למי קראת זבל?
הוא היה פעם בית קולנוע ואחר כך קופת חולים מאוחדת וגם בית כנסת – בית ישן מפעם עם מרצפות טרצו, מסדרונות צרים ומבוך של חדרים. עכשיו הוא "ארטוגט" – מוזאון לאמנות ובית לקהילה ברוח הקיימות. המוזאון מלא בחפצים שנאספו מעזבונות, חפצים ופריטים שאין להם דורש או שנאספו ממחסנים, מהרחוב ואף מהזבל.
"למי קראת זבל?" קוראות המילים על הרכב העומד בכניסה.
כבר למעלה משנה שאני ממעטת לצאת לסיורים, בעיקר מפני שאני מתמקדת בעסק היעוץ שלי, אבל המיזם הזה נשמע לי מעניין. יפה או לא יפה, עצם הרעיון של השימוש בקיים הוא בעיני משהו שראוי להזדמנות. וכשקיבלתי את ההזמנה לסיור אמרתי הפעם ברצון "כן, אני אבוא".
אז מהו ארטוגט ומי עומד מאחורי המקום?
היזם-אמן שהקים את המקום הוא אודי יפרח. הבית מרוהט ומולבש אך ורק בפריטי יד שנייה או ענתיקות שנאספו ולוקטו במשך שנים. במוזאון המקורי והמיוחד יש חללים בעלי פונקציות שונות כגון ספריה, חדר למפגשים, אולם מופעים, גמ"ח לכלות ועוד. בית הכנסת שהיה כאן בעבר נשאר כפי שהוא והוא משתלב בבית.
חלק מחללי הבית מיועדים לשימושו של האמן המתעתד לגור המקום. המטבח וחדר השינה פתוחים לציבור. התוכניות לעתיד כוללות גלריה שבה אמנים יוכלו להציג את עבודותיהם, מיזמי חינוך, מופעים תיאטרליים בחללים המדליקים של הבית, בית קפה על הגג רחב הידיים ושיעורי יוגה. זהו מעין משמש של מגורים, מוזאון ובית לקהילה – ניסיון מעניין.
ניכרים רצון טוב ומחשבה רבה לצרכים שונים של הקהילה. באולם המופעים אני מדמיינת סטנדאפיסטים, אמני שירה מדוברת ומופעי ג'ז, אמנים בתחילת דרכם וכל מי שיכול להחזיק הופעה מהנה מול קהל אינטימי. הלוואי שהגמ"ח לכלות יקרום עור וגידים. מאוד מסקרן איך יעבוד השילוב הזה.
בכל דבר יש יופי
כבר בכניסה, עוד בטרם החניתי את הרכב, ראיתי קיר מעוצב בצורה מדליקה. הקיר שממול לכניסה צבוע בצבע עז ועליו תמונות, מסגרות, וצלחות המשובצות ביניהן. לרגלי הקיר – שורת מושבים ששימשו פעם אולי בקולנוע, בבית כנסת, בבית משפט, השד יודע איפה. הדמיון התחיל לעבוד.
עליתי קומה ועוד קומה. קירות חדר המדרגות צבועים באדום עז. שמלה ירוקה, זרחנית שהייתי לובשת אולי רק בפורים השתלשלה מלמעלה, הפתיעה אותי והעלתה חיוך. הזרקור שהופנה אל הקיטש הזה הפך אותו למשהו הראוי למבט. מגניב בעיני.
אודי יפרח מאמין שבכל דבר יש יופי ולכל דבר יש ערך. מממ… זו עדיין שאלה בעיני.
נוסטלגיה
נכנסתי אל מערכת של מסדרונות ופתחי חדרים. כל הקירות והמעברים מלאים בתקליטים ישנים, תמונות, פתקים, פריטים, משפטים שהאמן כתב. עם חלקם הזדהיתי. למשל, "מי שרוצה לכבוש את העולם צריך להכיר אותו". דגמי עץ של סנדלרים מונחים לאורך כל המסדרון ובצדם אורות מהבהבים המסמנים את הדרך. חגיגה של קיטש, השראה, דמיון שעובד שעות נוספות, תערובת אחת גדולה ואין סוף לזבל. התחלתי להרגיש מוצפת.
