נסיעה בהפתעה לתפוח הגדול
את רוצה לבוא אתי לניו יורק בשבוע הבא?
מה, באמת את מזמינה אותי? תני לי לבדוק רגע. את יודעת מה? זה יכול להסתדר הפעם. איזה כיף.
טוב, עכשיו צריך להוציא אסטה. אני מסירה תמונה מהקיר כדי ליצור רקע אחיד לצילום, מזיזה את הטלפון שמאלה וימינה ומתקשה למרכז את בבואתי המצודדת בפריים כנדרש עד שמגיע בסוף סימן ה"וי" המיוחל. בהמשך היה עוד באג שהצ'אט עזר לי לפצח. איך חיינו עד היום? רגע לפני שהלכתי לישון כבר היה אישור.
נטע, הבת שלי, היא דיילת באלעל. באמצע נובמבר הצטרפתי אליה לנסיעה לניו יורק, ובילינו ביחד סוף שבוע ארוך, מיום חמישי לפנות ערב ועד יום שני בבוקר.
ואני, שדוגלת בטיסות קצרות בלבד ומוצאת הרבה עניין ביבשת השכנה, ישבתי על הג'אמפסיט עד ניו יורק והתרגשתי כמו ילדה שלוקחים אותה בפעם הראשונה לחו"ל. היה מתח קל סביב הטיסות, האם יהיה בהן מקום, כי ההסדר של "הנלווים" הוא על בסיס מקום פנוי, אבל בדרך חזרה אפילו נמצא לי מושב.
ניו יורק לקלולסים
הכל היה מרגש, לראות את נטע בעבודה, להתמסר להובלה שלה בניו יורק. זו העיר "שלה". לא היו לי יומרות לטרוף את העיר. כל מה שעשינו היה בשבילי טוב, חוץ מאשר בערבים שבהם הייתי עייפה וכאבו לי הרגליים. ברגעים האלה התברר שאני יודעת לקטר כמו טינאייג'רית שההורים גוררים אותה לטיול. אבל היה כיף, אפילו ביום השלישי והאחרון שהיה בסימן קלקול קיבה וחולשה. למדתי לשחרר, להצטלם, לזרום עם זה ולצחוק. לא נהפכתי למומחית לניו יורק אבל אולי קלולסים כמוני ימצאו בפוסט הזה ערך.
בדרך לטיים סקוור נטע אמרה שנבקש ממישהו לצלם אותנו.
"את לא חוששת לבקש ממישהו זר במקום הזה?" שאלתי.
"נבקש מבנות חמודות או מסיני שאומר וואן, טו, טרי. תכף תראי."
הוואן, טו, טרי עוד יופיע במערכה האחרונה. שווה להגיע אל קו הסיום.
ווסט וילג'
נטע בוחרת להתחיל את הבוקר הראשון בניו יורק בארוחת בוקר בבית קפה חמוד בווסט וילג'. בכניסה יש תור. עובד של המקום יוצא אל התור ושואל אם יש כאן שתיים שבאו ביחד ומכניס אותנו מיד, מוביל אותנו אל שולחן פינתי קטן.
ליטל איילנד וההי ליין
ממשיכות ברגל אל הכניסה הדרומית של ההי ליין. בכניסה למוזאון ויטני העיניים שלי צדות את העיצוב המרשים הזה עם עציצי הענק.
ופתאום, ממרומי ההי ליין אנחנו רואות את הליטל איילנד – האי הקטן – ונזכרות שרצינו ללכת אליו. אחר כך נחזור להי ליין.
האי הקטן – Little Island – הוא פארק הנישא על ידי עמודים הצומחים מנהר ההדסון. בנובמבר הוא נצבע בצבעי שלכת. בעיני הוא פלא.
