כשהנול הפף למכונה
לפני שהיו מכונות בעולם לא היו מהנדסי מכונות. כשהחלו ניסיונות הפיתוח של הנולים, נעזרו בשענים. הם היו בעלי המקצוע שהבינו יותר מכל במכניקה. את זה למדתי בקוורי בנק, אתר מורשת המשמר את עברו של מפעל מראשית המהפכה התעשייתית.
אתרי המורשת של אנגליה הם אוצר בכל המובנים האפשריים, ופעמים רבות הם מוקפים בטבע או בפארק מטופח, המזמין לטייל בו תוך מפגש עם פיסת היסטוריה.
אחד הנושאים המרתקים לעקוב אחריהם בצפון אנגליה הוא ההתפתחות של המהפכה התעשייתית. זו המהפכה שהניעה את אנגליה קדימה במשך כמאה שנה מאמצע המאה ה-18 והלאה. מכאן החלה המהפכה להתרחב לאזורים אחרים בעולם עד שהביאה רווחה לחלק גדול מהאנושות.
יש שפע של מוזאונים ואתרים לחוות בהם את הנושא. ביקרתי בשני אתרים הקשורים בתעשיית הטקסטיל, האחד מראשית המהפכה והשני מסופה. הלב של שניהם הוא מבנה גדול עם ארובות גבוהות ליד נחל. ליד שניהם נבנה כפר לעובדים, שזה סיפור מעניין בפני עצמו, אבל כאן פחות או יותר מסתיים הדמיון. הביקור בכל אחד מהם מייצר חוויה אחרת.
Quarry Bank Mill
או בקיצור "קוורי בנק"
הוא שייך לנשיונל טראסט (National Trust), החברה הלאומית המקבילה לרט"ג שלנו, והוא נמצא ליד הכפר סטייל (Styal) הסמוך לשדה התעופה של מנצ'סטר. הגעתי למקום ברכבת מתחנת פיקדילי במנצ'סטר. התחנה שאליה נסעתי היא זו של הכפר הקטן סטייל, אשר היה בראשיתו כפרם של עובדי המפעל, ומתחנת הרכבת הלכתי כ-500 מ' אל האתר.
במרכז האתר נמצא המבנה הגדול של מפעל הטקסטיל אשר הקים ב-1784 סמואל גרג, מחלוצי המהפכה התעשייתית. ליד המפעל נמצא ביתם הפרטי של סמואל גרג, אשתו וילדיו.
האתר מכיל גם מתחם של חממות היסטוריות ואת "בית המתמחים" – Apprentice House, הבית שבו התגוררו הילדים אשר הועסקו במפעל. סמואל גרג העסיק גברים ונשים אך רוב עובדיו היו ילדים היות שהם היו כוח האדם הזמין והזול ביותר.
האביב בקוורי בנק
המפעל הוקם בעמק יפה בצד נחל, והנולים הגדולים הופעלו תחילה על ידי גלגל מים. בהדרגה הפכו הנולים למכונות של ממש וגלגל המים למנוע קיטור. באולמות המפעל ניתן להתרשם כיום גם מהצד הטכנולוגי וגם מההיבטים החברתיים.
כיום המפעל מוקף בפארק יפהפה. ביקרתי במקום קצת אחרי אמצע מאי, בתקופת הפריחה של הרודודנדרום, והפארק היה מרהיב. יש במקום קטע של גן מעוצב וגם טבע פראי לאורך הנחל, שאפילו לא הספקתי לנצל במלואו כי היה כל כך הרבה מה לראות ולחוות. הגעתי למקום בסביבות 11.00 ונשארתי עד אחר הצהריים, סמוך לזמן הסגירה של רוב מוקדי העניין באתר.
הכוח שהניע את גלגלי המהפכה
ייצור הטקסטיל בצפון אנגליה היה נפוץ מאות שנים רבות. לפני המהפכה התעשייתית היצור נעשה במשקי הבית הפרטיים וכל המשפחה הייתה משתתפת בו. הנשים היו טוות את החוטים מצמר כבשים, הגברים היו אורגים את הבד והילדים היו מביאים ולוקחים צמר וכלים בשירות המשפחה ככל שנדרשו.
