גם בחורף
בשלהי הקיץ, ברגע של געגוע למסע קניתי כרטיס טיסה לליסבון לחודש ינואר. תכננתי שהות ממושכת בעיר ותהיתי לאן אמשיך לאחר מכן. בסופו של דבר בחרתי באפשרות הפשוטה והמתבקשת בעיתוי הזה: לנסוע בעקבות השמש אל חופי אלגארב (Algarve), המחוז הדרומי של פורטוגל.
הזמן שעבר הביא אתו גם את הקטסטרופה של השבעה באוקטובר. ליסבון וחופי אלגארב נראו רחוקים מתמיד, אבל כשינואר היה בפתח החלטתי לממש את התוכנית, חרף הקושי הריגשי, תוך הכרת תודה על הזכות. דברים שהיו מובנים מאליו עד לא מזמן נהיו פריווילגיה של מי שלא גויס למלחמה ושהצער לא היכה בו ובמשפחתו.
שדה התעופה בארץ נראה שומם מתמיד והרגשתי כמו בהתגנבות יחידים. במטוס היו הרבה מושבים פנויים, אבל עם ההגעה לפורטוגל נכנסתי בהדרגה למוד של סקרנות וגילוי. טיול כמעט תמיד עושה טוב, ואם ליסבון היתה לי מסעירה ויפה אך מאתגרת, מחוז אלגארב תחת השמש החורפית היה כמו מסאג' לנפש.
בפורטוגל בדומה לישראל הדרום חמים ויבש הרבה יותר מהצפון. הוא לא מדברי. ההקבלה לישראל אינה אחד לאחד. בימים הבאים אגלה שזורמים באזור לא מעט נהרות וזהו אזור מאוד פורה. אבל מספר ימי השמש הרב וכמות המשקעים המוגבלת (500 בעונה) מאפשרים לטייל באלגארב גם בחורף.
מה מצאתי באלגארב
החופים החוליים הזהובים היושבים בין המצוקים והסלעים המשוננים הם המזוהים ביותר עם האזור והיעד העיקרי למטיילים בו. הייתי בשלושה קטעים יפהפים, אך זכיתי לחוות גם עיירות יפות, איים ובהם בתים עם הרבה צבע, ארובות ציוריות, מגדלורים, אינסוף סירות, חסידות המקננות בחורף, אוצרות מורשת ותערוכות אמנות קטנות. מצאתי את היצירתיות שאותה פוגשים גם באזורים אחרים של פורטוגל ואוכל שמגיע מהים, מהפרדסים ומעצי התאנה שהבשילו בסתיו.
ויש עוד משהו: השורשים המוריים.
אלגארב היה האזור האחרון של פורטוגל שנכבש מחדש על ידי הנוצרים מידי המורים (המוסלמים) באמצע המאה ה-12 והשורשים האלה ניכרים עד היום. בעת הכיבוש המוסלמי אלגארב היתה "ע'רב אל-אנדלוס", כלומר ממערב לאנדלוסיה (כיום חלק מספרד). מקורו של השם אלגארב הוא מהמילה הערבית אל-גארב שפירושה "המערב".
ברחבי האזור יש אזכורים למורשת הזאת. דוגמה בולטת היא העיצוב שנבחר לשוק המקורה בעיירה לולה (Loule). נדמה לי שהצבע האדום הוא הביטוי המקומי, האלגארבייני. תחילה חשבתי מה זה הבית אלאדין המצועצע הזה? אחר כך התאהבתי בפרשנות הזאת המוסיפה צבע לעיירה והופכת את מוסד השוק למקום חשוב כל כך כמו בית מקדש, בית הכנסת אם תרצו או חדרי האוכל של הקיבוצים.
פארו – Faro
הימרתי על פארו (Faro), בירת אלגארב, כעל הבסיס שלי לטיול באזור. בחורף לא הולכים לעיירות הנופש החדשות שצמחו במאה הקודמת בעקבות צורכי התיירות. לדוגמה, העיירות וילמורה וקוורטרה שבשכנות לפארו הופכות מחוץ לעונה לעיירות רפאים. לפארו יש שורשים עתיקים.
