האי אגינה (Aegina) נמצא במפרץ הסארוני במרחק 26 ק"מ בלבד מאתונה, הוא אהוב על האתונאים ורבים מחזיקים בו בית שני. ומאידך, יש תושבים באי שעולים בבוקר על מעבורת, נוסעים לעבוד באתונה וחוזרים בערב. האי אגינה מחובר לאתונה בחבל הטבור ועל כן יש בו חיים סביב השנה. תיירות החוץ עדיין לא קלקלה אותו, כך אומרים, וניתן לחוות בו את אורח החיים של אי יווני.
הגעתי אל האי יומיים לפני הכריסמס במסגרת שהות בת שבוע באתונה. שבוע זה זמן מספיק כדי לראות את העיר וגם לצאת ממנה ליום אחד לפחות. התלבטתי לאן לנסוע וכבר הכנתי אפשרויות יבשתיות כמו למשל נסיעה באוטובוס לעיר הפלופונזית היפה נפליו (Nafplio). אבל ברגע האמת הבנתי שאם אני כבר אתונאית לשבוע, מה יותר אתונאי מאשר לנסוע לנמל פיראוס ולעלות על מעבורת לאחד האיים.
כמו אתונאית… כמעט
צעדתי ברגל מהדירה השכורה בשכונת פסירי אל תחונת המטרו מונסטירקי. בכניסה לתחנה יש הרבה מכונות לקניית כרטיסים. תהליך הקנייה במכונה מאוד פשוט. במסך הראשי יש תמונות של דגלים המייצגים שפות דיבור שונות. בחרתי את דגל בריטניה ופעלתי על פי ההוראות. אם טועים ניתן לחזור צעד אחורה.
יש חבילות שונות כמו למשל כרטיס יומי, כרטיס לשלושה ימים או לחמישה, אבל היות שבעיר הלכתי ברגל קניתי כרטיס הלוך ושוב שמחירו טיפה קטן מכרטיס יומי. ניגשתי בשמחה אל המעבר אל הרציף, קצת שיכורה מההצלחה המהירה, ומצאתי את עצמי בירידה אל הרציף הלא נכון. נכנסתי אל הקו הכחול במקום אל הקו הירוק לכיוון פיראוס. טוב, זו לא טעות כזו נוראית, אבל היות שניצלתי כבר כניסה אחת הבנתי שאצטרך לקנות שוב כרטיס בסוף היום כי בזבזתי את אפשרות "החזור" שלי. גם זה לא נורא. המחיר אינו משהו שמורגש בהוצאה הכללית של החופשה, אבל הפרט הזה יחזור ויופיע במערכה האחרונה של היום הזה. תזכרו אותו וחכו לסוף העלילה.
עכשיו, במשנה זהירות ירדתי אל הרציף הנכון. למרבה ההפתעה הרכבת שהגיעה כעבור כמה דקות היתה ססגונית מאוד, מעוטרת בציורים המדמים גרפיטי. הרכבת נסעה רוב הדרך מעל פני האדמה, ומהחלון נשקפו ציורי הגרפיטי הצבעוניים האותנטיים לאורך כל הדרך עד לנמל פיראוס. נראה שפרנסי הרכבת החליטו להצטרף אל הרוח האתונאית החדשה, כמאמר המשפט: If you can't beat them join them
פוסידון הלס
פחות מחצי שעה נסיעה ומגיעים לפיראוס. מערכת הרכבות והמטרו של אתונה חביבה אך אינה משתווה ברמת ההנגשה, השילוט והודעות הקריזה למערכות מטרו בערים גדולות אחרות שבהן הייתי. פיראוס היא אמנם התחנה האחרונה בקו, ולמרות זאת הרגשתי צורך לשאול גברת האם הגענו לפיראוס. פיראָס היא תיקנה אותי.
כשירדתי מהרכבת הלכתי אחרי ההמון. ניחשתי שכולם הולכים לנמל, ולמזלי צדקתי. עצרתי בדרך מול דוכן כעכים שעורר לי את התיאבון. עכשיו אני מסודרת. אחרי כברת דרך ראיתי משרד כרטיסים לשייט אל האיים. נכנסתי וקניתי כרטיס הלוך ושוב אל אגינה ב-17 אירו.