המשכתי להתהלך בסקרנות בין החדרים, לגלות פריטים נוסטלגיים, הפתעות, צירופים משעשעים או מעוררי מחשבה. ספר עם הכותר "מגילת העצמאות" מונח לרגלי שלט "מכירת חיסול". יד האמן היתה כאן. הפריטים לא הונחו באקראי. שלל מנורות כחולות התלויות באחת הפינות הזכירו לי נשכחות מימי גן הילדים בקיבוץ. אני זוכרת אימהות, מטפלות ושומרות לילה שיושבות עם מנורה כחולה מעל אוזן מודלקת של ילד אשר ראשו מונח על ברכיהן.
אני האוצרת
אבל החללים הדחוסים התחילו ליצור מועקה. העיצוב נראה אקראי למרות שאני יודעת שהוא אינו באמת כזה. אולי זה עניין של עודפות. ברור לי שזה גם עניין של טעם, אך אני יכולה לספר רק על נקודת המבט שלי, ובעיניים שלי ראיתי הרבה ג'אנק. לו האמן רק ידע לוותר.
התחלתי לקבץ חפצים בעיניים שלי וליצור צירופים באמצעות הפריים של המצלמה. ניסיתי לתפוס את הזווית שתשקף את המראה המעניין. נזכרתי בקורס לקולאז' שעברתי בשנה שעברה. זו בדיוק השפה: האפשרות הזאת לקבץ וליצור חדש מתוך הקיים. ופתאום הבנתי שאני עצמי עושה עבודה של אוצרות בדמיון. אני יוצרת מקבצי פריטים, מחברת בינהם ומבדילה אותם מסביבתם.
אמנות שנוגעת באנשים
נפגשנו לשיחה עם האמן והסבר על הבית. אודי יפרח סיפר שבילדותו היה "ילד של מוזאון ישראל". אביו עבד באבטחה במוזאון והוא היה מבלה בו שעות וימים.
לפני זמן לא רב חזר לשם וניסה לשחזר מה ראה שם אז כילד שמביט ביצירות ואינו מבין. תחושת הניכור הזאת לקחה אותו כיוצר למקום אחר. במשך שנים הוא עסק בעולמות היצירה, העיצוב והאמנות. הוא עיצב חללים לאנשים ולמוסדות. לבית הזה הוא הביא את כל ניסיונו ותשוקתו.
קשה לראות את הזהב
אני חוזרת לרגע אל נקודת הזמן הזאת שבה הרגשתי כאוצרת המחפשת מקבצים מעניינים לפריימים של התמונות:
יש משהו מעניין בכך שתצוגה משאירה מקום למעורבות של המבקרים. ובכל זאת חסרה לי יד העורך.ת או אוצר.ת. חללים רבים בבית נראים כמו זולה.
עין בוחנת מגלה ברחבי הבית פנינים, למשל, "שולחן הקפה" הגדול העשוי מבסיס/רהיט כלשהו ופלטה של טלוויזיה המונחת עליו. אני עוד לא יודעת אם יהיה לי אומץ להניח פלטת טלוויזיה על גרוטאה ולהפוך את זה לשולחן בסלון שלי, אבל למה לא בעצם?
המקום בהחלט מעורר מחשבה על הדברים שאנו ממהרים להיפטר מהם ועל דרכים אלגנטיות וירוקות יותר להתנהלות בעולם שלנו שמשאירה פחות עקבות אקולוגיות. אבל כשהחדר מוצף בחפצים, קשה לראות את הזהב.
האם זו אמנות?
במפגש שלנו הבלוגריות עם האמן עלתה השאלה הנצחית מהי אמנות. אני לא מתיימרת לנסח את התשובה וקטונתי מלשפוט מה אמנות ומה לא. מה שהיה חסר לי הוא שהיוצר יבדיל חפץ או קבוצת חפצים מאחרים ויתן להם במה, שייצור מיצבים מעניינים, שירומם את החפצים שאסף ושיבדיל יצירה של אמן אורח מרקמת גובלן.