פארו היא עיר הבירה של אלגארב. במספר תושביה היא קטנה מעפולה, אבל זוהי עיר אוניברסיטאית ויש בה אוכלוסיה צעירה. שדה התעופה מושך תיירים שחלקם ממשיכים ממנו אל אנדלוסיה בספרד או צפונה לליסבון וחלקם נשארים באזור. באופן טבעי פארו קולטת חלק ניכר מהתיירות הזאת.
פארו יושבת בנקודה הדרומית ביותר של אלגארב והיא מזרחית באופן יחסי, ולפיכך רחוקה מהרוחות החזקות שבחוף המערבי. זו נקודה לזכותה במיוחד בתקופת החורף. החסידות המקננות בשער הכניסה לעיר העתיקה באמצע ינואר מעידות אלף מונים על אופייה החמים של העיר.
המרכז ההיסטורי של פארו
המרכז של העיר הוא היסטורי ויש בו כמה מדרחובים תוססים, מרינה עמוסה בסירות, תערובת של בתים מטופחים ובתים מתקלפים, פה ושם גרפיטי וכמה כנסיות מרשימות שבאחת מהן יש קפלה המעוטרת בעצמות וגולגלות. סביב המרכז ההיסטורי יש גם שכונות מודרניות ואף בנייני מגורים גבוהים.
חלק קטן בלבד מהמרכז ההיסטורי מוקף בחומה, ובתוך החומות נמצא הגרעין העתיק ביותר של העיר. בעיר העתיקה הזאת שהיא בגודל בוטן יש כמה מונומנטים וביניהם הקתדרלה המשגעת. אני בכלל לא מתה על קתדרלות, אבל זו נראתה לי יפה כל כך. משהו בחיבור בין החצר הפסטורלית עם עצי פרי ההדר, הזהב המפאר אותה בפנים, ציורי האזולז'וש הכחולים והאורגן הצבוע באדום ומעוטר בציורים מסין נראה לי כפנטזיה. מרוב התלהבות שכחתי שניתן לטפס אל מגדל הפעמונים לתצפית.
יש במקום גם מוזאון אזורי יפהפה (נקרא מוזאון מוניציפלי), שראיתי בו ממצאים מהאזור, כולל פסיפס אחד מרשים למדי ותערוכת אמנות יפה. במרכז של העיר העתיקה יש כמה מסעדות ולמרות שחששתי ממלכודת תיירים אכלתי באחת מהן גרסה של גבינת עזים עם תאנים, טעם שהמשכתי לחפש אחר כך עד סוף הטיול.
אלגארב בתחבורה ציבורית
הגעתי אל פארו מליסבון באוטובוס של חברת Redde Expressos. זוהי חברת קווי אקספרס מקומית המקשרת בין ערים בלי הרבה עצירות בדרך.
חזרתי כעבור ששה ימים לליסבון באוטובוס של חברת Flixbus – חברת קווי אקספרס בינלאומית שיש לה הרבה קווים בפורטוגל.
יש גם רכבת ואפילו רכבת מהירה, אבל היא יקרה יותר ולא מצאתי בה יתרון.
^^^^^
בפארו עצמה יש תחנת רכבת הסמוכה למרכז העיר וקווי רכבת לכיוון מזרח עד Vila Real de Santo Antonio שבקרבת גבול ספרד ולכיוון מערב עד Lagos, כלומר לרוחבו של המחוז. יש ערים שהרכבת עוברת לידן אך תחנת הרכבת רחוקה מהן. לולה, סילווש ואלבופרה הן כאלה. מסיבה זאת לא הייתי בוחרת באלבופרה כבסיס. הערים שתחנות הרכבת שלהן נמצאות בקרבת המרכז התיירותי הן (ממזרח למערב) טבירה, אוליהו, פארו, פורטימאו ולגוש.
בתוספת כמה קווי אוטובוס וסיורים מאורגנים שניתן להצטרף אליהם, אפשר לטייל באזור גם ללא רכב, אף כי לוחות הזמנים מוגבלים ורכב שכור מאפשר ללא ספק למצות יותר.