לא היו לי אמביציות לחרוש את האי היות שסבלתי בימים האלה משפעת קלה שרוקנה אותי מכוחות. החלטתי מראש שאסתפק בעיר אגינה, העיר הראשית של האי, ולכן קניתי בלב קל כרטיס הלוך ושוב בלי חשש ששעת החזרה תגביל אותי.
הכרטיס שקניתי היה לספינה פוסידון הלס היוצאת בשעה 11.00 לפני הצהרים מפיראוס ויוצאת מאגינה בכיוון ההפוך בשעה 17.00. בדיעבד אני יכולה לספר שהחזרה בשעה 17.00 היתה מיוחדת במינה. גם על כך תקראו במערכה האחרונה.
במעמד הקנייה שאלתי איך אמצא את הספינה שלי, והוסבר לי באדיבות שעלי לחפש את רציף מס 8. הגברת שמאחורי הדלפק אף יצאה ביחד אתי מהמשרד, הצביעה לכיוון הנמל והראתה לי מהיכן להיכנס אליו.
נמל פיראוס גדול. השעה היתה 10.50 כשהתקרבתי אל פוסידון. ראיתי אותה מרחוק. מכוניות ועוד מכוניות נבלעו בתוכה. זירזתי את צעדי, הגעתי אל המפלצת ועליתי ישר לסיפון העליון. בחרתי כיסא, כרכתי את הצעיף שלי סביב הצוואר ורכסתי את המעיל עד הסוף כדי להיערך לרוח הקרה בעת השייט. היו בסיפון העליון עוד נוסעים רבים שבחרו להעביר את השייט באוויר הפתוח. הספינה יצאה לדרך והמבט על נמל פיראוס נפתח. דגל יוון התנוסס ברוח ושובל של קצף לבן בים הכחול יצר מראה מלבב.
כמה יפה בים. כדאי לתפוס יום יפה ואז ההפלגה היא תענוג בפני עצמו.
טיפים לתכנון שייט
- כשיש זמן (ובוודאי במרחקי השייט הקצרים) עדיף להפליג בספינות האטיות ולא ברחפות. הן יציבות על המים ולכן אין חשש מבחילות. הן מאפשרות ישיבה בסיפון העליון או בקומה התחתונה הסגורה. ברחפות אין אפשרות ישיבה בסיפון. השייט האטי לאגינה אורך כשעה ורבע. הרחפות עושות את הדרך בפחות משעה.
- ניתן לדעת את זמני השייט בין כל הנמלים וכל האיים מראש ולתכנן. זהו האתר לתכנון לוח הזמנים של המעבורות ביוון.
- שייט לאיים מרוחקים רצוי להזמין מראש. שייט לאגינה הסמוכה לאתונה אין צורך להזמין וניתן לנסוע בספונטניות. זה חשוב כי בחורף אין לדעת מתי יהיה מזג אוויר שמשי ונעים ליציאה מהעיר.
- כשמפליגים לאגינה ניתן לקנות כרטיס לצד אחד בלבד כדי להימנע מהגבלה על שעת החזרה, ואת הכרטיס חזרה לקנות במקום. היות שידעתי שאבלה רק בעיר אגינה קניתי מראש כרטיס הלוך ושוב אבל כדאי לדעת שניתן גם לקנות בנפרד.
- יש סיורי יום מאורגנים מאתונה אל שלושה איים: אגינה, פורוס והידרה. בתכנון יעיל ניתן לבקר בשני איים באופן עצמאי, למשל באגינה ובהידרה. מעבר לזה עדיף במאורגן. זה סיור יקר ואני גם מאמינה במשפט: "תפסת מרובה לא תפסת", אבל כל אחד וטעמו. אני בחרתי באגינה בלבד.