כשאמרתי את זה במפגש נשאלתי על ידי האמן מה רע בגובלן ולמה זה לא אמנות. דווקא יש לי רגש נוסטלגי רב ערך לגובלנים. אחד מזיכרונות הילדות היפים שלי הוא השעות שבהן סבא, סבתא ואני היינו מבלים ביחד סביב גובלן שהיה עובר מיד ליד. כל כך הייתי גאה בפרח שרקמתי בגובלן שלהם. אבל איך אפשר להשוות יצירה מקורית ליצירה משוכפלת שנועדה לרקמה תרפויטית?
יש מקום לאמנות גבוה ולאמנות המיועדת לקהל הרחב
השם "ארטוגט" ממש קולע לרוח המקום, והרעיון של סופרמרקט לאמנות דווקא נראה לי מעניין. זה כמו שיש מוזיקת פופ המדליקה קהל בפארק הירקון ומוזיקת ג'ז שמקומה במועדונים מול קהל אינטימי יותר. אין לי בעיה עם אמנות שאפשר לגעת בה, שיוצרת חיבור מידי ואינה מנוכרת כמו שחשים לעתים במוזאונים.
יש מקום לאמנות גבוהה ולאמנות נגישה יותר, ואין האחת מאיימת על האחרת. גם אמנות המיועדת לקהל הרחב אפשר להפוך למוקפדת ומעוררת השראה. להבדיל המון הבדלות, זה מה שקרה לנו כשביקרנו בתערוכה של יואוי קוסמה, לא?
בואו לבקר
בשורה התחתונה אני מעריכה מאוד את מפעל החיים הזה של אודי יפרח. אני מזדהה אתו גם מהמקום שלי ככותבת עצמאית. ההחלטה שלי לפתוח בלוג היתה ביטוי לרצון לכתוב בלי צורך בהכרה של עורך או הוצאת ספרים. הבחירה ליזום ולסלול לעצמך את הדרך במקום שבו לא זכית לשטיח אדום היא כל כך נכונה בעיני וראויה להערכה.
אני מאמינה שהבית יוסיף ויתפתח עם הזמן. שווה לתת לו הזדמנות. השאלות שהוא מעורר, הרעיון של השימוש בקיים והפוטנציאל הקהילתי הופכים את ארטוגט למקום מעניין. אם אתם באים מרחוק תכננו יעדי ביקור נוספים לבילוי-טיול שלכם ותיהנו.
שעות הפתיחה של ארטוגט
ימים א-ה, 10.00 – 18.00
יום שישי 10.00 – 14.00
מחיר כניסה: 30 ש"ח
אתר האינטרנט – ארטוגט
.
מה עוד אפשר לעשות באזור
נסו לחטט באתר התיירות של חדרה
אפשר לחפש רעיונות גם במרחב של ואדי ערה ומועצה אזורית מנשה.
פעם גם אני כתבתי על האזור (המרחב של מועצה אזורית מנשה)
האתר של מרבד ירוק – שותפות יהודית ערבית לתיירות בוואדי ערה – מלא ברעיונות.
הניתוח שלך כל כך מקצועי ומנומק. מקפל בתוכו ידע נרחב והבנה אומנותית. היה מעניין לקרוא את נקודת המבט והתובנות שלך.
שמחתי לפגוש אותך בסיור ולהשתתף בדיון שצמח מהשאלות שהעלית. אני חשובת שהשאלה מהי אמנות היא נצחית? ולעיתים קרובות התשובה היא של תקופה, מה נשאר ממנה, וגם לא מעט שאלה של ממסד ופוליטיקה ממסדית. במשפחה שלי יש אנשים שמגדירים עצמם אמנים, ומסים לשים דריסת רגל ולקבל הכרה, ואני רואה כמה שזה קשה. נראה לי שיש לי סימפטיה לאנשים שמצליחים למרות הממסד. מאחרלת לאודי ולמיזם הזה המון הצלחה – ולו רק כי הוא מציע אלטרנטיבות לאומנות הממסדית.