ככל שהשתנו שיטות הייצור ומבנה החברה, צמר הכבשים עדיין המשיך להיות חומר הגלם. אך סמואל גרג שבר גם מסורת זו והחל ליבוא כותנה מארצות הברית. התצוגה במפעל מציגה את סמואל גרג באופן ביקורתי מאוד ומתארת כיצד היה פעיל באופן אקטיבי בהנעת העבדות בשדות הכותנה בארה"ב ובמקומות אחרים.
אנגליה עצמה כבר לא סחרה בעבדים באותה תקופה ומזה שנים התנהל בתוכה שיח נוקב בנושא זה. אפילו בשולחן ביתו של סמואל גרג דעה זו היתה מיוצגת ככל הנראה באירועים שבהם היה מזמין אורחים לביתו. אחת הפינות המרתקות באתר נמצאת בבית המשפחה. בשולחן האוכל הערוך מונחים סט אוכל ומפית לכל סועד. על כל מפית רקום שם האורח, מי היה ומהו הנושא שאותו, קרוב לוודאי, ייצג בשיחה.
אוליבר טוויסט היה כאן
יצאתי לטייל בפארק היפה ולקראת השעה 14.00 הלכתי לסיור מודרך ב"בית המתמחים", הלוא הוא בית הילדים. ממרחק רואים בית כפר מלבנים אדומות וגינת ירק גדולה בצדו – תמונה פסטורלית. הילדים היו עובדים גם בגינה כדי לייצר את מצרכי המזון הנחוצים להם.
המציאות בפנים היתה דומה יותר לזו של אוליבר טוויסט, גיבורו היתום של צ'רלס דיקנס. לכל ילד בבית המתמחים היה ארגז קטן שהכיל את כל חפציו ועולמו. טקסטים שנכתבו על הארגזים מעלים שמות וסיפורים. הילדים נשלחו למפעל בנסיבות של עוני או יתמות. היו הורים שהאמינו שכך הם מבטיחים את עתידם של ילדיהם. היו שבאו לקחת את הילדים לאחר תקופה מסוימת והיו שלא.
הגלימות האדומות המונחות על המיטות בחדר הילדות מעלות אסוציאציות מ"סיפורה של שפחה", סדרת הטלוויזיה המציגה נבואה קשה של נסיגה אל חברה שמרנית ופטריאכלית. ומי יודע, אולי ההשראה של יוצרי הסדרה היא מקווארי בנק ומקומות דומים לו? הילדות נזקקו לגלימות בעת שהיו הולכות לכנסייה בימי ראשון. הכנסייה היתה במרחק כמה ק"מ מבית המתמחים והן היו הולכות ברגל.
פנים רבות להיסטוריה
לא אגלה את כל הנאמר בסיור ורק אשתף בכך שהוא עורר אצלי הרבה מחשבות. המהפכה התעשייתית הביאה עמה רווחה שבזכותה ניתן היה להתחיל לטפל בבעיות סוציאליות, בחוקים המגנים על ילדים, בשוויון זכויות ועוד. אבל היא התפתחה במידה רבה על גבם של ילדים ושל אוכלוסיות חלשות.
אני קוראת בוויקיפדיה על סמואל גרג ונאמר שם שהוא ואשתו דאגו לרווחת הילדים. פנים רבות לה להיסטוריה ולאופני הקריאה השונים שלה. זה נכון שהעסקת ילדים היתה נפוצה בימים ההם, והילדים בקוורי בנק היו מוגנים, אבל תנאי ההעסקה היו קשים מאוד. ילדות לא היתה להם, ועובדה היא שרבים מהם חיפשו מילוט מקורת הגג המיטיבה לכאורה והיו בורחים.
כפר העובדים
אחרי הסיור בבית המתמחים הלכתי לראות את ה-Model Village – הכפר המדוגם Styal הבנוי שורות שורות שסמואל גרג הקים לעובדי המפעל המבוגרים. זה היה טיול של ממש. הכפר מרוחק במקצת מהמפעל.
