 |
| זוהדי קאדרי, משפחה |
יצאתי מהבית שלי בגניגר, וכעבור זמן קצר בלבד, בכביש הסרגל, עצרתי את הרכב בצד לצלם חמניות. עמק יזרעאל מלא בהן בימי תחילת הקיץ. בכביש שש עצרתי לשים כתובת ב"ווייז". המפה אמנם הראתה את ציר הנסיעה אבל לגברת בטלפון לא בא לדבר. כשהבנתי שלגברת יש בעיות אישיות זה הוריד לי את הביטחון העצמי. אפשר לחשוב מה הבעיה לנסוע לאשדוד, יש אוטוסטרדה ויש שלטים ליציאות, אבל ככה זה כשיש טכנולוגיה, נעשים תלויים בה. מפה לשם, בין עצירה לעצירה ובדיקה חוזרת ב"גוגל מפ" של הכתובת "דרך ארץ 8" הגעתי למוזיאון כשכבר שעת צהרים ומצאתי דלת סגורה.
הרגשתי עלבון כזה עמוק על כך שבאתי מעמק יזרעאל עד לאשדוד בשביל כלום, תחושה מעורבת של טמטום, ביזיון וכעס, ובא לי לצרוח או לעשות משהו, לא יודעת מה, אבל שיהיה משחרר, אלא שמשפחה נחמדה עם שלושה ילדים מגן יבנה הגיעה למקום, והם אלה שהוציאו ממני את שאריות הנחמדות. גם הם באו במיוחד. הופתעתי. זה היה הסימן האופטימי הראשון ליציאה מהמשבר.
 |
| אשדוד |
נסעתי חזרה הביתה. בתחילת הדרך עוד גלגלתי בראש רעיונות למקומות בילוי חלופיים אבל הרגשתי שבא לי רק לישון שנ"צ עמוקה, ואם אצליח להירגע אולי אסע בערב לראות את "אישה בזהב", סרט קולנוע שמוקרן כעת במזרע, הקיבוץ השכן. קראתי את הספר ובא לי לבלות קצת ברחובות וינה. אולי שם אצליח להתקרר קצת. לא יודעת למה, אחרי כל כך הרבה שבתות של כלום נתקפתי באיזה צורך תרבותי משונה. בכביש שש הרגשתי שמרוב ציפייה לשנ"צ שלי מתחילות להיעצם לי העיניים ועצרתי בתחנת השירות לקפה ומאפה.
הקפה עשה את שלו וברמזור של אום אל פחם הרגשתי שאני לא רוצה לחזור הביתה בתחושה של תבוסה. ההגה משך ימינה. כבר כמה שנים לא הייתי באום אל פחם. השתתפתי בעבר בסיור "לילות רמדן" בעיר וביקרתי באופן עצמאי בגלריה. אמנם הרגשתי ביטחון, אבל בכל פעם שיש מתיחות האפשרות הזאת יורדת מהפרק. רק בקיץ האחרון, בימי "צוק איתן" נראה היה כאילו הביקורים בגלריה ממש לא רלוונטיים. אבל ברגע הזה החלטתי: עבר זמן, אני רוצה לחזור.
נכנסתי פנימה ותוך שניות הרגשתי שהגעתי אל אי של שפיות. המקום היה הומה ומלא חיים, ניגוד מוחלט לחוויה מאשדוד, כשעה קודם לכן. התערוכות מרתקות, אמנם מלאות בפצעים ובמטענים לא פשוטים, אבל הקירות הצרים של הגלריה יודעים להכיל אותם ולהעניק תחושה של בית. איזו חוויה מתקנת היתה זו ליום שבת עקום כל כך.
הגלריה של אום אל פחם היא מוסד ותיק שמתקיים משנת 1996. אני מאוד מקווה שאצליח לתעד את חגיגות העשרים בקרוב מאוד. זוהי הגלריה לאמנות הבולטת ביותר בפעילותה במגזר הערבי, מוכרת ומחובקת על ידי הממסד, אף על פי שהתקציבים של משרד החינוך והתרומות שהיא מקבלת אף פעם אינם מספיקים. לפני שנים התקיימה תחרות להצגת מודל למוזיאון אשר יחליף ביום מן הימים את הגלריה ויהיה למוזיאון הראשון לאמנות מודרנית במזרח התיכון. בעצם, אולי בנסיכויות המפרץ כבר יש משהו, אני לא בטוחה. בכל אופן בימים האופטימיים של המכרז לפני כמה שנים זו היתה היומרה. הזוכים בתחרות נבחרו כבר מזמן. דגם של המוזיאון עומד בגלריה. ומה עם הביצוע? לפי שעה מתמהמה.
ב
אותו יום שבת של תחילת יוני התקיימה בגלריה פתיחה של שלוש תערוכות. הגעתי כשעה ומשהו לאחר הפתיחה ולכן המקום היה הומה במיוחד. בין המבקרים היו הרבה צעירים דוברי ערבית ודי הרבה אנשים לא צעירים דוברי עברית. החתך הסוציולוגי הזה הוא עניין מעורר מחשבה לכשעצמו. בכל אופן שמחתי לראות עד כמה המוסד הזה שכבר צבר ותק ומוניטין באמת נטוע בתוך הקהילה שבה הוא יושב.
