כשהייתי ילדה היתה לי נטייה לחולמנות ונדבק בי דימוי של ילדה החולמת בהקיץ. המצב החמיר בגיל בית הספר כשקיבלתי מאת הילדים את התואר "אסטרונאוטית". לא עזרו המחאות. אני הייתי ילדת חלל. לא היו לי שאיפות להגיע לירח ואפילו לא לנאס"א, אבל מהתווית לא הצלחתי לברוח.
ממרחק הזמן אני יכולה להיזכר בחיוך בפרק החללי של חיי. את התמונה הראשית של הפוסט – כשתהיי ילדה תגיעי לירח – הכנתי כמחווה לאמנית אורלי קוגן, אחת הגיבורות של הפוסט הזה, או יותר נכון לבת של האמנית. מיד אגיע אליהן והכל יובן. לפני כן אני רוצה לספר על מה הפוסט הזה בעצם.
מהפכת החוט והמחט
לפני קרוב לשלוש שנים כתבתי פוסט שקראתי לו מהפכת החוט והמחט. הפוסט היה בשבילי מעין סיכום לתקופה שבה עקבתי, בעיקר באמצעות רשת הפינטרסט, אחר אמניות שיוצרות בטקסטיל. באמצעות ריקמה, תפירה וסריגה הן הביאו את הצמר, הבדים והחוטים אל קדמת הבמה של עולם האמנות.
אחרי המהפכה של האמנות המודרנית נדמה היה שאין יותר מה להפוך. הומצא כבר כל סגנון אפשרי ומה כבר יכול להיות יותר מהפכני ממשתנה במוזיאון? והנה מסתבר שיש מהפכה שהמתינה לזמן המתאים. לתלות שטיח רקום בחלל המוזיאון לאמנות יפה, זה משהו שטרם נראה בעבר.
לאחרונה התחברתי מחדש אל הנושא והתגעגעתי אל העיסוק בו. בכל פעם שאני מתוודעת אל אמנית שמצליחה להביע את עצמה, את רעיונותיה ואת עולמה הפנימי באמצעות העבודה הסזיפית הזאת של הרקמה או התפירה, אני מתפעלת ונמסה אל מול העבודות הייחודיות.
יש המון יוצרות נהדרות שעושות דברים נפלאים מטקסטיל, אבל בחרתי לפוסט הזה שלוש בלבד. כל אחת מהן הרשימה אותי באופן בלתי רגיל וכל אחת מהן מביאה אתה עולם מקורי ומפתיע. מי שלא קרא את הפוסט על מהפכת החוט והמחט או שרוצה להיזכר, מוזמן בשמחה לקרוא על חמש אמניות נפלאות נוספות.
אורלי קוגן, Orly Cogan
היא אמנית אמריקאית שמתגוררת ועובדת בניו יורק ומציגה במוזיאונים בארה"ב ומחוצה לה. אם הצליל של השם נשמע מוכר, אכן הוא מעיד שהיא נולדה בישראל אך היא גדלה בארה"ב וחיה שם כל השנים. בפתיח לתערוכה האחרונה שלה מסופר שבכל פעם שהבת שלה לבשה שמלה והן היו יוצאות אל הרחוב היו קוראים לבת "נסיכה". כשגדלה היא החלה להתמרד כנגד התואר הזה.
בכל פעם שאני לובשת שמלה אנשים קוראים לי נסיכה, היתה אומרת. אני יכולה להיות אסטרונאוטית, עיתונאית, חוקרת מוח, שפית ועוד המון דברים. נשים יכולות לעשות את כל הדברים האלה ובו בזמן ללבוש בגדים נפלאים. אמא שלי אינה מלכה ואבא שלי אינו מלך, אז אל תקראו לי נסיכה.
הקריאה הזאת של בתה: "אל תקראו לי נסיכה" שימשה השראה לשם התערוכה האחרונה של האמנית שהתקיימה ב-Brattleboro Museum & Art Center במדינת ורמונט.