^^^^^
אני טיילתי בתחבורה ציבורית, והיות שהתחבורה מכתיבה טיול בעיר אחת או באתר אחד ביום, נכנסתי למוד של טיול אטי. פעם הייתי אולי חושבת שזה בזבוז. כיום אני רואה את זה גם כהזדמנות לחופשה שאין הרבה ביום יום. אני מניחה שבקיץ שעות הבילוי בחוף הים ממלאות את משבצת הקצב האטי שלי, כך שרבים מאמצים בסופו של דבר את אווירת הצ'יל. אבל בהמשך הפוסט תראו שלמרות הכל היה מגוון.
שמורת ריה פורמוזה – Ria Formosa
בין פארו לטבירה (Tavira) ומול חופי העיירה אוליהו (Olaho) ישנו אזור ביצות, ועל כן חופי הים של ערים אלו מרוחק מהן מעט. ניתן לנסוע אל החופים או לשוט אליהם.
הביצות הן מרחב אורניתולוגי נפלא. ביקרתי בשמורה בשייט מפארו עם עוד כמה מטיילות מבלגיה ומארה"ב. הסקיפר המשמש גם כמדריך ציין שבעונות המעבר יש כמות גדולה בהרבה של ציפורים. אני נהניתי מאוד מהמראות ויכולה רק לדמיין כמה מרשים באביב או בסתיו.
מהביצות המשכנו לאיים שעליהם אספר מיד, וכשחזרנו לקראת אחר הצהריים שטחי היבשה שעליהם עמדו הציפורים היו מכוסים במים והפכו לחלק מהים הרחב. השינוי הוא תוצאה של הגאות. מצד אחד זה מפעים לראות את כוח הטבע, ומצד אחר זה היה קצת מאכזב כי ציפיתי לפגוש שוב את הציפורים.
הזמנתי את השייט במקום. במעגן בפארו יש שורת דוכנים המייצגים את כל הסוכנויות הפועלות בעיר. כשהגעתי לראשונה לא היו בנמצא סירות העתידות לצאת לים. ביום הקודם ירד גשם ואיש לא הזמין סיור, אבל באחד הדוכנים אמרו לי שיש להם כבר יציאה מובטחת למחר. בחורף חשוב לשמור על גמישות. סגרתי את השייט למחר והלכתי לרכבת להרוויח כמה שעות בטבירה.
בעונות בטוחות יותר אפשר להזמין סיור גם בסוכנויות האינטרנטיות כמו Get Your Guide או Viator.
המעגן נמצא בכתובת: Cais das Portas do Mar, מול שער Porta Nova של העיר העתיקה.
האיים של חוף אלגארב
מעבר לשטח הביצות נמצא רצף של כמה איים המהווים מעין מחסום בין אזור הביצות לים. למעשה, קיומו של המחסום הטבעי הזה הוא שמייצר את אזור הביצות המיוחד.
האי ברטה (Ilha Barretta) הנקרא גם דזרטה (Ilha Deserta) שהוכרז כשמורת טבע הוא הנקודה הדרומית ביותר בפורטוגל. יש באי מסעדה אחת, מגדלור, חופים חוליים ושביל על גבי דק עץ. אפשר ליהנות שם מהבידוד, מחופים פסטורליים לרגלי הגבעות הירוקות או מחילוץ עצמות אחרי השייט בשמורה. לא מצאתי בו הרבה ייחוד על אף שהוא מוגן בחוק כשמורת טבע.
באי פרול (Ilha do Farol) יש בתי נופש רבים ובתי קיץ לאנשים שהפרוטה מצויה בכיסם. רק מעטים מתגוררים בו כל השנה והוא שקט ומנומנם בחורף. מקובל לעלות אל המגדלור שלו להשקיף על הנוף.
באי קולטרה (Ilha da Culatra) יש כפר של ממש ובו כאלף תושבים, כנסיה, בתי ספר ותשתית של יישוב. זהו כפר שהחל להתפתח כבר במאה ה-17.
לאן הגעתי, אולי לקובה?
