הים התיכון ואנחנו

תרבות ים בחופי הים התיכון


בכמה יעדים שבהם טיילתי בשנים האחרונות הרגשתי בקשר בלתי אמצעי של התושבים החיים בקרבת החוף אל הים. סירות קטנות וגדולות, ברובן של דייגים, נמצאות בכל פינה.

פורטוונרה (Portovenere), חבל ליגוריה, איטליה

 

 

 

לפעמים הן אפילו חונות ברחוב:

מנרולה (Manarola), צ'ינקווה-טרה, ליגוריה, איטליה

 

וולוס (Volos), מדרום לחצי האי פליון, יוון, סירות דייגים בים וטברנה בקו המים בקוסטה ברווה הדייג מאוד מאורגן והוא נעשה בסירות גדולות ובשיתוף של אנשי ים רבים. זהו ענף משמעותי של כלכלת האזור.

סט ז'אן קפ פרה (St Jean Cap Ferrat), הריביירה הצרפתית, צרפת     הנה עוד כמה אלמנטים מחיי הים:

קורניליה (corniglia), צ'ינקווה-טרה, ליגוריה, איטליה

 

 

קלליה דה פלפרוג'ל (Calella de Pallafrugel), קוסטה ברווה, קטלוניה, ספרד

 

סט ז'אן קפ פרה (St Jean Cap Ferrat), הריביירה הצרפתית – דגים בויטראז' בכנסייה

 

 

אפילו באמנות בת זמננו הים חוזר ונשנה. במוזיאון השעם בקוסטה ברווה ראיתי בתחילת חודש מאי האחרון עבודת אמנות ובה הדפסים של דגים על ניירות משי אשר יוצרו בעבודת יד. זו יצירה שנעשתה בעקבות מסורת מיפן בשם Gyotaku. בשווקים של יפן היו נוהגים להדפיס את שלל הדגה כעדות לממצא מאותו היום.

 

בחלל הגדול של "מוזיאון השעם", פלפרוג'ל (Pallafrugel), קוסטה ברווה, קטלוניה, ספרד     האמן בן זמננו Stefan Szczesny, יליד גרמניה החי כיום בריביירה הצרפתית, הציג לפני שנה רטרוספקטיבה בארמון האפיפיורים באביניון שבחבל פרובנס והוא קרא לה בשם "מטמורפוזה ים-תיכונית". זכיתי לראות את עבודות הצבע שלו המתכתבות בסגנונן עם סזאן, מטיס, דופי והציירים אשר פעלו בדרום צרפת ומלאו את עבודתם באור. נראה שמרוב הנאה שכחתי לצלם פרט לעבודה אחת ובה "עץ החיים" אשר הציב בחצר המרכזית של הארמון. על העץ – דמויות השאולות ממגזרות הניר של מטיס.

 

בפתח התערוכה של  Stefan Szczesny בארמון האפיפיורים באביניון: "מטמורפוזה ים-תיכונית"   מובן שבעת העתיקה הים הופיע בעיצוב והיה לו מקום רב בין הנושאים המתוארים. הקערה בתמונה היא מהתקופה האטרוסקית. נמצאה בדרום איטליה ושייכת כיום לאוסף של המוזיאון הארכאולוגי בפייזלוה (Fiesile) שבקרבת פירנצה.

 

תל אביב
בבוקר יום שישי אחד הלכתי דרך רחוב בוגרשוב בתל-אביב אל חוף הים. חציתי את הכביש הסואן של רחוב הירקון והנה עוד רגע אני בחוף הים אבל לפני כן – תזכורת: 120,000 מעפילים הגיעו לארץ לאחר מסע רב-תלאות וסבל בעלייה בלתי לגלית דרך הים.

טיילת תל-אביב, הנצחה לפרק ההיסטורי של ההעפלה

חוף תל-אביב, מונומנט לכבודם של 120.000 המעפילים

 

רק עכשיו, אחרי שחלקתי כבוד למעפילים, נגלתה לעיני חדוות הים העולצת של תל-אביב. זה ביטוי לא מסורתי ולא אירופאי כפי שפגשתי בחופים הצפוניים של הים התיכון אבל שמח וכיפי.