אורלי קוגן, alice in blunderland – אליס בארץ הבלונד
אורלי קוגן משתמשת במפות שולחן דקורטיביות מסורתיות – רקומות או מודפסות, והן משמשות לה כבסיס לעבודות הרקמה היצירתיות שלה, כמו בד קנבס המשמש לציור. עבודותיה הן ציורים רקומים שהתכנים שלהם הם מעין אגדות מודרניות, פנטזיות ונושאים עכשוויים הבודקים את מקומה של האשה בחברה, ובו בזמן נותנים כבוד לנשים שיצרו את הבדים האלה כדי לקשט את בתיהן.
אורלי קוגן בודקת סטראוטיפים, סטיגמות, מיניות, דימוי גוף נשי, היחס לאכילה ותכנים המעסיקים נשים כיום. באחד מראיונותיה הרבים היא סיפרה שבתחילת דרכה, כשעדיין לא היתה אמנית מוכרת, היא הלכה פעם לסדנה של יצירת שמיכות טלאים (Quilt) במוזיאון לפולק ארט בניו יורק. אמנם עסקה מאז ומתמיד ביצירה אבל לא היה לה קשר לטקסטיל דווקא ובאותו היום היא החליפה את אמה שנרשמה לסדנה ולא יכלה לצאת.
בסדנה היא רקמה דמות קטנה עירומה על השמיכה, והמנחות של הסדנה הביעו גם הפתעה וגם התפעלות. היא התפלאה על כך היות שידעה שאנשים ציירו עירום עוד בימים של ציורי המערות, אבל לאחר מחשבה הבינה שהחיבור בין הדמות העירומה לז'אנר של העבודה בטקסטיל לא היה מקובל ויצר איזה ניגוד חריף. היא החליטה להמשיך לחקור את החיבור הזה שבין ציור לטקסטיל.
אורלי קוגן, Fairytale
אני מצאתי את עצמי מתבוננת בעבודותיה של אורלי קוגן וחוקרת אותן במשך זמן רב. יש בהן רעננות, פנטזיה, תעוזה ודימיון, ובו בזמן הן דקורטיביות ומתכתבות עם הרקמות העתיקות וההדפסים המסורתיים.
אורלי קוגן, Bitter sweet obsession
אורלי קוגן, Childs play
אנה טורמה, Anna Torma
נולדה בכפר Tarnaors ממזרח לבודפשט. מגיל צעיר היא למדה לרקום מאמה וסבתה והתמחתה ברקמה של שטיחי קיר גדולים מסורתיים. היא למדה בבודפשט עיצוב טקסטיל ובשנות ה-90 היגרה לקנדה, שם היא מתגוררת ופועלת כבר שנים רבות.
יצירותיה הגדולות הרקומות כולן על בד דחוסות בדימויים צפופים השואבים השראה ממקורות רבים. האמנית מספרת בראיון למגזין – World of Threads Festival – שההשראה שלה מגיעה מכל מה שמקיף אותה: טבע, גנים, אוכל, ספרים, מוזיקה, משפחה וחברים. הבדים מכילים דימויים הנראים כלקוחים מעולם דמוני והבדים נראים כאותיים. קשה להאמין שכל העומס הזה נרקם בחוט ומחט אל תוך הבד.
אנה טורמה, Permanent Danger, פרט מתוך עבודה
וניטס הוא מונח בלטינית שמשמעותו ריקנות. הוא מייצג ז'אנר (סוגה) באמנות הפלמית במאות ה-16 וה-17 של ציורי טבע דומם ובהם פריטים המסמלים מוות. בסוגה זו נפוץ היה השימוש בגולגלות, בנרות או בפירות במצב ריקבון.
וניטס, מתוך ויקיפדיה
אנה טורמה, וניטס
גם כשהיא רוקמת גן הוא אינו גן פשוט, נאיבי, שהאידיליה שורה בו.