אהבתי לשוטט בפרול ובקולטרה בין הבתים הצבעוניים, להתבונן בתרבות הדיור ובציורי האזולז'וש המעטרים חלק מהבתים, והכי כיף היה לאכול במסעדת דגים בקולטרה. מגיעים אליה בצהרים כל העובדים באי והיא נראית כמסעדת פועלים אך הבישול במקום טעים מאוד.
ישבתי שם עם החבורה שאתה שטתי לאי וכולנו התענגנו מהמנות שהזמנו. אני אכלתי עם שותפה צלחת של צדפות מקומיות וכמנה עיקרית את הסי בס הכמעט קבוע שלי בטיול הזה שהיה טעים במיוחד.
הסקיפר שלנו אמר שבקיץ מגיעות בזו אחר זו סירות גדולות עמוסות בנופשים שבאים לבלות בחופים, לאכול במסעדה ולשוטט בכפר הצבעוני. הוא עצמו גדל באוליהו ובחופשות הקיץ היה מבלה בבית סבא וסבתא שלהם היה בית בפרול. חווית ילדותו שזורה באי השמשי הזה והוא סיפר על כך בהתרגשות.
טבירה – Tavira
הגעתי אל טבירה בנסיעה קצרה בת פחות מ-40 דקות ברכבת.
טבירה יושבת כמעט בקצה המזרחי של רצועת אלגארב בשתי הגדות של הנהר Rio Gilao. קסמה הוא בבתים שבגדת הנהר, בגשריה ובמיוחד בגשר העתיק שנבנה במחצית השניה של המאה ה-12 כשטבירה היתה עדיין חלק מאנדלוסיה. לגשר יש מעין בליטות המשמשות כיום כמרפסות תצפית. סביבו נמצאת העיר העתיקה ובה סבך של סמטאות יפות.
במרחק קצר מהגשר, במעלה הגבעה, נמצא המבצר העתיק של העיר ההרוס בחלקו. הכניסה אליו חופשית. יש בפנים גן נחמד ואפשרות לעלות לסיור בחומות. כשביקרתי במקום התקיימו בו צילומי חתן-כלה.
טבירה היא עיר יפה העושה מאמצים לייצר עניין לתיירים:
בכנסייה שלרגלי המבצר מתקיימים מדי יום (פרט ליום ראשון) מופעי פאדו. ראו את השעות כאן.
ליד המבצר נמצא המיזם: Tavira EYE, אטרקציה המבוססת על עיקרון הקמרה אובסקורה. האטרקציה מותאמת גם למשפחות. לצערי "העין" היתה סגורה כשביקרתי במקום.
לולה – Loula
הגעתי אליה באוטובוס. את לוח הזמנים לא מצאתי באינטרנט כי מדובר ברשת של אוטובוסים מקומית והמידע אינו מונגש לתיירים. במשרדי המידע במקום, הן במשרד התיירות שנמצא בכניסה לעיר העתיקה והן במודיעין של תחנת האוטובוס המרכזית, פגשתי פקידים שלא התלהבו לתת שירות, הפטירו תשובה חלקית והפנו אותי לצלם את הטבלאות התלויות על הקיר. זה הפתיע אותי כי בכל טיולי בפורטוגל פגשתי אנשים נעימים ומלאי רצון טוב. אולי מדובר בפקידים עייפים ובחוסר מודעות.
בכל אופן הסתדרתי עם הנסיעה ללולה אבל על התוכנית להמשיך מלולה לאלבופרה ויתרתי. למעוניינים, אני יודעת לומר שיש קו אוטובוס ללולה גם מאלבופרה.
עיירת שוק
לולה היא עיירת שוק נעימה עם בנייה מאוד אקלקטית. השוק המקורה שלה, ההוא מהארמון של אלדין, פעיל כל השבוע. בשבת מגיעים אליו גם חקלאים מהסביבה ופותחים דוכנים ברחובות שסביבו. החנויות הסמוכות מוציאות את סחורתן לדוכנים ברחוב, ובתי הקפה שבשוק המקורה ובכל הרחובות הסמוכים פעילים. האווירה כיפית ומאוד נחמד לבלות שם. אני לא קניינית טובה, ובטח לא בטיולים, אבל באתי הפעם בהחלטה לפתוח את הכיס ואת הלב ובאמת קניתי ציפורים מקרמיקה וממתקים מקומיים מדבלים ושקדים.
