מסע דילוגים בין איים ביוון
כבר כמה שנים אני חולמת על "איילנדס הופינג" – מסע דילוגים בין כמה איים ביוון. החוויה של מעבר במעבורת מאי לאי, ההפתעה שיש בכל ירידה לחוף, ההזדמנות לבחון את ההפתעה הזאת בימים הבאים, השיטוט הנעים בבגד קל במבוך הסמטאות הלבנות והישיבה בטברנה המוצלת – אלה החוויות שצבעו את הפנטזיה שלי בצבעים. דמיינתי את עצמי אפילו מתהלכת בכובע קיץ רחב שוליים בצהרי היום, אבל החלום הזה תמיד נדחה על הסף מפאת רעיון שהיה חשוב יותר באותה נקודת זמן.
השנה, עם פתיחת התיירות וההתמקדות ביוון בתחילת העונה, הבנתי שעכשיו או לעולם לא. חיכיתי לתשובה משותפות אפשריות למסע, אבל כשהתברר שאינן יכולות לבוא החלטתי לצאת לבד למסע בן 12 ימים. הייתי בשלושה איים, ולמעשה אף ארבעה אם לוקחים בחשבון גם טיול יומי לאי מעניין אך לא מיושב.
מה בפוסט
כמו אמריקאית – חווית הטיול באיים
הופתעתי לפגוש במיקונוס המון אמריקאים והדבר חידד לי משהו. הבנתי שהרעיון הרומנטי שטיפחתי בדמיוני, האיילנדס הופינג, התפתח כמושג של תיירים אמריקאים מתוך הצורך שלהם. הם מגיעים למחוז חפצם הנחשק באי יווני שטוף שמש אחרי טיסה ארוכה וג'ט לג. הגיחות הקצרות שמטיילים מישראל או מאירופה עורכים לאיים אינן רלוונטיות להם, וכך נולדו מסעות הדילוגים בין האיים.
אני במידה רבה אמריקאית מהבחינה הזאת שמעולם לא נפשתי באיים. כך או כך, אם הרעיון נולד באופן רציונלי או מתוך גחמה, דבקתי בנחישות בחלום המסע הקיקלאדי שלי, אבל נתתי לו טאץ' של טיול.
בצד הטיולים היו גם אתנחתות של מנוחה בדירה כי חם בצהרים. היו גם ישיבות בטלות בבית קפה בטברנה מוצלת, בסמטה יפה או בנמל עם הפנים אל נוף העיר, כי זה חלק מכל טיול ביוון.
הייתי מזמינה כוס קפה, כוס מיץ סחוט טרי או יוגורט יווני עם פֵּרות, שהגיע בגרסאות מקומיות שונות: עם מבחר פֵּרות ודבש, לפעמים בלעדיו, לפעמים עם דובדבנים וסירופ תואם, והיה גם אחד בתוספת חלבה. זו היתה המנה הקבועה שלי בשעות החום המיוזעות ואחד מהגילויים של הטיול.
הכל כיוון למיקונוס
אינסוף איים יש ליוון והסינון הראשוני שלי התמקד בקבוצת האיים הקיקלאדים, קבוצת איים גדולה בים האיגאי. הדימוי הכל יווני הזה הזה של אי שטוף שמש עם עם בתים המנצנצים בלבן בוהק קשור בעבותות בתרבות של האיים האלה, ובשל מיקומם בין אסיה לאירופה התפתחו בהם תרבויות קדומות.
הבחירה ביניהם היתה קשה, ובדרך לגיבוש המסלול שורטטו עוד כמה מסלולים אפשריים. השיקולים היו בסופו של דבר בסיס שיש אליו טיסה ישירה, איים שכנים בעלי אופי שונה ומגוון, הפלגות קצרות, שילוב בין אי פופולרי כלשהו (הרי יש לפופולריות סיבה כלשהי) לאיים שמחוץ לרדאר. הקריטריון האחרון הוא עיקרון המנחה אותי ברוב טיולי. המסע החל בטיסת וויזאייר לאחד האיים האייקוניים ביותר: מיקונוס.
סדר יום הפוך
מיקונוס הוא אי קטן המציע חופים חוליים עם הרבה שירותי חוף ומלונות טובים, רק צריך לשריין תקציב כי הכל כאן יקר יותר מאשר באיים השכנים. כל שירות, אם זה מיטת חוף או נסיעה קצרה במונית עולה כאן כסף רב, ואפילו התחבורה הציבורית שבהחלט נעזרתי בה יקרה יותר מבאיים השכנים.