חוזרות להי ליין. מדובר בטיילת שנבנתה בציר של מסילת רכבת ישנה שעברה גבוה מעל קומת הרחוב. קצה אחד ליד מוזאון וויטני וקצה אחד בהדסון יארד. הבניינים מסביב, הפסלים, ציורי הקיר, העוצמות והיופי; לראות בנייני ענק ולהתפעל מהארכיטקטורה… זה לגמרי "וואו".
גרינוויץ' וילג' ורחוב הקניות ברודוויי
אנחנו נופלות על מוסד ניו יורקי
בצהרים הרגליים שלי מתעייפות ונטע סובלת מהקור הניו יורקי. אנו מחפשות מקום נעים למנוחה ארוכה. לא מוצאות באזור הדסון יארד ומחליטות לחזור לאזור שהיינו בו בבוקר והפעם בסאבוויי. איכשהו נחתנו בגרינוויץ' וילג'. טוב, זה רק אצלי ה"איכשהו". לנטע יש מסלול בראש.
אנחנו כבר ממש נואשות למקום נעים לשבת בו. בית הקפה הראשון שאנו נכנסות אליו מלא. מגיעות ל-Olive Tree Cafe. התקבלנו. התיישבנו. איזה הקלה.
התאורה בפנים עמומה. בקירות – לבנים חשופות ואלמנטים של עץ כהה. התמונות בשחור לבן. החלונות מעוטרים בסגנון ארט נובו, ובאחד מהם יש מגן דוד. על מסך מוקרנים סרטים של צ'רלי צ'פלין. המקום היה ריק. מוזר.
שתינו קפה וירדנו על עוגת גבינה. תהינו על פשר המקום. מה אומרת כל התפאורה הזאת, ולמה המקום ריק? נכנסתי לביקורות בגוגל כדי להבין לאן הגענו. מישהו סיפר על ביקור נוסטלגי במקום ועל שולחן שחור שאפשר לצייר עליו בגיר. ופתאום גילינו את הגירים הלבנים. אני מציירת עץ העומד ברוח וחתול על הענף. נטע משרבטת במהירות עץ עם צמרת עגולה. מה זה אומר עלינו?
בבית, מול המחשב, ג'מיני מספר לי שזה מוסד ניו-יורקי יוצא דופן. בית הקפה נמצא ממש מעל מועדון הסטנד-אפ המפורסם Comedy Cellar. בערב, המקום מתמלא במהירות וצריך להזמין מקום. בשולחן הגדול שבפינה יושבים לעתים הקומיקאים לפני הופעות או לאחריהן, ולכן הוא נקרא ה-"Panel". שם נכתבו כמה מהבדיחות הכי מפורסמות של ענקים כמו ג'רי סיינפלד או ג'ון סטיוארט.
המקום נמצא בבעלות משפחת דבורמן (Dworman) הישראלית-אמריקאית. לכן יש במקום סמלים יהודיים כגון מגן דוד ותפריט שכולל חומוס, פלאפל, שקשוקה ומאכלים מהמטבח המזרח-תיכוני.
Olive Tree Cafe
כתובת: 117 MacDougal St
שעות פתיחה:
א'–ד': 11:00 בבוקר עד 02:00 בלילה.
ה'–שבת: 11:00 בבוקר עד 04:00 לפנות בוקר.
אנחנו ממשיכות לקצת קניות ואני מצלמת את הבניינים עם הסולמות. ראיתי אותם בתמונות ובסרטים ועכשיו הן מול עיני – חזיתות הבתים הכל כך ניו יורקיות האלה.
נכנסות לסניף יוניקלו שברחוב ברודוויי, עוד חנות ועוד אחת, וכבר אין לי מושג איפה אני.
בריאנט פארק – Bryant Park
זה המקום שבו המזל שלנו נגמר
הגענו אליו פעמיים בשעות הערב. פעם אחת באור אחרון ברגליים כושלות, ושוב למחרת. אני התיישבתי באחת הגינות ונטע הלכה לחפש שוקו חם. אבל פתאום ירד גשם וברחנו אל בית הקפה הסמוך. כשהגחנו ממנו הרבה ביתנים כבר החלו להיסגר.