אנה טורמה, jardin du wiltz
בראיון עמה היא מציינת כמה אמנים שיצירתם השפיעה עליה באופן ישיר. אחת ההשפעות המפתיעות היא יצירתו של האמן ז'אן מישל באסקייה שהתחיל את דרכו כצעיר משכונת שוליים המצייר גרפיטי ברחובות לפני שהתגלה על ידי אנדי וורהול ואומץ לחיקה של האמנות הממוסדת. בעבודותיו נותר איזה יסוד פראי גם כשנכנס אל בין כותלי המוזיאון.
בבדי הענק הרקומים של טורמה ניתן לראות לעתים יסוד פרימיטיביסטי, לעתים ציורים דמויי גרפיטי ולעתים הבנאליות של הפופ ארט המטשטשת בין הגבוה והנמוך.
אנה טורמה, Metamorphosis, פרט מתוך עבודה
באותו ראיון האמנית הדגישה שהיא לא בחרה ברקמה. היו שנים רבות, בהיותה צעירה בכפר הולדתה בהונגריה, שהרקמה היתה המסלול היחיד שהתאפשר לה. אני חושבת שהמקרה של אנה טורמה הוא נדיר, מפני שיש היום מעט מאוד נשים בעולם המערבי שגדלות עם הרקמה ביד, ומבין המעטות שעדיין מצטיינות בכך נדיר למצוא מישהי שמושפעת באופן כל כך עמוק מאמנות בת זמננו, ואפילו מההארדקור שלה. היכולת שלה להביא את עולם הציור העכשווי אל שטיחי הקיר הרקומים ואת העושר של המקורות התרבותיים, היא יוצאת דופן.
אנה טורמה, מטמורפוזיס
ג'ונקו אוקי, Junko Oki
היא אמנית יפנית שהרקמות שלה הן ביטוי להלך נפש. ג'ונקו אוקי רוקמת בתפר פשוט באופן אינטואיטיבי. הריקמה שלה מתקדמת מעצמה ויוצרת דוגמאות חופשיות ומבנים בעלי עצמה. בתהליך יצירתה יש איזה אלמנט מדיטטיבי, ולא סתם היא קוראת ליצירותיה בדף הפינטרסט שלה: "המנדלות שלי". לעתים היא מחברת בדים שונים כמעין יצירה של טלאים ומאפשר לבד שלה להתקמט, להתכווץ ולהגיב לפעולות שהיא עושה.
ג'ונקו אוקי החלה לרקום רק בגיל 40. בעברה היא עבדה כמעצבת בתעשייה ועל אף שאהבה את עבודתה היא חשה שאינה מבטאת אותה מספיק. היא חיפשה ערוצים לביטוי עצמי אבל התקשתה בכך. כשהגיעה לגיל 40 הביאה לה בתה, שהיתה אז תלמידת תיכון, תיק שתפרה במתנה. התיק היה עשוי מחתיכות בד שהבת גזרה מאוסף הבדים של סבתה. תחילה האם נבהלה מכך שהבת גזרה חתיכות מאוסף הבדים יקר הערך אבל השוק התחלף במהירות בהפתעה ובהערכה. התיק היה מאוד יפה והיא הבינה שיופיו נובע מהאהבה שהושקעה בו ומהאנרגיה הרעננה. מאותו הרגע היא ידעה שזהו גם החומר שלה. היא לקחה מחט וחוטים והחלה לרקום. זה היה בשנת 2002.
היתה תקופה שהיא נודעה בעבודות שהן בעיקרן לבן על לבן. האמנית מספרת בראיון שנתנה לקראת צאתו של ספר שהוציאה, שהעבודה הלבנה הראשונה נוצרה כשישבה בתור בבית חולים ורצתה להעביר את הזמן. כל מה שהיה לה בערכת התפירה שלה הוא חוט לבן.