עיר הבירה, חורה, היא יפהפייה. מכאן כנראה יצא המוניטין. בלילות היא הופכת למפלצת רועשת של מוזיקה מהברים והמוני אדם השוטפים את הסמטאות הצרות. להמון בעלי חנויות, אינסוף עובדי המסעדות והרבה נהגי מוניות, נהגי אוטובוס ונותני שירות שונים יש סדר יום הפוך. ביום העיר שקטה ובעיני נעימה בהרבה.
מבעד למכונת התיירות המשומנת
מבעד למכונה הזאת הבחנתי בהרבה דברים מיוחדים ומעניינים במיקונוס. טחנות הרוח הן אלמנט אייקוני, מאוד מצולם ובאמת מרשים, אבל יש עוד הרבה דברים מעניינים. למשל, צדו את עיני אינסוף הכנסיות הקטנות בעלות האופי האינטימי ומשפחתי. בעיר עצמה יש עשרות ובנסיעות ברחבי האי ראיתי עוד רבות. הן שמורות ומקושטות בעציצים ובדגלונים צבעוניים. בכנסיית סט ניקולאס, פטרון הדייגים, הנמצאת בנמל הישן, יש גומחות קטנות לעציצי גרניום. זה קסם שאין שני לו.
הן נבנו במהלך מאות שנים. זו תופעה שאופיינית במיוחד למיקונוס, ויש לכך הסברים שונים החל מהצורך של משפחות אמידות להודות על מזלן הטוב או ליצור לעצמן מקום לקבור בו את בני המשפחה, ועד לתופעה שנוצרה בעקבות המעבר מהשלטון הוונציאני לעותמני. העותמנים עודדו את בנייתן שהדגישה את נוכחות הכנסייה המזרחית על פני האיטלקית הקתולית.
יש באי עוד דברים יפים, כמו למשל שובכי היונים שהבחנתי בהם כבר בנסיעה משדה התעופה ואחר כך בנסיעות אוטובוס באי. לא הצלחתי לצלם אבל אראה רבים כאלה בהמשך בטינוס, והנצחתי אותם שם. מה שאני מנסה לומר הוא שבכל מקום תיירותי להחריד אפשר לטייל באופן קצת פחות תיירותי ולהתחבר לתרבות המקומית, זאת שהיתה כאן מתמיד והיא חלק בלתי נפרד מהוויית המקום.
כמו מיקונאית
למרות שהעיר מופקעת בחודשי הקיץ מהווייתה היוונית אפשר ללון בה בחדר נחמד בסמטה צרה, ואפילו במחיר מגוחך, ליהנות מהעיר בשעות שונות של היממה ולהרגיש קצת כמו מיקונאית.
חדר פשוט עם מיטה נוחה, תריס כחול ודלת זכוכית היוצרים בידוד כפול מפני רעשי הרחוב, מקלחת קטנה, קומקום לקפה וכמובן מזגן – ומה צריך יותר מזה? דירת החדר הקטנה נמצאת בדומה השנייה והיא מומלצת למי שמדרגות הן לא מחסום בעבורו. התענוג עלה לי 55 אירו ללילה בחודש יוני. ביולי המחיר קצת עולה.
אחרי שני לילות עזבתי את מיקונוס והפלגתי לסירוס. חזרתי אל מיקונוס ליומיים נוספים בסוף הטיול, במלון אחר מפנק יותר.
דלוס, ירושלים של הים האיגאי
קבוצת האיים הקיקלדיים היתה חשובה מזה שנים והתפתחו בה תרבויות משמעותיות עוד בתקופה הפרהיסטורית. האי דלוס שימש כאתר מקודש במהלך רוב האלף הראשון לפנה"ס. היה לו מקום מרכזי בעולם ההלני של יוון הקלאסית (אמצע האלף) ולקראת סוף האלף נבנתה בו עיר הלניסטית גדולה.
על פי המסורת האלים אפולו וארטמיס נולדו בו, והתקיימו בו פולחנים גם לדיוניסוס ואלים אחרים. היו עולים אליו לרגל כמו לירושלים, לרומא ולמכה.
מיקומו המרכזי בין האיים הקיקלדיים הגדולים מסביר את ההתפתחות של האתר החשוב דווקא בו. סביבו נמצאים נקסוס, פארוס, סירוס, טינוס וקצת צפונה יותר אנדרוס, האיים הגדולים ביותר בקבוצה הזאת.
האי הקרוב ביותר הוא מיקונוס, שממנו יוצאות כיום ההפלגות לסיורי היום בדלוס. השתתפתי בסיור מודרך באי שהיה מרתק, ואחר כך שוטטתי בשבילי האי באופן עצמאי. בעיני, השייט הזה לדלוס הוא אחד הקלפים החזקים של מיקונוס.