בגלריה – שלוש קומות, ובכל קומה תערוכה. בקומה הראשונה מוצגת תערוכה מקיפה מעבודותיו של זוהדי קאדרי, אמן מהכפר נחף שבגליל. קאדרי בעיקר מצייר אבל מציג גם כמה מיצבים בודדים. עבודותיו מחולקות לסדרות. ביניהן יש כאלה עם שמות כמו "אי-יציבות", "שריטות" או "סיטואציה של אונס" אבל הרבה מאוד ציור מופשט. אצל קאדרי המופשט הוא לא רק סגנון אמנותי אלא גם מצב של תודעה ותחושה פנימית. קאדרי רכש את לימודי האמנות ברוסיה. הזהות שלו בארץ זרה כסטודנט ערבי שבא מארץ שהלאום שלה אינו שלו הפכה להיות חסרת צורה. ולמקום המורכב הזה נוספה גם התערובת של תולדות אמנות המערב המעורבת במסורות רוסיות. כל זה הביא הביא אותו לכדי תחושת בלבול גדולה.
 |
| זוהדי קאדרי, מהסדרה היווצרות |
 |
| זוהדי קאדרי, מהסדרה היווצרות |
עד כמה שעבודותיו של קאדרי מקסימות, ובעיני יש בהן משהו מאוד יפה במובן הפשוט של המילה, יש בהן הרבה צבע שחור. יש המייחסים את הצבע השחור להתכתבות עם האמן הרוסי קזימיר מלוויץ' שנכנס לתולדות האמנות עם הריבוע השחור בתחילת המאה העשרים, אבל נדמה לי שבאזור שלנו יכולות להיות עוד הרבה משמעויות לבחירה הזאת.
 |
| זוהדי קאדרי, האביב הערבי |
בקומה השנייה מוצגת תערוכתו של האמן הוותיק והמוכר אסד עזי. עזי הוא דרוזי משפרעם אשר גר כיום ביפו. הטקסט שבפתח התערוכה מספר על יצירתו כעל מסע המתפתל בין שבילים מתפצלים ומקבילים, על חיפוש הדרך המתמיד ועל הדימויים הרב תרבותיים שהוא משלב בעבודותיו, מהדתות השונות, ממזרח וממערב. יש הרבה עבודות העוסקות בפליטות, בהרס, באלימות וביתמות, אבל העולם האלים שעזי מביא הוא מורכב וכואב את האלימות באשר היא. חלק מתיאורי הקרב שלו נראים בכלל כתיאורים רנסנסיים. עזי התייתם מאביו ששירת בצה"ל. בהרבה מעבודותיו מופיע פרש. לפעמים זהו פרש על סוס הנראה כאביר מימי הביניים, לפעמים משיח על גב חמור. וישנה גם האורנמנטיקה המזרחית השופעת צבע, יופי ואסתטיקה.
 |
| אסד עזי, חייל ואות |
 |
| אסד עזי, טבע דומם |
 |
| אסד עזי, פרש |
 |
| אסד עזי |
ממועקת הרחוב האפל של בשאר אלחרוב יצאתי אל המרפסת המוארת שבקומה הזו, השלישית, והיה שם שולחן עם פיתות, פלפל, סלטים ושתייה. אני לא אוהבת בדרך כלל פלפל, אבל הוא היה הפעם טעים כל כך, והצלחתי לאכול בקושי חצי מנה בגלל המאפה העתיר בחומצת שומן טראנס מתחנת דור אלון שבכביש שש.
נסעתי הביתה עם המון אנרגיות טובות וכולי סוערת בפנים מעומס החוויות. בעיקר הרגשתי שוב את כמויות הרצון הטוב שיש שם בגלריה הזאת ובקהילות העוטפות אותה. וברור שמסביב יש המון גלים עכורים, כעסים וקונפליקטים, אבל קרן אור במציאות הפסימית שלנו, זה דבר שעשוי להטעין באמונה.
בצומת מגידו נשפכתי חזרה אל עמק יזרעאל ואל שדות החמניות והרגשתי שאני חוזרת בשמחה הביתה. הספקתי לנוח ולשתף את האיש שלי בחוויה, ובערב נסעתי לראות את "אישה בזהב". הסרט נע בין רחובות לוס אנג'לס לרחובותיה היפים של וינה ומספר על משפט הקשור בפרק האחרון, המפואר והמר בתולדות יהודי וינה. כואב הלב איך קהילה שהיתה כל כך נאמנה לארצה, אוסטריה, והאמינה בה, קיבלה כזו סטירת לחי אכזרית ונעלמה. גם שם היה שפע של רצון טוב. אני לא מנסה להקביל בין הסיפורים. שום דבר אינו ממש מקביל. אבל הרצון הטוב שמאפיין הרבה אנשים וחברות אנושיות באשר הן, האלימות ותחושת ההחמצה התקיימו וממשיכים להתקיים אלה בצד אלה. הלוואי שיהיו לנו עוד נקודות רבות של אור ולפחות נהנה מהעושר של האמנות.
 |
| כרים אבו שקרה, מאוסף הגלריה באום אל פחם |
קצת מידע למבקרים:
שתי התערוכות האחרות ממשיכות בגלריה באום אל פחם עד סוף ספטמבר.
בעיצומו של חודש הרמדן:
חלק מחודש הרמדן כבר מאחורינו, אבל למי שספונטני אני מאוד ממליצה על סיורי לילות רמדן שמארגנת עמותת "מרבד ירוק", עמותת התיירות של ואדי ערה. העמותה מארגנת סיורים מעניינים ומגוונים בוואדי ערה לכל אורך השנה, אבל תמיד יש משהו מיוחד בסיורים המתקיימים בלילה. במציאות החשש והפחד שקיימים בחיינו הסיורים המודרכים הם כמעט הדרך היחידה שלנו לראות מה קורה בתוך הערים הערביות והכפרים. וללא קשר לדעה פוליטית – אנחנו חיים אלה בצד אלה ושווה להכיר.
ומה עם אשדוד?
עוד אגיע אליה בעתיד הקרוב למרות הכעס. חכו ותראו באחד הפוסטים הקרובים.
Facebook Comments