אחרי כרבע שעה מצאתי את עצמי מנומנמת. האקומול עושה את שלו לטוב ולרע. ירדתי אל הקומה מתחת לקנות לעצמי כוס קפוצ'ינו וקרואסון וחזרתי לסיפון. השייט מאוד נחמד. ההפלגה לאגינה אינה ארוכה מדי ולא מספיקים להשתעמם.
לקראת ההגעה אל האי קמתי לצפות בו מקרוב. רואים שהוא הררי. הפסגה הגבוהה נישאת לגובה 500 מ' מעל פני הים.
מה עושה ילד באי יווני בשבת?
אני יורדת מהספינה ולא ממהרת. יש לי זמן לספוג כל פרט וכל חוויה. המראות כאן כל כך שונים מאלה שבאתונה ובפיראוס. ההפלגה והשוני הגדול שבין המרקם העירוני לבין בתי האי הנמוכים גורמים להתרגשות כמעט כמו נחיתה בארץ חדשה. אני מתעכבת ליד כנסייה קטנה לבנה אבל מה שתופס לי את העין הכי חזק אלו הן הסירות הצבעוניות והבתים הנמוכים של העיר אגינה מאחוריהן.
זהו יום שבת. מה עושה ילד באי יווני בשבת? הולך עם אבא לבלות לצדו בסירה בזמן שהוא מטפל ברשתות.
מה שאפשר לעשות מפיסטוק
כשיורדים מהספינה הולכים אל העיר לאורך רציפי הנמל. כשמתקרבים לעיר מגיעים לנקודה שממנה ניתן לפנות ימינה אל העיר או שמאלה אל אזור השירות. באזור השירות יש תחנות אוטובוס, תחנת מוניות, אופנועים ומכוניות להשכרה. למי שרוצה לטייל ברחבי האי – כל השירותים נמצאים כאן על כף היד. אפשר לצאת מכאן גם לסיור בסוס וכרכרה. אבל אני פונה אל העיר עצמה.
מקדמים אותי דוכנים של ריבות, זיתים, תבלינים והרבה פיסטוקים. האי אגינה נודע כבירת הפיסטוקים של יוון. בחודש ספטמבר חוגגים כאן את פסטיבל הפיסטוק.
בחזית של שורת הבתים הראשונה, זו שבקו הנמל, יש מסעדות לרוב. אני נכנסת די מהר לרחובות הפנימיים ומוצאת בהם חנויות משגעות, פינות נחמדות לשבת בהן, רחובות מטופחים וסמטאות שכיף לשוטט בהן.
נהניתי מאוד בחנויות היפות, ובאופן שאני לא רגילה לו בטיולים אחרים נתתי לעצמי דרור לבלות בהן ואף לרוקן את הארנק. מיתרונות הטיול לבד שאין לי צורך להתאים את עצמי לטעמו של מישהו אחר ואני יכולה להתעכב על דברים שלאחרים נראים שטותיים.
קניתי קערות קטנות מקרמיקה שעין כחולה מצוירת בהן. קניתי סירה העשויה מחתיכת עץ וגרוטאה שאני לא יודעת למה שימשה קודם לכן. על העוגן שלה כתוב 2019. על הרבה מהחפצים כתוב מאחור: made in Greece, ואם לא כתוב אז המוכרות במקום גאות להדגיש שזו תוצרת מקומית. ולמעשה, ככה זה גם באתונה. נהניתי בטיול הזה להכיר עם שגאה בתרבותו.
מאוד מטופח פה. אפילו בית המרקחת יפה ומזמין.
יש גם חנות "הכל באירו", חנויות לכלי ניקוי ושוק קטן לדגים ולבשר. הכל מצוחצח, נקי ואסתטי ושום דבר לא נראה ג'יפה.
ובעניין תרנגולי ההודו – אני יודעת שגולשים רבים היום לא ששים אל המראות האלה. ככה מוכרים בשר ביוון, ואולי זה ה"תורקי" של חג המולד שחל יומיים אחרי ביקורי באי. חסכתי מכם את המראות של שוק הבשר והדגים באתונה. זה מנהג המקום. אני לא אוהבת לפלטר את המציאות.