הרמופולי, סירוס
הירידה מהמעבורת אל הרציף של העיר הרמופולי באי סירוס היא מעבר לעולם אחר. הרמופולי אינה מזכירה כמעט בשום צורה את מסורת הבנייה באיים הקיקלדיים. רחובותיה רחבים ובתיה צבועים בצבעי פסטל. רק הבוגנוויליה המשתרגת על קירות הבתים מזכירה במשהו שזהו אי מהמשפחה. העיר נוסדה במאה ה-19 על ידי מהגרים יוונים שברחו מאימת האימפריה העותמנית והתפתחה במהירות לעיר נמל ומסחר מרכזית. היא משמשת כיום כמרכז מוניציפלי של האיים הקיקלאדים. יש בה משרדים, בית חולים, אוניברסיטה ותאטרון שהוא בעל מוניטין ברחבי יוון – כל מה שעיר צריכה כדי שתהיה בה אוכלוסיה קבועה ויציבה.
עיר של תושביה
בירידה מהמעבורת נגלו בפני בתים עם חזיתות נאות אך החנויות לאורך הרחוב נראו זולות ובהן חנויות למזכרות, משקאות קלים, תיקים פשוטים, כפכפים, ציוד לים וסוכנויות לחברות המעבורת.
בשהות בת שלושה לילות התחלתי לגלות את הקסם בהדרגה והתאהבתי בסמטאות המוצלות באמצעות מטפס ירוק, במרפסות האוריינטליות, בחנויות היפהפיות שברחוב הפנימי המקביל לנמל ואפילו במדרגות הרבות. הכיכר המרכזית של העיר היא מגרש משחקים בעבור הילדים והנוער, וזו הכיכר השמחה ביותר שראיתי מימי.
הנוף מציץ בזוויות שונות. במרכז העיר יש רחובות אלגנטיים המרוצפים בשיש. מראה אטייני הוא ביתנאה ואלדנטי שבצדו בית כמעט חרב. אבל הכי חשוב: זו עיר של תושביה.
בוקר בסמטה
בין מלון הדירות פרדייז שבו השתכנתי לכיכר מיולי, הכיכר המרכזית, יש גרם מדרגות ותחתיו סמטה קסומה, מוצלת ומקורה באמצעות מטפס ירוק וסוככים. בסמטה יש שלוש מסעדות הצמודות זו לזו. באחת יושבים גברים פנסיונרים כל היום. בשמונה בבוקר הם מדליקים סיגריה ראשונה, שותים קפה ראשון ומשחקים קלפים. בתשע – קפה שני. אחר כך הם פותחים לוח שח.
באחד הבקרים התיישבתי באחת המסעדות האלו, קפה-ביסטרו סירקי (Syraki), בשכנות לחבורת הגברים. בחרתי בספסל מרופד הצמוד לקיר. מולי, בשולחן הסמוך לפתח בית הקפה, ישב לקוח כבד גוף ועישן. כשסיים את הסיגריה הוא בהה נכחו ממש כמוני, הוא בנקודה רחוקה באופק ואני בו. ופתאום הוציא מסרק קטן מהכיס והבריש את הזקן ואת השפם.
פעם לא היה פה שמח כל כך
הכפר העתיק אנו סירוס יושב בגובה מעל בתיה של הרמופולי ונראה מרחוק כמו כתר לראשה. אין לי מילים לתאר כמה שהכפר הזה מיוחד ויפה. טיפסתי בהמון מדרגות כדי להגיע אליו. אני מניחה כאן רק כמה תמונות לדוגמה ובוחרת לשתף עכשיו רק בפינה אחת אינטימית, עדינה ומיוחדת – מוזאון מרקוס ומווקריס. בכניסה אין כמעט סממן לקיומו של מוזאון במקום ורק מעקה המעוטר בתווים מרמז על מקום מיוחד.
מרקוס ומווקריס נולד באנו סירוס אי-שם בתחילת המאה העשרים. משפחתו היתה ענייה מאוד ובעודו נער צעיר עזב את הכפר ועבר אל פיראוס. עם הזמן הוא החל לשיר ברחובות אתונה על החיים בצל סמים ועוני. מהבלוז מרטיט הנפש שהוציא מקרבו ומהבוזוקי שלו צמח הרמבטיקו בן זמננו.
כשאני חושבת על העוני שחווה ומווקריס בילדותו, אני שואלת את עצמי אם זו היתה נחלת הכלל בכפר הזה או רק סיפורם של מעטים. אני מדמיינת את הכפר המנותק שבראש הגבעה ואת חיי הרועים והחקלאים המנסים להצמיח משהו מהאדמה היבשה. אולי לא היה פה שמח כל כך.