אם כבר בשווקים עסקינן, המקומיים מאוד ממליצים גם על שוק הדגים של אוליהו (Olaho). גם הוא פעיל כל השבוע וגם בו יום השיא עם פעילות מסחר תוססת ודוכנים מגוונים (לא רק דגים) הוא שבת.
עיצוב ואסתטיקה
אחרי הבילוי בשוק פניתי אל רחובות העיר העתיקה הקטנה אך מקסימה. בלולה ניכר דגש רב על עיצוב. יש בה חנויות יפהפיות. בחנות אחת יושבת אמנית מקומית ומעטרת לעיני העוברים ושבים את כלי הקרמיקה.
נכנסתי אפילו ל"קסטלו" החביב של העיירה, וכשיצאתי הייתי רעבה ונכנסתי מיד למסעדה שממול לפתח הקסטלו. המסעדה נראתה יפה ואלגנטית, והיות שלא היו לי נפילות קולינריות עד כה חשבתי מה כבר יכול להיות. ובאמת אפילו תא השירותים היה מעוצב לעילא. אך אופס, זו היתה מלכודת תיירים. נפלתי על אוכל רע במחיר גבוה שכמוהו לא שילמתי בשום מסעדה אחרת בטיול.
המסקנה: אל תחכו עד שתגוועו ברעב.
לאוהבי העיצוב אני ממליצה לקרוא את הפוסט של נועה בר-נס על לולה לקראת הגיעכם אל העיירה.
לגוש – Lagos
הגעתי אליה בנסיעת רכבת ארוכה שארכה כשעה ו-45 דקות. הרכבת בקו הזה נוסעת בעומק היבשה ועוברת קרוב לעיירה לולה ולעיירה סילווש (Silves) שכאמור, תחנות הרכבת שלהן רחוקות מהן. בנסיעה הארוכה הזאת מרוויחים את הנוף של פנים הארץ ובו אזור גבעות מכוסה בפרדסים, פרדסים, ועוד פרדסים וביניהם בתי כפר פשוטים עם ארובות ציוריות.
לגוש יושבת על שפך הנהר Bensafrim ולאורכו יש טיילת ארוכה. בטיילת נמצאים דוכני סוכנויות התיירות למיניהן המציעות את פעילויות השייט השונות מקייקים ועד לסירות המסיירות בחופים ואל עומק הים בעקבות הדולפינים. בשונה מאשר בפארו הן היו סגורות ומסוגרות בינואר.
בטיילת נמצא גם השוק המקורה של לגוש. שווה להציץ. מאחורי קו הבתים שלאורך הטיילת יש עיר עתיקה ובה מדרחוב תיירותי ורחובות יפים.
מעבר לעיר העתיקה נמצאים חופים חוליים לרגלי מצוקים מרהיבים וסלעים משוננים. הגעתי אליהם בהמשך היום, אבל לפני כן התעכבתי במדרחוב התיירותי (נו, תיירת) ובעיקר בשני מוזאונים.
כנסיית סנטו אנתוניו (Igreja de Santo Antonio) משמשת כיום כבית למוזאון מקומי מקיף למדי העוסק בהיסטוריה, אתנולוגיה ואמנות. המוזאון מקסים. הגעתי אליו במקרה בזכות כרטיס משולב עם מוזאון Mercado de Escravos, שעליו אני בוחרת לספר כי הוא ייחודי.
המוזאון שבכיכר שוק העבדים – Mercado de Escravos
ברחבת שוק העבדים לשעבר בלגוש שהיה פעיל בתקופת המסעות הימיים הגדולים, ניצב פסל של הנסיך אנריקה הידוע במקומותנו כאנריקה הספן ונחשב כמבשר תקופת התגליות. ובפינת הרחבה יש בית לא גדול שהחזית שלו מעוטרת בקשתות עגולות, המשמש כיום כמוזאון לנושא העבדות. זהו לעת עתה המקום היחיד בפורטוגל שיש בו התייחסות לנושא החשוב.
