלים את הסוגיה השנויה במחלוקת של טקסי החניכה. הנושא עולה שוב ושוב לדיון הציבורי בפורטוגל ואפילו הגיע בעבר לדיון בפרלמנט. מצד אחד יש תחושה שאיסור מוחלט לא יהיה נכון ומצד אחר קורים לפעמים בטקסים האלה דברים שאינם מתאימים לערכים המקובלים היום כמו זכויות האדם וכבוד מגדרי.
ככל הנראה המסורות האלה יוצרות רוח מיוחדת בקרב הסטודנטים והן הלב של האווירה הסטודנטיאלית. הן המניעות למעורבות בחיי העיר ולתרומה חברתית לקהילה. במהלך השנה מארגנים הסטודנטים ערבי שירה ופעילויות שונות בעיר. הצד הזה של הרוח הסטודנטיאלית הוא מעורר קנאה. קשה לשפוט מהצד. אין שחור ולבן. לתחושתי אפשר לעדן את המנהגים ולקיים אותם באופן מותאם וסמלי יותר אבל קטונתי מלהיות שופטת.
מה עוד אפשר לעשות בקוימברה
את הסיור שלנו בעיר השלמנו במסעדה הצופה אל נוף נהר המונדגו ובביקור בגן הבוטני היפה. בדרך מהאוניברסיטה אליו הולכים לאורך אקוודוקט עתיק שהוביל בעבר מים אל העיר.
אנחנו הסתפקנו בזה אבל ככל הנראה שווה לבקר במוזיאון הלאומי מקדו דה קסטרו, שבו מוצגים ממצאים מתקופות רבות במבנה היסטורי מרשים.
.
museu nacional machado de castro
אני יכולה לעדכן שבטיול חוזר לפורטוגל כשנה וחצי לאחר הביקור עם המשפחה, ויתרתי אמנם על הביקור בעיר בגלל פציעה ברגל אבל השותפות שלי לאותו טיול ביקרו במוזיאון הזה והתרשמו מאוד לטובה.
.
ניתן לשוט בנהר מונדגו החוצה את העיר
אפשרויות נוספות בקוימברה ובסביבה
למשפחות עם ילדים כדאי לדעת שניתן להזמין שייט קייקים בנהר מונדגו. השייט מתקיים במרחק לא רב מהעיר.
.
קניות בקוימברה (שווקים ועוד)
רעיונות נוספים ניתן לחפש כאן
.
כדאי לדעת שבסביבה של קוימברה יש כמה דברים נוספים שאפשר לעשות. אני הכי ממליצה לעשות את המאמץ ולהגיע אל כפרי הצפחה. הכפרים שבאזור העיירה Lousa הם במרחק סביר (כ-45 דקות נסיעה) והם מקסימים.
בתוך ענן – על כפרי הצפחה של פורטוגל, מתוך הבלוג שלי
רעיון נוסף: יער בוסצ'ו
אגדה אורבנית – היתה או לא היתה?
ומה הקשר להארי פוטר? הסופרת ג'יי קיי רולינג התגוררה במשך שנתיים בעיר פורטו שבצפון פורטוגל, ועסקה בלימוד אנגלית. באותה תקופה היא החלה לכתוב את "הארי פוטר ואבן החכמים" וכשחזרה לאנגליה כבר היו באמתחתה פרקים מוכנים. בעקבות התקופה הזאת צמחו בפורטו כמה אגדות אורבניות על נוהגיה של האורחת המפורסמת: באיזה בית קפה היתה יושבת וכותבת, היכן היתה נוהגת לקנות ספרים וכו'. בין היתר נאמר שרולינג ראתה בפורטו את הסטודנטים הלבושים בגלימות, וזאת היתה ההשראה שלה לתלבושות בבית ספר הוגוורטס.
למחרת אותו יום שבו היינו בקוימברה, טיילנו בעיר פורטו. האחרונה היא עיר מרשימה מאוד. קוימברה חיוורת לעומת פורטו. אבל לאחר שחזרנו הביתה והחוויות שקעו התברר לי שהחוויה של קוימברה היתה משמעותית, כזאת שנשארת בפנים עוד הרבה זמן, והיא זאת שהובילה אותי לחקירה ולמסע של גילויים.
המשיכו לטייל אתי. יש לי עוד סיפורים רבים על תרבות מקומית ועל אפשרויות טיול וטיפים.
Facebook Comments