כשמעבורת מגיעה לנמל
אני מנצלת את האתנחתא שבין האי סירוס לאי הבא כדי לתאר את ההתרגשות (שלי) ואת הטקס הקבוע המתרחש כשמגיעה מעבורת לנמל. זה הזמן גם לומר שאם מפליגים ללא רכב העולה למעבורת, מחוץ לחודשי השיא (יולי אוגוסט) ובהרכב מצומצם, אין צורך להקדים לקנות כרטיסים.
את הכרטיס למעבורת לסירוס קניתי רגע לפני ההפלגה בסוכנות בנמל החדש של מיקונוס. את הכרטיסים לטינוס ובהמשך חזרה למיקונוס קניתי יום קודם בסוכנות נסיעות ברחוב של הנמל, בכל אחת משתי הערים – הרמופולי וטינוס טאון.
יש גם שפע אתרים ואפליקציות המרכזים את כל קווי המעבורות וניתן לקנות כרטיסים אונליין. בכל מקרה חשוב להכירם בשביל התכנון. האתר האהוב עלי הוא ferries in greece שידע להזהיר אותי גם מפני שביתה צפויה. בסופו של דבר היה רק איחור, כנראה מפאת עיצומים, אבל האמינות נוסכת ביטחון.
טקס מכונן
כשהמעבורת מתקרבת לחוף מפלס ההתרגשות והציפייה מתחיל לטפס. אם זו מעבורת גדולה שיש בה סיפונים שניתן לשבת בהם, רואים אנשים עומדים בסיפון, מתרגשים ומצלמים. במבט מהמעבורת הרמופולי מאוד מרשימה, וברגע העזיבה הזה של העיר, כשהמתנתי לכניסה למעבורת וראיתי את ההמונים העומדים בסיפונים ומצלמים, הרגשתי את ההתרגשות ההדדית של העוזבים והבאים.
כשהמעבורת מתקרבת לרציף מתחיל טקס. מישהו מגיח מתוכה אל הסיפון וזורק חבל לחוף ממש כמו לפני אלפי שנים. המעבורת נפתחת ותחילה נשפכות ממנה המשאיות, אחריהן המכוניות ואחריהן האופנועים. במקביל מתחיל זרם האנשים מיציאה צדדית. כשהאחרון יוצא נפתח השער של הממתינים להיכנס. כשכבר הייתי בסיפון בפוזיציה של פרדה ומטפחת רטובה (סתם…), המשכתי להתבונן בטקס המרתק של הכניסה.
הפעם הדו-גלגליים הם הראשונים. אחריהם המכוניות המשפחתיות ואחריהן המשאיות. שער הולכי הרגל כבר נסגר. העפתי מבט אחרון בעיר שהפכה לאהובה ובכתר המתנוסס לראשה. שם נמצא הכפר אנו סירוס המשגע שהתנשפתי כל הדרך אליו.
נצרתי בלבי את החוויה הזאת כאחת מיקרות הערך בטיול.
טינוס
החוויה בטינוס היתה השונה מכול, המאתגרת ביותר בשבילי וגם מתגמלת מאוד. האי הזה לנצח יהיה בשבילי זה שבו חציתי את הגבול הנפשי של נהיגה לבד בארץ זרה. ומאחר שהייתי עם רכב התמקמתי הפעם לא בעיר הנמל אלא בעיירת חוף קטנה בשם קיוניה (Kionia) שיש בה מבחר של מלונות דירות.
החלום היה להתגורר בבית באחד הכפרים ההרריים, אבל מאחר שטיילתי לבד התפשרתי על מקום שלא ארגיש בו לבד. כמטיילים, חשוב לשמור על הגישה הפרקטית.
הכפרים הם הכוכבים
בעיר הבירה של טינוס, חורה, יש כנסייה חשובה מאוד המשמשת יעד לעולי רגל מהזרם היווני אורתודוקסי. היא בהחלט יעד שלקחתי בחשבון, אבל הבנתי שהחוויה המרכזית בעבורי באי הזה תהיה הביקור בכפרים המסורתיים הנפלאים הדבוקים לצלעות ההרים, ושאם לא אשכור רכב אפסיד אותה. לוח הזמנים של האוטובוסים בחודש יוני דל מאוד וגם ביולי ואוגוסט אינו מספק. הפעם השתכנעתי שנחוץ רכב. ובאמת הכפרים של טינוס נפלאים, אחד אחד.