כשנוסעים לטיול רוצים להפיק ממנו הכי הרבה שאפשר. זה המקום לספר שלא בטחתי באי אגינה. חשבתי שהוא בררת מחדל בגלל הקרבה לאתונה. האי שנחשב ליפה ביותר בקבוצת האיים הסארוניים הוא הידרה. השייט אליו ארוך יותר והתלבטתי אם שווה לעשות את המאמץ בחורף כשהאיים די שוממים. כמה ימים לפני היציאה לאתונה פגשתי מכר שאני מאוד סומכת עליו והוא המליץ בחום על אגינה. ועכשיו אני אומרת בפה מלא: יפה פה. יפה מאוד.
רעש באי השקט
הלכתי עד לקצה של אחת הסמטאות, ובדיוק כשהתלבטתי לאן להמשיך שמתי לב לרעש אופנועים. כולם נסעו בכיוון אחד לאורך הרחוב שבו הלכתי ונראה כאילו הם ממשיכים הלאה מעבר לקצה שלו. עוד אופנוע עבר ועוד אחד. השלווה של האי הופרעה ברעש שהלך ונהיה מחריש אוזניים.
חשבתי שבטח יש איזו התכנסות מעבר לקצה הרחוב. אבל בגלל החולשה (שפעת, זוכרים?) לא רציתי לבזבז אנרגיות על התרוצצות. הייתי בטוחה שאני מפסידה משהו שקורה במקום אחר. אם אכן יש אירוע או פסטיבל מקומי – ברור שארצה לעשות את המאמץ לראות.
לא היה פשוט למצוא מישהו ברחוב שאינו רכוב על אופנוע אבל מצאתי ושאלתי לאן כולם נוסעים והאם יש איזה אירוע היום בעיירה שכולם נוהרים אליו. התשובה היתה מאכזבת. "אין כלום". לאנשים יש אופנוע על החוף והם נוסעים בו. זה הכול. לקח לי רגע עד שהבנתי את המשמעות של "אופנוע על החוף". עברה כשעה מאז שהגעתי לאי. כנראה הגיעה הרגע מעבור נוספת. אנשים ירדו ממנה, עלו על האופנוע שהחנו בחוף ונסעו לאן שהם צריכים. אולי הם גרים בעיירה אחרת באי.
ויטמין סי
התעייפתי. אבל מאז הכעך בפיראוס והקרואסון במעבורת עוד לא התפנה לי מקום לארוחה. חיפשתי מקום לנוח. נכנסתי למסעדה של ארוחות קלות. קניתי מיץ תפוזים סחוט טבעי והתיישבתי בפינת הישיבה החביבה במקום.
הסתכלתי על בעלת המקום ועל בתה, הנערה, שבאה לעזור לה. האם מטופחת למדי, הולכת על עקבים לא גבוהים, מנקה את האבק מן המדפים והמשטחים. ניסיתי לדמיין את עצמי חיה באי. יש לי חנות לכריכים ולמיצים טבעיים. היא שלי ואני מטפחת אותה. בעלי הדיג יצא לים ועוד מעט יחזור לארוחת צהרים. אולי בעצם אני נשואה לרואה חשבון שעובד באתונה ויחזור מאוחר ואולי בכלל התגרשתי כי נוצר פער בלתי ניתן לגישור ביני לבין בעלי. אני חיה לעצמי ומחויבת רק לעצמי ולבת שלי. כך הכי טוב. ובעצם מעייף לחשוב על "אילו הייתי". מה שבטוח הוא שהבת שלי תסיים תכף את המשימה שביקשתי ממנה לבצע – סידור המקרר. היא תצא לפגוש את חברותיה והן יצאו במעבורת לבלות באתונה. כשתחזור במעבורת האחרונה אני אדאג והיא תכעס למה הולדנו אותה במקום הנטוש הזה.
ורק לחשוב שיש איים שהם הרבה יותר מבודדים מאגינה. נראים רומנטיים האיים, אבל לא בטוח שבמציאות זה באמת כך.
יצאתי לסיבוב נוסף בעיירה, הפעם לכיוון אחר. כל הרחובות יפים. הגעתי אל מרכז עם כנסייה ולידה מלון. בקרבת מקום התקיימה פעילות לכל המשפחה. לקראת הכריסמס הביאו לכאן מתקן מתנפח לשמחת הילדים.