 

חוף תל-אביב

נו טוב. אם מחפשים היטב ניתן למצוא פה ושם גם את האסתטיקה הקלאסית, הרומנטית, של תרבות הים:

 

פתח מלון TLV, פינת בוגרשוב-הירקון

אשדוד


בתחילת הקיץ ראיתי בעיתון פרסום לתערוכת "הים האחרון" במוזיאון אשדוד.  זוכרים שנסעתי מעמק יזרעאל לאשדוד והגעתי אל דלת סגורה? הנה תזכורת.

נסעתי שוב. מן הקירות נשקפו תמונות אשר הציגו תודעה תמידית של הגירה, אתוס ישראלי של גבורת מהגרים, חברה הישראלית מפוצלת ומפולגת, עבודות פוליטיות, עבודות הקוראות תיגר על האתוס הציוני, עבודות המציגות את הים כאלמנט קוסמי גדול, מסוכן ומפחיד.

וידאו ארט של עודד הירש, "הביתה", 2010

עודד הירש, "הביתה", 2010

גם בעבודה של אלי פטל מופיעים המהגרים. הספינה המצוירת מייצגת ספינת תיירות בעלת קרקעית שקופה בעת שייט מול חופי אילת. אבל פני האנשים אינם נראים כתיירים בחופשה אלא כמהגרים. משפחתו של אלי פטל הגיעה לישראל מעירק במסע יבשתי, אבל ביצירתו זו הוא מציג את האתוס הציוני האירופאי, האשכנזי, כמחאה על הבלעדיות שלו בזיכרון ההיסטורי של תקומת ישראל.

אלי פטל, "שתיקת הדגים", 2003   בעבודה אחרת של אלי פטל הופכת ספינת התענוגות המנצנצת לסירה ללא משוטים.

אלי פטל, "סירה בלי משוטים", 2006

איפה תרבות הדיג? למה הדגים שותקים? איפה שמחת החיים של ציורי הצבע מדרום צרפת?


מבירור קצר במקורות זמינים ברשת עולה שבחלק המזרחי של הים התיכון יש הרבה פחות דגה מאשר בחלק המערבי. הים באזור שלנו פחות רגוע, והסערות מערבלות את החול והמשקעים ויוצרות צבע עכור למים. אולי זה מסביר מדוע אין תרבות דיג, אבל למה עיני האנשים בציורים עורגות אל החוף ומדוע הן מביעות דאגה רבה כל כך שנים לאחר תקומת הארץ?

יצאתי מהמוזיאון לשוטט באזור המרכז העירוני עם המבט אל הים. השלטים לא הותירו ספק באשר לאתוס.

אשדוד

שדרת הדקלים, "הבולוואר" של אשדוד, ובקצה "כיכר המפרשיות"

אשדוד עם כובד המשקל הזה של המורשת המשכתי לטייל במרכז העירוני ודווקא מצאתי בעיר התייחסות אל נוכחות הים: שדרת הדקלים עם הפנים אל הים, כיכר המפרשיות, ומיד תראו מה עוד. אני חושבת שגם אם התכנון העירוני בא כתיקון לבניית המגדלים ברחבי העיר ובקו החוף, הרי שהביטוי לים הוא מודרני ומתאים להוויה הישראלית בת זמננו.

כל המבנים הציבוריים במרכז העירוני של אשדוד: בית העירייה, בית יד לבנים, מוזיאון האמנות ו"מרכז מונרט" לאמנויות – הם מפגן של ארכיטקטורה מודרנית מעניינת, אבל המבנה הייחודי ביותר הוא המרכז לאמנויות הבמה שהרשים אותי באופן בלתי רגיל. מכל כיוון הוא נראה אחרת. מזוויות רבות אין כלל אפשרות לנחש מה אופי הבניין בצד השני. זו ממש יצירת מופת. בשביל הבניין הזה שווה להגיע לאשדוד.

המשכן לאמנויות הבמה באשדוד, אדריכלות: חיים דותן