האזור שטוח ואין בו דרמה של נוף, אבל הפסטורליה של הקנטריסייד האנגלי ממסה את הלב. גם חבורה של ציירי נוף שישבה בעיקול הדרך חשבה כך.
במרכז המבקרים הקטן בכפר סטייל מתארים את תנאי המגורים כקשוחים. לא היה בדירות חימום בחורף, ועם זאת היתה לעובדים דירה משלהם.
Salts Mill
מפעל סולט מיל נמצא קרוב לעיר ברדפורד. במרחק לא רב ממנו נמצאת גם לידס, בירת יורקשייר. אני הגעתי לסולט מיל ברכבת מהעיירה סקיפטון (Skipton) שבה לנתי שני לילות. חיפשתי את החוויה של עיירות הקנטריסייד היפות, וסקיפטון היתה בחירה נהדרת, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר. הרכבת שבה נסעתי לסולט מיל היתה בקו שבין סקיפטון ללידס.
המפעל נפתח בשנת 1853 על ידי סר טיטוס סולט. יצרו בו טקסטיל מצמר כבשים, ובתקופה ההיא הוא היה המתקדם ביותר באירופה בתחומו ונחשב ל"ארמון של התעשייה". הבניין עצום בגודלו. המכונות הגדולות והמרעישות בסולט מיל אינן מזכירות במאום את הנולים ואת המכונות הפשוטות שפעלו מאה שנים קודם לכן. באותה תקופה כבר נחקק חוק האוסר על עבודת ילדים, והעובדים במפעל היו מבוגרים בלבד.
הפוסטרים הנפלאים בתמונות כאן הם חלק מסדרה שעוצבה בעקבות סדרת צילומים משנות החמשים של המאה העשרים.
סולט מיל ודייוויד הוקני
צפון אנגליה היתה בתקופת המהפכה התעשייתית המרכז העולמי של ענף הטקסטיל ופעלו בה מפעלים רבים. הרווחה שבאה בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית היתה לגולם הקם על יוצרו. עלויות הייצור בחלקו העשיר של העולם הפכו לגבוהות ולא עמדו בתחרות עם אפשרויות הייצור הזולות במדינות המתפתחות. את ההיסטוריה הזאת אנו מכירים מתקופתנו אנו.
רוב מפעלי הטקסטיל שנסגרו הפכו לחורבות. מפעל סולט מיל נסגר ב-1986 ונועד לו גורל אחר. זמן לא רב לאחר שננטש, נרכש הנכס על ידי ג'ונתן סילבר, שהיה בעל חזון והבין כבר אז את הצורך בשימור. אך מה אפשר לעשות בחללים הענקיים של המפעל?
הרעיון שהגה היזם היה הפיכת המקום למרכז תרבות שחלק ניכר ממנו יוקדש לאמן הידוע דיוויד הוקני אשר נולד וגדל בברדפורד הסמוכה. דיוויד הוקני הוא מבכירי אמניה של אנגליה. יצירותיו נמצאות במוזאונים חשובים בעולם ובטייט בלונדון יש אוסף גדול של יצירותיו. אבל עד להקמת מרכז התרבות בסולט מיל לא היה מקום המזוהה עמו.
גלריה 1853
סולט מיל הוא כיום מרכז לאמנות, קניות ומסעדות. הגלריה המרכזית נקראת: 1853 Gallery. על הקירות יש כמה ציורים של הוקני מהקלאסיקה של סוף המאה הקודמת. בחלל הגדול ניצבות עמדות ובהן ספרים, משחקי ילדים ייחודיים, מוצרי ניר יפהפים ומוצרים מעוצבים אחרים. אהבתי את העובדה שהשאירו אלמנטים רבים מהיעוד הראשון של המבנה, כמו הצנרת שבתמונה.
בחללים אחרים מוצגים ציורים, סדרות הדפסים, ציורים שנעשו באייפד ועוד – כולם של דיוויד הוקני, חלקם קבועים וחלקם בתערוכות מתחלפות.