ניסיתי לדמיין את עצמי משתכנת לכמה ימים במלון הזה או באחד מחדרי האירוח שברחוב והצלחתי די בקלות. זו נראית לי בהחלט אפשרות חביבה. זו תהיה חופשה רגועה, חופשה מסוג אחר, לא טיול של כיבוש אתרים. העניין הוא שאם רוצים אפשר למצוא נקודות עניין גם בלי רביצה בחוף הים (למי שפחות מתחבר לבטן גב) ואפילו בלי רכב. מיד תראו דוגמה אפשרית לחופשה כזאת.
מה אפשר לעשות בחופשה ארוכה באגינה?
- אפשר לקפוץ ליום טיול באתונה.
- אפשר לשוט לאי הידרה ואולי גם לאגיסטרי או לפורוס. הם כולם קרובים. טיולי היום המצריכים הפלגה אמנם מייקרים את הטיול, אבל זה לא טיול מרובה אטרקציות והחופשה כולה לא יקרה.
- אפשר לטייל ביעדים באי אגינה עצמו. ניתן להגיע אליהם אפילו באוטובוס.
יום טיול יחיד מאתונה, כפי שאני עשיתי, אפשרי גם בחורף, רצוי ביום שמש. אבל לחופשה ארוכה יותר עדיף לבוא באביב, בתחילת הקיץ או בסופו, כשיהיה קצת יותר תוסס במקום. נראה לי שהכי נחמד זה באמצע ספטמבר בזמן פסטיבל הפיסטוק.
באתר הזה ישנו כל המידע על הגעה לאגינה, תחבורה באי, אתרים, מסעדות ולינה
כדאי לדעת שכיום הטיסות לאתונה הרבה יותר זולות מהטיסות לאיים הידועים. זו נקודה למחשבה.
המשכתי אל כיוון הנמל והלכתי לאורך המזח. צילמתי סירות ציוריות. ניסיתי ללכת באחד השבילים הפנימיים המובילים אל קבוצה של כמה סירות. "השביל" התנדנד על המים. חזרתי למזח. שתי צעירות ישבו וציירו או כתבו במחברת. זה מה שאעשה בטיול הסולו הבא. אקנה לי סקצ'בוק וקלמר עם עפרונות וצבעים. זו נראית לי דרך נפלאה להתחבר. לטייל זה לא רק להתרוצץ בין אתרים. אולי אעשה את זה בחופשה כאן באגינה.
תרופה לשפעת
והמלצה על מסעדה
מיציתי את העיר ואת הנמל ויש לי עוד קרוב לשעתיים למרוח. אפשר לטייל לאורך החוף. יש איזה אתר ארכאולוגי שניתן ללכת אליו, אבל אני נטולת כוחות. זה הזמן לחפש מסעדה ראויה. במסעדות שבקו הנמל יושבים מעט תיירים. בקיץ הן בטח יתמלאו. נעים ויפה לשבת בקו המים, אבל בתחושה שלי התיירים במסעדות האלה הם קהל שבוי. כיסאות הפלסטיק האחידים והפלקטים הגדולים המראים את התפריט הכמעט אחיד לא מייצרים בי תחושת אמון.
אני חוזרת אל הרחובות הפנימיים כדי למצוא מקום עם קצת יותר סטייל. שלט ברחוב מכוון אותי אל חצר פנימית. אני הולכת בעקבות השלט: עוד חצר ועוד אחת ואני בפנים. שני עובדים ישבו בכניסה והעבירו את הזמן. באחת הפינות ישבו שתי נשים ואכלו. וגם אני שם.
וזו הארוחה שלי: טוסטים עם גבינה וזיתים בצד וסלט גדול עם קשיו ודבש. הרדיו פתוח ומכוון על ערוץ המשמיע שירים יווניים שכיף לשמוע. כשביקשתי את החשבון אחרי שעה ארוכה ניגשה אלי אחת העובדות ואמרה "תפסת שפעת". חכי רגע, היא אמרה. הלכה פנימה, חזרה והביאה לי משקה אלכוהולי חם וטעים ועוגיה קטנה בצד. זה היה נעים כל כך בגרון.