כדאי לזכור את המקום. הוא נמצא בין השדרה החמישית לשדרה הששית בצמוד לספרייה של ניו יורק. בנובמבר הוא כבר כריסמסי לגמרי, מואר יפה ומלא בביתנים. יש במקום גם משטח החלקה על קרח. אנשים יושבים בחוץ. המקום הזה הנראה ככפר קטן מוקף בבנייני ענק, והוא מרשים. בטח יפה פה גם ביום ובתקופות אחרות בשנה כשהמקום הוא כשמו: פארק.
מוזאון גוגנהיים וסנטרל פארק
סגרנו מראש על מוזאון אחד, והבחירה הפעם היא שלי. הצעתי את מוזאון גוגנהיים. הוא לא גדול באופן יחסי וההליכה בספירלה הפנימית היא בעלת עניין בפני עצמו. הוא קרוב לסנטרל פארק, והשילוב ביניהם מעולה.
הספירלה כולה, כולל החלל שבתוכה, היתה מלאות בעבודותיו של האמן בן זמננו רשיד ג'ונסון. בקומה העליונה פגשנו את עציצי הענק שראינו גם אתמול בכניסה למוזאון וויטני. לא סתם חשבתי אז שזו יצירת אמנות. והיו גם ציורים, פסיפסים, מיצבים, בעלי חיים אפריקאים פצועים ועצים אפריקאים תלויים בחלל הפנימי. לקח לנו זמן להבין מה קורה אבל לאט לאט התמונה התגבשה לכדי פסיפס היוצר זהות אישית ואפרו אמריקאית מלאה בשברים, סדקים וגם יופי עז ומלא עצמה.
בחדרים הצדדיים ראינו תערוכה מקיפה של גבריאלה מונטר שהיתה ציירת בתנועת האקספרסיוניזם הגרמני. מונטר וקנדינסקי, הצייר המפורסם, חיו בזוגיות בביתה הציורי של מונטר שנראה כבית מהאגדות, בעיירה מורנאו אם סטפלזה שבדרום בוואריה לרגלי האלפים. לפני כמה שנים ביקרנו בבית האגדות הזה. אם זה מסקרן אותכם תוכלו לקרוא על כך כאן. קנדינסקי התפרסם יותר מבת זוגו, ופתאום בגוגנהיים – שפע כזה שנותן את הכבוד הראוי ליוצרת.
נטע הפתיעה אותי. היא אהבה יותר את התערוכה של רשיד ג'ונסון. גם אותי היא הרשימה אבל חשבתי שהיא הרבה פחות מובנת, ומתברר שזה באמת עניין של חיבור לשפה.
אנחנו מסיימות בכוס תה/קפה בבית הקפה של המוזאון. כיף לטייל כמו חלזונות בלי לרוץ.
הגענו לכיף הגדול בסנטרל פארק
אין על הסנטרל פארק בנובמבר. לא שראיתי אותו בעונה אחרת, אבל נראה שזו אחת התקופות היפות.
שכונת דמבו ופארק ברוקלין
יום אחרון בניו יורק. אנחנו בברוקלין. בימי סוף השבוע שוק הפשפשים של שכונת דמבו פעיל. בפתח השוק מקדם את פנינו עץ חג מולד הבנוי מקונוסים של אתרי בנייה (האלה עם צבע האזהרה הכתום) כמעין הצהרה על אופיו של המקום. חבל שלא צילמתי. נטע מצאה תיק יפה לעצמה ואני קניתי קשקושים שיזכירו לי את הביקור ההיסטורי בניו יורק.
שכונת דמבו נמצאת מתחת לגשר מנהטן וזהו גם פירוש שמה: Down Under the Manhattan Bridge Overpass. ממרחק נראה גשר ברוקלין. תכננו ללכת על גשר ברוקלין, אך אני נתקפתי בחולשה גדולה וכבר נראה שהיום הזה אבוד. הלכנו לפארק ברוקלין הסמוך לצפות בקו הרקיע של מנהטן. תייר אסייתי נחמד ספר וואן טו טרי וצילם אותנו. את רואה? נטע אומרת לי.