בתמונה למטה – שני הדפסים מהסדרה: The arrival of Spring. בסוף חורף 2011 הוקני רצה לצייר את הנופים של יורקשייר אבל האביב אחר לבוא, ובמקום לצייר בטבע ישב האמן במכוניתו וצייר את מה שראה באייפד שלו. חרף העובדה שמשטחי הצבע שטוחים וחסרי עומק ההדפסים יפהפים.
בעליית הגג הוצגה בעת שביקרתי במקום התערוכה "שנה בנורמנדי". זהו ציור מאורך כדוגמת השטיח העתיק מבאיה אשר בחבל נורמנדי בצרפת. דיוויד הוקני מתאר בו ברצף את העונות המתחלפות כפי שתעד אותן בשהות מתמשכת בחבל נורמנדי בצרפת.
ציורי אייפד – לכאורה מדיה נחותה, אבל זה מרהיב. דיוויד הוקני הוא וירטואוז.
יש גם אולם אחד העוסק בהיסטוריה של המקום, ובו מוצגים הסברים ויצירות אמנות מגוונות.
יש במקום מסעדות של ממש. לאתנחתא שלי באמצע היום בחרתי בבית הקפה Cafe into the opera. שם בית הקפה הוא כשמה של תערוכה של הוקני שהוצגה כאן בעבר. כל מה שהזמנתי היה טעים.
מדובר במקום לבלות בו כמה שעות. המסעדות ברמה גבוהה ויש לא מעט תצוגות וחנויות, וביניהן עיצוב רהיטים, חנות עתיקות ועוד.
הכפר סולטייר – Saltair
אחרי הביקור בסולט מיל הלכתי לשוטט בשכונה של העובדים שהפכה, הלכה למעשה, לעיירה קטנה ובה למעלה מ-800 דירות בבנייני רכבת וברחובות ישרים כסרגל המסודרים בשתי וערב. העיירה הקטנה נקראת סולטייר. שמה נקבע כצירוף בין שמו של מנהל המפעל לבין הנהר אייר (Aire) הסמוך. הבתים נראים שמורים מאוד והם משמשים למגורים עד היום. בחלקם יש חלון עם ויטראז' זכוכית היסטורי.
במרכז הכפר יש גן קטן ובו שלט הסבר. בעבר היו במקום מכבסה ומקלחת ציבורית, ממש כמו בקיבוץ. סר טיטוס סולט לא רצה שבגדים יתנופפו על חבלי כביסה בחצרות. הוא חשש שהשכונה תהפוך לסלאמס והעדיף לספק לעובדים שירותים ציבוריים. גם כנסייה יש בסולטייר. היא היתה בשיפוץ בעת שביקרתי במקום אך היא נראית מבחוץ אלגנטית ויפהפייה.
בשנת 2001 הוכרה העיירה סולטייר על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמי. בנימוקי הארגון נאמר שהארכיטקטורה של סולטייר משקפת בצורה מעוררת הערצה את הפטרנליזם הפילנתרופי של אמצע המאה ה-19, כמו גם את התפקיד החשוב שמילאה תעשיית הטקסטיל בפיתוח הכלכלי והחברתי.
לרגלי הכפר והמפעל נמצא הנהר אייר וגם תעלת ליברפול לידס עוברת במקום. אפשר לצאת לשייט מאורגן קצר לאורך התעלה בסירת תעלות צרה או לצעוד לאורכה. בדרך רואים עופות מים. פארק ירוק רחב ידיים נמצא ליד התעלה, וממול למפעל ליד הנהר יש מתקני משחק לילדים. בצהרי יום ראשון משפחות רבות בילו במקום.
הנה שוב האתר של סולט מיל. כשאתם מבקרים במקום קחו בחשבון שזהו מכלל של מרכז תרבות, עיירה היסטורית, תעלה, נהר ופארק ירוק.
בעיני, האתרים האלה שתיארתי כאן הם אחת הסיבות לבחור בצפון אנגליה כיעד לטיול. התקופה וגלגוליה מרתקים.
אם אתם רוצים עזרה בתכנון הטיול וחיבור הגיוני בין כל חלקיו, אשמח לעזור בזה.
זיוה – 0523741683
אני מזמינה אותך להירשם ולהיות תמיד בעניינים.
Facebook Comments