שאלתי אותה מה זה. זה היה ציפורו עם קינמון ודבש. ציפורו הוא המשקה הלאומי של יוון. הוא זול מהאוזו ולכן נמצא בשימוש רחב. הוא עשוי מהרסק של שאריות הענבים ולפעמים יש בו גם אניס. הפעם לא הרגשתי את האניס והטעם היה כמו של פונץ' – משקה פירות עם אלכוהול.
כשהתחלתי להכין את הפוסט הזה וישבתי מול אתרים המספרים על האי אגינה ומול מפת האי ותמונות שצילמתי הסתבר לי שאכלתי במסעדת שף שהיא אחת המומלצות באי. אז בואו לכאן ותרשו לעצמכם יותר ממה שאני הזמנתי.
הנה הפרטים:
כתובת: Panayi Irioti 9
מהמסעדה אני פונה לחזור לנמל אבל דרך קטע רחוב אחר. החנות האחרונה שנכנסתי אליה היא עולם של פנטזיה. דגמי סירות בכל הגדלים וגם דגמים הלקוחים מעולמות אחרים: כדורים פורחים, בתים דמיוניים על גלגלים, צעצועים משתלשלים מהתקרה, תלויים על ענפי עץ טבעיים. הכל כאן מעורר את הדימיון. גם כאן הרדיו פתוח על הערוץ ההוא של המוזיקה היוונית השקטה והנוסטלגית. אני מבסוטית מהנאמנות הזאת של היוונים אל עצמם.
מערכה אחרונה
הצלחתי להעביר כמעט חמש שעות בעיר אגינה בלי לעשות משהו מיוחד, רק לתפוס שמש, לשטוף את העיניים ביופי, להתרשם, להתמסר לאווירה, לרוקן את הארנק, לשתות ולאכול, לשחק ב"אילו הייתי" ולחשוב מחשבות. בינינו, זה הרבה, לא? זמן מעולה של דמיון וניקוי ראש גם יחד.
כשראיתי את פוסידון מרחוק הרגשתי שאני שבה הביתה. ידעתי שיהיה קר על הסיפון והלכתי לשבת בפנים. אבל השייט בקומה הסגורה לא היה נחמד וחרף השפעת עליתי למעלה. היו שם עוד כמה משוגעים. את מרב הרעש עשו – לא תאמינו – בני משפחה מסקנדינוויה. הורים עם שלושה בני נוער, ויקינגים אמתיים, שהתרוצצו על הסיפון לתפוס את מראה השקיעה היפה ביותר. אלו באמת היו מראות נהדרים – הבונוס שלי בהימור על השעה חמש.
התכנסתי בתוך המעיל שלי כדי להתנמנם, אבל שנתי הופרעה על ידי משפחת הוויקינגים. מקריאות ההתרגשות הבנתי שהם מצאו אוצר. פקחתי את העיניים וראיתי מול עיני ירח עגול וזוהר של אמצע חודש טבת.
הכרטיס מהמערכה הראשונה
כשהגעתי לנמל פיראוס, אוי לבושה, איבדתי את האוריינטציה של הכיוון ונאלצתי לשאול איפה תחנת המטרו. מישהי אמרה לי שאבוא אתה. את הולכת לשם? שאלתי, אבל היא לא ענתה ורק אמרה "בואי". הרגשתי לא נח. משהו בה או משהו בי גרם לי לחשוד במלכודת. הגענו אל התחנה. הודיתי לה אבל הבנתי שאין בכוונתה להיפרד ממני. אמרתי לה שאסתדר, שאני צריכה לקנות כרטיס ושהכל בסדר. קיוויתי שבמעמד הקנייה אפטר ממנה, אבל היא אמרה שתחכה לי. ראיתי שהיא בולשת אחרי בעיניה כשעשיתי את הפעולות במכונה. הייתי בטוחה שהיא מתכננת לכייס אותי. תכף תביא את החבורה שלה והם יעשו תכסיס. החזרתי מהר את הארנק שלי למקומו, רכסתי חזק את הרוכסן של הכיס הפנימי ושמתי יד על התיק.