שיש עד קצה האופק
בטינוס מגיעה לידי מיצוי תרבות הקיימת ברחבי האיים הקיקלאדים הצפוניים, מנקסוס וצפונה. באיים האלה קיימת תרבות של שיש בעקבות החומר יקר הערך המצוי בהם. בטינוס זהו אלמנט דומיננטי. תרבות השיש כאן בשיאה, ובכפר פירגוס (Pyrgos) יש כמה מוזאונים המוקדשים לנושא. רחובות רבים מרוצפים בשיש. אלמנטים טיפוסיים של קישוט מופיעים מעל חלונות הבתים. שלטי רחוב מעוצבים בשיש ומגדלי הפעמונים מהשיש בולטים באלגנטיות שלהם ומתנשאים ביופיים מעל לבתי הכפר.
יונים
יונים הן גידול חקלאי שהיה נפוץ בטינוס בעבר ועדיין מתקיים כנראה במקומות מסוימים. באחת המסעדות ראיתי בתפריט יונה. לא היה לי לב לאכול אותה. המסורת הזאת הצמיחה אמנות של עיצוב שובכים, וכיום האלמנטים הדקורטיביים המופיעים בשובכים הפכו להיות עיטור במקומות רבים. זה ניכר גם במיקונוס, אבל בטינוס זה אחד הדברים הבולטים והיפים שיש לראות. היונים אהובות גם כאלמנט קישוט במזרקות, במכבסות הציבוריות העתיקות ובאדני החלונות.
יונים בחצרות הכנסיות בטינוס טאון ובכפר קטיקדוס
להתראות בפוסטים הבאים בסדרה
יש עוד המון מה לספר: על עיר הבירה של טינוס, על המוזאון לאמנות הנפלא שראיתי באי הזה, על המלון המפנק במיקונוס, על החופים באיים, על התחבורה המקומית בסירוס ובמיקונוס ועוד ועוד. אני שומרת כמה דברים מעניינים ואת כל המידע השימושי לפוסטים הבאים שיכתבו על כל אי ואי. השתדלתי לתת כאן תמונה רחבה המשקפת את הייחוד של כל אי.
נשתמע.
לא לשכוח את בדיקת הקורונה בסיום הטיול, לקראת החזרה לארץ. אני חזרתי למיקונוס יומיים לפני הטיסה כדי לעשות שם את הבדיקה. יתכן שאפשר לעשות גם בסירוס. בטינוס זה לא אפשרי.
אני מזמינה אותך להמשיך לטייל אתי 🙂
ראשית, ממש כיף לקרוא ולראות את המקומות דרך עיניך.
שנית, התכוונת בטח לאיילנד הופינג. ה S הינה שקטה
זיוה אין מילים. עקבתי אחריך מידי יום והפוסט הנוכחי נפלא. מידע, טבע ותמונות נהדרות. אמרתי כבר שבעיני את אמיצה. לצאת לבד, להתארגן ללינות, לשכור רכב ובעיקר להוסיף לעצמך ולנו הקוראים אוסף חוויות מהנות. כיף גדול
תודה רבה רבה, מיכל, על כל מה שכתבת
כמעט כמו ספן קדום באיליאדה… יפה ומרתק!
כמה נחמד להיות ספן. כבר דמיינתי את המוזות שרות 🙂
תודה, גליה
מאוד נהניתי לקרא את הפוסט, תמונות מקסימות.
יעל
איזה כייף לטייל דרך העינים שלך…
ממש מרתק..מחכה להמשך
אני עדיין לא מעיזה לצאת מגבולות המדינה, טופסיאדה מעצבנת, הצטופפות ב נתב"ג.
זיוה יקרה. יוון היא יעד נפלא בעיני לטיולים וגילויים. היא בלתי נגמרת. למרות שטיילתי בה מס' פעמים לא מבוטל, אף פעם לא הגעתי לקיקלדים. הם נראו לי צחיחים וחשופים מידי ואני אוהבת ירוק. קראתי בשקיקה את הפוסט שלך ואחריו, אין ספק שהטיול הבא שלי יהיה לקיקלדים. למרות שחשוף, מסתבר שיש רבדים רבים לגלות ובוגנביליות וסמטאות להסתתר בהן מהשמש. ממתינה לפוסטים הבאים.
וואו זיוה, זה נשמע חלומי. ממש סרט. מחכה להמשך.
מעולם לא הייתי במיקונוס, ולמעשה באף אי יווני אחר עד שנסעת את ועקבתי אחריך בעניין. בזכותך נסעתי לסנטוריני. מרתק אותי לעשות סיבוב איים כזה כמו שלך. תודה