פורטוגל היא הראשונה שהחלה בסחר העבדים באפריקה וממנה. היא הביאה עבדים גם לעצמה בשונה ממדינות אירופה האחרות שסחרו בעבדים. רובם עבדו במשקי הבית המקומיים. ללא ספק יש לה חלק גדול בעוול ההיסטורי הזה.
הדרך לפורטוגל היתה תמיד חד-סתרית
למדתי במוזאון על המסע החד-סתרי של העבדים לפורטוגל, על ההיטמעות במדינה בעזרת אחד המסדרים הנוצריים שנתן להם מענה, על מנהיג המרד באיי סאו טומה ופרינסיפה ועל הוגה הדעות מקוימברה שדיבר על החטא שבשלילת החופש עוד בימים ההם.
קראתי ביקורות על אופן הצגת המידע במוזאון, על כך שהוא מונוטוני ושהוא נופל בעודף טכנולוגיה. אני מקבלת את הביקורת אך מרגישה שהמוזאון הצנוע הזה הוא צעד קטן לפורטוגל המתקשה עד היום לעסוק בעוול ההיסטורי. היה לי ברור שלכאן אגיע ולא משנה מה יקרה באותו יום: אם השמש תיקרא לי לצאת לחוף או שתשתולל סופת ברד.
חופים ומצוקים
רצועת החוף שבין אלבופרה (Albufeira) לצ'ופצ'יק הדרומי מערבי של פורטוגל היא כולה מצוקית עם סלעים שהרוח והמים עיצבו בצורות מרהיבות. לאורך החופים האלה יש שבילים מסודרים ומרפסות תצפית. טיילתי בשלושה קטעים יפים במיוחד. אל הראשון הגעתי ברגל מלגוש. אל השניים האחרים הגעתי בסיור שנרשמתי אליו באתר Get Your Guide.
.
Ponta da Piedade
פונטה דה פיידאדה היא לשון יבשה הבולטת אל הים קרוב ללגוש. לאורכה יש מצוקים גבוהים מאוד בתצורות יפהפיות. את לשון היבשה מלווה שביל גבוה שחלק ניכר ממנו הוא על גבי דק עץ, מה שהפורטוגלים קוראים Passadicos. מהשביל יש ירידות אל חופי הים. אחד המפורסמים שבהם הוא Praia da Dona Ana. קרוב לחוף הזה נמצאת גם הכניסה למסלול דק העץ.
בשעות אחר הצהרים שבהן הלכתי במצוק האור נופל יפה על המדרונות ועל הסלעים. הבעיה היחידה היתה הרוח החזקה שהעיקה קצת. כדאי לדעת שככל שמתקדמים מערבה השפעת הרוחות קשה יותר, אך ככל הנראה זה היה גם יום שכזה. חרף הרוח רבים טיילו לאורך המסלול.
אפשר לבלות במסלול כמה שעות אם הולכים בשבילי המשנה ויורדים גם לחופים. אם נשארים באחד החופים לבלות אז מתבקש יום שלם. אני הלכתי רק בשביל העליון ואפילו לא עד הקצה כי הזמן שלי היה מוגבל. למטיילים הבאים אחרי בהחלט הייתי ממליצה לקבוע נקודת לינה אחת בלגוש או קרוב אליה כדי למצות יותר, ובמיוחד שיש בסביבה עוד מה לראות ולעשות.
אבל הקטע שראיתי היה מרהיב. עצרתי לארוחת צהרים במסעדת O Camilo שנמצאת בדרך. הייתי בטוחה שזו מלכודת תיירים אך הייתי זקוקה למנוחה לרגל כואבת, וזכיתי להפתעה. היה טעים מאוד מאוד. מסתבר שזהו עסק משפחתי בן כארבעים שנה. נסו להזמין מקום, ורצוי להזמין שולחן מול הנוף.