נכנסנו לרציף. היא כמובן אתי. מה יכולתי לעשות? דיברתי אתה קצת. היא בכלל מרוסיה. פעם גרה פה לפני הרבה שנים ולאחרונה חזרה. דווקא היה יכול להיות מעניין לשוחח אתה אבל בגלל שהייתי בלחץ ולא ידעתי איך לאכול את הסיטואציה לא דיברנו הרבה. רציתי לשאול מה היא עושה בנמל והאם גם היא חזרה מאחד האיים או שהיא עובדת בנמל, אבל לא שאלתי.
הרכבת הגיעה. השעה הזאת שבין 18.00 ל-19.00 עמוסה בכל מקום בעולם. נחרדתי למחשבה שאצטרך לעמוד כל הדרך. יש לי קושי בעמידה על רגל שמאל. כשהתפנה מושב אחד אני התיישבתי. היא המשיכה לעמוד. לפני שירדה הראתה לי על המפה היכן היא יורדת, היכן אני יורדת וכמה תחנות יש לי מרגע שהיא יורדת, כדי שאדע לספור. וזהו. היא ירדה. אין סיום לסיפור. זה סתם סיפור נטול פואנטה על לבד, על פחדים שעולים לפעמים בטיול ועל החמצה קטנה.
רגע לפני סיום – עוד תמונה מאגינה היפה
עוד כמה טיפים לתכנון יום טיול בקו אתונה-פיראוס-אגינה
- ניתן לנצל אפשרויות באי אגינה הרבה יותר ממה שאני ניצלתי. יעדים מקובלים הם מקדש אפאיה ומנזר אגיוס נקטריוס, אבל יש גם חופי רחצה, מסעדות טובות, עיירות וכפרים. מצאתי את האתר הזה כמועיל ומלא במידע על לוחות זמנים וכל מה שצריך.
- אמנון גופר – מדריך טיולים באתונה – מספר בבלוג שלו על יום טיול מנוצל היטב באגינה ברכב שכור.
- עוד כתבה של אמנון גופר על האי אגינה בעיתון הארץ
- כדאי לזכור גם אפשרויות בפיראוס עצמה. אני דילגתי עליה. אולי בביקור הבא אערוך ביקור מיוחד לה – עשרה דברים לעשות בפיראוס וגם כתבה של אמנון גופר על פיראוס בעיתון הארץ.
- בשני קצותיו של קו המטרו הירוק של אתונה נמצאים פיראוס בקצה אחד ושכונת קיפיסייה בקצה הנגדי. קיפיסיה היא שכונה אלגנטית וירוקה (כך קראתי). גם היא יעד שאפשר לבדוק. קראו את הכתבה: קיפיסייה – בוורלי הילס של אתונה
זיוה,
נהניתי לטייל איתך ככה במלץ, לעות איתך בקנית הכרטיס, להתעניין במקורות הרעש ולגלות שזה סתם אופנוע. אהבתי מאוד את השלוה והנינוחות שעולה מהיום שלך באי. ואיזה כיף זה ככה להקלע למסעדת שף נודעת ולקבל שם יס כמו של בת בית.
מתנות קטנות שמקבלים כשמטיילים לבד, בנחת, ועם תשומת לב כמו שרק את יודעת.
תודה רבה, ינינה. אכן, גיליתי שבטיול לבד כל דבר כמעט הוא הרפתקה. עצם ההתמודדות מעלה את האדרנלין ומייצרת תחושת אתגר והרפתקה. והדברים הקטנים – אני באמת אוהבת אותם. אם גיליתי פינה יפה – זה המון בשבילי.
זיוה'לה
שאני התמוגגתי מהפוסט היווני הזה – אני אוהבת להתיוון ומזמן לא עשיתי את זה.