עבודותיה מזכירות קצת את עבודות ה"בורו" וה"סשיקו" שנולדו ביפן הכפרית מתוך צורך להטליא טלאים בבד הגס והפשוט של בגדי האיכרים. אבל דוגמאות ה"סשיקו" הסדורות והאורנמנטליות הן משהו שהאמנית אינה מתחברת אליו. בשלב מסוים היא הלכה ללמוד רקמה מסורתית אבל הבינה שמה שמדריך אותה זו האינטואציה בלבד והיא אינה עושה כל תכנון.
יש האומרים שעבודתה מזכירה את ה"קינסוגי" של הקרמיקה רק שהיא עושה זאת בבדים. גם אני מרגישה משהו מכל הסוגות היפניות בעבודתה – משהו מהמינימליזם של אמצעי ההבעה, משהו מהאהבה לטבע, משהו מההכרה ביופי שבחוסר השלמות, משהו מהנטייה של הנשים היפניות להתלבש בבגדים רחבים. משהו מכל זה ישנו בעבודה של ג'ונקו אוקי, אבל ללא ספק היא המציאה משהו חדש.
לקריאה על המושגים שהזכרתי: בורו, סשיקו וקינסוגי – כנסו לכאן
ג'ונקו אוקי מתגוררת בקמקורה ומציגה בגלריות בטוקיו וברחבי יפן, ובשנים האחרונות גם באירופה. בשנים האחרונות הבדים שלה הפכו בחלקם לאובייקטים שהיא מציבה בכל מיני אופנים וצורות, והם מעוררים הרבה אסוציאציות, דימיון ורגש.
האמנית פרסמה כמה ספרים. ב-2014 התפרסם הספר "פאנק". את הרעיון לשם לקחה ממישהי שביקרה בתערוכה שלה ואמרה שעבודותיה הן פאנקיסטיות. אוקי לא הכירה את תנועת הפאנק אבל קראה עליה ואמרה שחבל שלא הכירה את הפאנק כשהיתה צעירה אבל היא שמחה להכירו בגיל 50. היא התחברה במיוחד לאמירה של סולן להקת סקס פיסולס – להקת הפאנק רוק הבריטית – שהפאנק הוא חיבור לעצמנו. מנקודת מבט מערבית, העבודות של ג'ונקו אוקי הן באמת פאנקיסטיות.
ראיון עם ג'ונקו אוקי לרגל צאת הספר "פאנק"
עמוד הפינטרסט של ג'ונקו אוקי, שכדאי מאוד לבלות בו. הוא ייחודי ומעניין וניתן להתחקות בו אחר מקורות ההשראה של האמנית
סיכום ביניים
מתוך רצון לתת סיכוי לפוסט נוסף בסדרה, שאכתוב אולי בעתיד, אני רוצה לערוך סיכום ביניים. עם כל ההתלהבות שהבאתי לכאן, אני חושבת שהמהפכה עוד לא הושלמה. רוב האמניות שסיפרתי עליהן בשני הפוסטים שכתבתי בנושא מציגות בגלריות ובמוזיאונים מקומיים. רובן מאוד נחשבות בתחומן, מלמדות במסגרות שונות או מקיימות סדנאות מעת לעת. כולן זכו לראיונו במגזינים מובילים בתחום, אבל עדיין מתייחסים אל אמנות הטקסטיל כאל ז'אנר שבשולי סצנת האמנות. לתחושתי נדרשים עוד שינויים בדפוסי המחשבה כדי לתת לעשייה שלהן את המקום הראוי.
יוצאת מן הכלל היא ג'ואנה וסקוסלוש מפורטוגל (מופיעה בפוסט הראשון בסדרה – מהפכת החוט והמחט) שמציגה במוזיאונים חשובים מאוד. ב-2018, לדוגמה, התקיימה תערוכה מקיפה שלה בבילבאו. עבודותיה של וסקונסלוש הן מונומנטליות בחלקן, והיא מעסיקה עשרות עובדים כדי ליצור אותן. עבודותיה נפלאות, אבל גם לאינטימיות הזאת של ג'ונקו אוקי המתחברת לנימי הנפש של עצמה ולעולמות העשירים שאורלי קוגן ואנה טורמה מביאות עמן, מגיע מקום של כבוד בעולמנו. ככה אני הייתי רוצה להאמין. ואם נדמה לכם שהטקסטיל הוא באמת ערוץ צר וספציפי מדי, אני עונה בשאלה: כמה אבנים, ברזל ופלדה נכנסו למוזיאונים ולמרחב הציבורי ברבות השנים והאם הם אינם מייצגים עיסוק בתחום צר וספציפי?