אני מחזיקה את הבטן ולא רק בגלל הצחוקים. אז ישבנו בבית קפה ואחר כך במסעדה, אני רק עם כוס תה או מים. "את בטוחה שתוכלי לטוס מחר?" היא שואלת. נטע היא קצת כמו אמא עכשיו, והאמת היא שהמצב לא משהו אבל אני מהמרת על וירוס של 24 שעות.
וככה עוברות כמה שעות. חלזונות, אמרנו?
האנדרטה הלאומית לפיגוע האחת עשרה בספטמבר
זהו, ככה אסיים את פרק ניו יורק? חשבתי. אספתי את עצמי לעוד מאמץ ונסענו אל מרכז הסחר העולמי לראות את אתר ההנצחה לפיגוע התשיעי לספטמבר. אתר הזיכרון הוא בור ענק ריק וכהה, מוקף בשמות הנרצחים. אל מול הבור השחור הבטן מתכווצת. יש במקום מוזאון שפסחנו עליו. לידם נמצא כהיפוך מוחלט הבניין הלבן הגדול בעיצובו של האדריכל הספרדי קלטרווה ובו מרכז מסחרי והאב של כמה קווי סבוויי.
רוח חזקה נשבה והראתה לנו מה מזג האוויר הניו יורקי יודע לעשות. כמעט התעופפנו אבל עשינו סשן צילומים אחרון ליד קירות הגרפיטי הצבעוניים שבקרבת מקום ונבלענו בציפור הלבנה של קלטרווה. פרט לאנדרטה כל הסביבה עם המבנה הלבן של קלטרווה והקירות הצבעוניים הסמוכים אומרת תקווה והמשכיות של החיים.
מכאן חזרנו למלון ואני נפלתי למיטה. נטע יצאה בערב. הצטערתי שאני לא יכולה לצאת אתה לחגוג את סיום הבילוי המשותף שלנו. לא הצלחתי לאסוף את עצמי. אבל היה לי כיף גדול למרות שהייתי גרוטה (או כמו שנהוג לומר: גרוטאה). חווינו ימים נהדרים ביחד, וכל האירוע הזה היה בעבורי הרפתקה מאוד משמחת.
תודה ענקית לנטע, ולהתראות בהרפתקה הבאה.
המגרש האמתי שלי קרוב יותר לישראל. אם נקלעתם לפה במקרה ואתם רוצים לדעת מה באמת אני עושה, הנה כמה דוגמאות:
הייתי פעמיים בניו יורק והינה את מצליחה לחדש (הווסל עדיין לא היה קיים).
אגלה לך שבפעם הראשונה נסעתי במטרה לסתום חור בהשכלה. יש משהו מלהיב וממכר בעיר הזו שקל להתאהב בה.
בעיר כמו ניו יורק יש בטח דברים חדשים מעת לעת. זה בהחלט חור בהשכלה לא להיות בניו יורק. מודה באשמה. ומניחה שגם אצלי זו היתה הפעם הראשונה לפעם השנייה שעוד תבוא.
מקסים זיוה!
אין כמו לטייל עם הבת בקצב שלה
אני מאוהבי העיר ושמחה שאהבת אותה גם
תודה, איריס. ליווית אותי לאורך כל החוויה הזאת במחשבות, ובזכותך היה לי מושג מה כדאי ולאן אני באה.
איזו חופשה נפלאה היתה לכם! איזה כיף לך שהבת שלך מזמינה אותך!איזה כיף זה לטייל עם הבת בעיר שלה ! עשית לי חשק לניו יורק.במיוחד בסתו.
תודה, ינינה. כל מה שאמרת – לט^ל עם הבת והבונוס של הסתיו בניו יורק. מאחלת לך שתגשימי במהירות את החלום הסתווי.