מתחברת לים , למוסיקה , לאוכל , לאנשים , לקרבה …
יש משהו אחר בלטייל לבד, לא למהר לשום מקום, להתעכב כאן ושם במקומות שמוצא חן לי …
והמשחק הזה של "לו הייתי" מוכר וכ"כ אהוב עלי
בקיצור, לפעמים לא צריך להתרחק הרבה, בשביל להרגיש את החופש האמיתי.
תודה על עוד פוסט כלבבי
להתיוון זה נהדר, ובאמת לא צריך הרבה. יוון קרובה וזולה. שנים רבות דילגתי עליה. עכשיו אני משלימה 🙂
תודה רבה, טובה. כיף לקרוא אותך.
איזה כיף לראות שאפשר להינות מהמים הכחולים האלה כם בחורף…
אחד הדברים האהובים עלי בטיול עירוני עם בסיס אחד, הוא לקחת יום טיול מחוץ לעיר, לשנות אווירה. הראה שבחרת מצויין, ואני שומרת לעצמי את ההמלצה.
זה באמת שינוי אווירה טוטלי. את עוד תגיעי לאתונה ואני באמת ממליצה על אגינה. אי חמוד מאוד.
זיוה יקרה, פוסט כלבבי. נהינתי להפליג איתך במעבורת ונראה לי שאלך בדרכך. הפוסט הזה בהחלט נתן לי רעיון לצאת מאתונה לכמה ימים באיים הסמוכים לעיר. הדרך בה בחת להעביר את היום באי היא בדיוק הדרך בה אני אוהבת לטייל. מי צריך "לכבוד" יעדים אפ אפשר לשוטט ברחובות פנימיים , לספוג יופי, להיכנס למקומות של מקומיים, להיסחף לסיפורים דימיוניים בראש.
לגבי הסקאץ' בוק, מומלץ בחום. אני סוחבת איתי את הפנקס שלי כמעט לכל מקום. ציוד חובה בתיק, גם אם לא עושה בו שימוש אינטנסיבי.
ליען, זה באמת שינוי אווירה טוטלי. את עוד תגיעי לאתונה ואני באמת ממליצה על אגינה. אי חמוד מאוד.
אילנה, בזמן שאני כותבת את באיים. נראה לי שהפעם את מקדישה את הזמן ליומן כתוב. מעניין אם את גם מציירת. בפעם הבאה לא אשכח את הסקצ'בוק.
איזה יופי של פוסט! בסופ"ש גשום של סוף מאי 2011 ביליתי חופשה קצרה עם שני הבנים באי המיועד והרגוע 'אגיסטרי' שהוא התחנה הבאה של המעבורת, אחרי אגינה. צפיתי בעיר אגינה (זכור לי מראה של חורבות מקדש בצד שמאל כאשר נכנסים לנמל) פעמיים המעבורת. כמין מנהג ילדותי שלי אפילו, באחת הפעמים, ירדתי לכמה צעדים על הרציף: כדי שאגיד 'הייתי באגינה' (זכר לימים בהם ישראלים יצאו לחו"ל פעם בכמה שנים במקרה הטוב ורצו לכסות כמה שיותר… מניח). נשבעתי שעוד אבקר שם. יחד עם אגיסטרי שאפרוריותו השאירה עלי רושם חזק מאוד. אהבתי את הסגנון של הביקור באגינה! עכשיו נשאר לי לחפש ב'ראיינאייר' טיסה נוחה וזולה לאתונה.
אגב המטרו מפיראוס… אני מטייל זהיר ומאורגן אבל המקום היחיד אי פעם בו כייסים/גנבים 'ניצחו' את אמצעי הזהירות שלי הייתה בקו הזה. ובצדק חששת מאוד מהגברת, שבסופו של דבר הייתה לא מעבר לנחמדה באופן מוזר. הנזק של הכיוס ההוא (בתום חופשה מעולה באי 'נקסוס' וממש בשיא משבר ה'ברקזיט': משהו שאפילו הניב פוסט פייסבוק ארוך שלי שזכה ללא מעט לייקים…) מכעיס אותי ומעליב עד היום…
את מקסימה! כייף לקרוא, תודה רבה!!