ועם זאת, אמניות הטקסטיל זוכות להרבה תשומת לב בזכות הרשתות החברתיות, בעיקר בפינטרסט. זה קצת מזכיר את המסלול של ערוץ היוטיוב, העוקף את המכשול שבכניסה לגלגל"ץ.
מגזינים מובילים בתחום שניתן להתרשם בהן מהעשייה בתחום:
המגזין הבריטי – https://www.textileartist.org/
המגזין הקנדי – https://www.worldofthreadsfestival.com/
אורלי קוגן, ללא שם
ולסיום – גילוי נאות קטן ומתבקש:
בפוסט הראשון בסדרה הייתי מלאת מוטיבציה. פניתי אל האמניות בבקשה לאשר לי להשתמש בתמונות, ובתמורה תרגמתי את הטקסט לאנגלית כדי שהן יוכלו לקרוא. כיום אני יותר פרקטית. את התמונות העליתי מרשת הפינטרסט תוך שמירת הפורמט המקורי, בהתאם לכללים המקובלים ולחוק זכויות היוצרים. את העבודות של אורלי קוגן ואנה טורמה בחרתי מתוך האתרים שלהן ונעצתי בתיקייה משלי בפינטרסט. אתם מוזמנים להציץ בתיקיית מהפכת החוט והמחט בפרופיל (המוזנח) שלי. את עבודותיה של ג'ונקו אוקי העליתי מתוך הפרופיל שלה עצמה היות שיש לה דף פינטרסט מעולה משל עצמה.
איזה פוסט מרתק על אמניות מרתקות. אני אישית שונאת לרקום ולתפור ולפיכך מעריכה כפליים את האמניות המעולות שבחרת. כצופה לא ממש משנה לי המדיה איתה בוחר האמן לעבוד אלא האם עבודותיו מצליחות לגעת בי ולרגש אותי. לפעמים יש עבודות אמנות (כמו אלו שאני קוראת להן אמנות אובססיבית) שבה הטכניקה היא העיקר והיא היוצרת את ההתפעלות והריגוש. האמניות שבחרת חזקות גם בטכניקה וגם בדימויים העשירים שהן יוצרת. פוסט שלמדתי ממנו הרבה והצליח לסקרן אותי להעמיק את ההכרות עם האמניות הללו!!! שאפו זיוה
לשמוע את זה ממך, תמר, זה כבוד. תודה רבה על כל מה שכתבת 🙂
לא מבינה גדולה באמנות אבל יודעת לזהות אסתטיקה . אם במילים או בעבודות. ויש כאן גם וגם. כל האמניות שבחרת להציג מעניינות אבל את העבודות של אורלי קוגן אהבתי במיוחד. תודה על פוסט משובח.
תודה רבה, איריס. אני שמחה לשמוע 🙂
שיואו זיוה , בלוגרית על חלל שכמותך
כמה יופי ואופי בפוסט אחד
אפילו את ניו יורק הצלחת לשרבב לתוך מהפכת החוט והמחט
ומוזיאון ברוקלין השווה, שהבאת בהקשר של אורלי קוגן, תמיד עסק בנשים ונותן להן מקום מכובד
כמו בתערוכת הקבע בחדר שנקרא Welcome to The Dinner Party
https://d1lfxha3ugu3d4.cloudfront.net/education/docs/Dinner_Party_Edu_resources.pdf
תודה על עונג של שבת טובה
איזה כיף שאת פה, טובה. אני זוכרת שכתבת על ה"דינר פרטי". כשאגיע לניו יורק אזכור את מוזיאון ברוקלין.