Algar Seco
האתר נמצא סמוך לעיירה Carvoeiro. במקום יש מצוק נישא שהרוח והים חצבו בו בריכות סלע, חלונות אל הנוף ומרפסות מעל הים. יש בסלע גם מאובנים מלפני שני תריסר מיליון שנה.
שבילים ומדרגות נחצבו בעדינות בסלע כדי שניתן יהיה לטייל במצוק ולגלות את פינותיו הנסתרות. פה ושם יש חבל להיאחז בו אבל זהו לא אתר מאתגר מדי. למטיילים העצמאיים כדאי לדעת שיש מסלול דק עץ (Passadicos), מהעיירה Carvoeiro אל המצוק של אלגר סקו.
Praia da Marinha
החוף נחשב לאחד היפים באלגארב, ולפיכך בעונה הוא מפוצץ באנשים. אנשים שהיו איתי בסיור וירדו אל החוף נהנו בו שעה ארוכה. זה היה יום חורף חם. הטמפרטורות נסקו ל-18 מעלות והתחושה בפועל היתה אף יותר. אנשים חלצו נעליים והלכו יחפים בחוף. היו אפילו משוגעים שקפצו למים.
כדאי להכיר את השביל הגבוה המאפשר לראות את המצוקים מלמעלה. לאורך השביל יש תצפיות נפלאות. אני ביליתי בעיקר בשביל.
לאוהבי הלכת כדאי לדעת שחוף מריניה הוא נקודת ההתחלה של מסלול ה-Seven Hanging Valleys. אחד ממסלולי ההליכה הנודעים באלגארב. המסלול מסתיים בחוף Praia do Vale de Centeanes. אורכו ששה ק"מ (12 ק"מ הלוך ושוב) והוא נחשב למסלול מאתגר במידה (דרגת קושי אמצעית).
במסלול הזה נמצאת גם מערת בנגיל המפורסמת (Benagil Cave). בסיור שהשתתפתי בו ראינו את המערה מלמעלה. זהו מבט פחות מרשים. עדיף להגיע בסירה. מדריך שליווה אותנו ביום הזה טען שיש כיום מגבלות על הסירות בגלל עבירות בטיחות שהיו שם ומקרה שהסתיים כמעט באסון. אם אתם מטיילים בעונה נסו ותראו.
כמה תובנות לסיום
מחוז אלגארב מגוון ואפשר לטייל בו בכל עונה תוך התאמה. זהו אזור שעשוי להפתיע בעושר שלו ואחד היחידים בפורטוגל שמציע גם את האפשרות של שהות ממושכת לחופשה, לטיול או לשילוב של שניהם.
עם רכב אפשר לטייל גם באזורים הפנימיים. יש אזור הררי של ממש באלגארב שלצערי לא הגעתי אליו הפעם ואולי זה יקרה באחד הטיולים הבאים אבל אני יודעת להפנות אל הכפרים ההרריים ומי שיגיע אלי ליעוץ אוכל לעזור לו לשלב גם אותם.
בקיץ פארקי המים פתוחים וכן יש פעילויות שייט ואחרות אך גם עומס מבקרים ותחרות על פיסות החוף האינסטגרמיות. לדוגמה, חוף Praia da Marinha כל כך צפוף בקיץ וככל שהוא יפה לא בטוח שהבילוי בו מהנה, אבל ללכת בשביל העליון לפנות ערב זה בהחלט שווה. חלק מההתאמה לעונת הקיץ זה לחפש את החופים רחבי הידיים שיכולים להכיל את כולם וגם להעז פה ושם לבקר במקום פחות מוכר.
יש שוני בפני השטח בין מערב אלגארב למזרח. במערב נמצאים המצוקים ובמזרח – אזור הביצות והאיים. אם יש לכם זמן ואתם מעוניינים לטייל לרוחבה של רצועת אלגארב כדאי לפצל לשתי נקודות לינה.
אם אתם מעוניינים ביעוץ ובחשיבה על תכנית הטיול, יש לי ידע על מגוון האפשרויות, ואתם מוזמנים לפנות ולהתייעץ.
לא תיארתי שיש כזה עושר ומגוון בפורטוגל. נהניתי לגלות ולטייל איתך.
אני שמחה לשמוע 🙂