מה שאנרגיה של רוח ומים יכולה לעשות
לצערי, מעולם לא התעניינתי איך פועל מקרר ואיך המים או החשמל מגיעים אלי הביתה. אבל בביקורים בכמה מוזיאונים פתוחים ואתרים אשר משמרים טכנולוגיות עתיקות, התפעלתי מהכנפיים הענקיות, מהגלגלים המסתובבים ומהמכניקה שאני מסוגלת להבין.
טחנות קמח המופעלות בכוח המים ליוו את האנושות עוד מהעת העתיקה, וטחנות הרוח הן אחד הסיפורים של האלף השני לספירה באירופה ושל סוף האלף בארה"ב. שנים רבות הן פעלו תוך ניצול משאבי טבע מבלי לכלות אותם. הן הביאו לעולם את המזון המתועש הראשון ובהמשך היו להן תפקידים נוספים. גם הטכנולוגיות המודרניות של הפקת אנרגיה מכוחות הרוח והמים הן חלופה לאנרגיה המכלה את משאבי הטבע כמו זו המופקת מנפט וגז.
הענקים של המילניום הקודם
דון קישוט (קיחוטה בשפת המקור), גיבורו של הסופר והמחזאי הספרדי מיגל דה סרוואנטס, דימה את טחנות הרוח לענקים. בתחילת המאה ה-17, בעת שנכתב הספר, היו הטחנות האלה מראה שגור. לא פלא שהפכו גיבורות מיתולוגיות וסמל לדימוי בלתי מנוצח. כיום, כשאנו מכירים מראות של בניינים רבי קומות, מנופי ענק, מפעלי תעשייה גדולים וגשרים החוצים אגמים וימים, טחנות הרוח נראות לנו כציוני דרך פסטורליים בנוף. הכל עניין של נקודת מבט.
והחושך?
רציתי לכתוב שהוא מסיפור אחר כמו האיש הכחול של יונתן גפן, אבל הוא מזכיר לי את התקופה הכנראה היסטורית שאנו חווים כעת. קיווינו שתחלוף מהר והיא מראה לנו עד כמה אנו בני האדם קטנים אל מול כוחות גדולים של הטבע.
אני רואה הרבה יופי וטוב סביבי אבל לא יכולה להתעלם מהחושך. המכה הכלכלית שמביא עמו הווירוס חושף פוליטיקה רקובה, זעם חברתי ותמונות מביישות של שוטרים מכים אזרחים ברחוב. יתכן שבעתיד נדע ימים טובים יותר ובוודאי אף נראה קפיצה טכנולוגית, אבל נצטרך לצלוח תקופה ארוכה של שפל עד לתקופת השגשוג הבאה.
למען עתיד אחר
דון קישוט אתה יכול לנוח
יש כל כך הרבה טחנות רוח
המאבק החברתי למען עתיד אחר נדמה לרוב כמלחמה דון קישוטית בטחנות רוח. את השיר "דון קישוט" כתב יונתן גפן על אייבי נתן שהיה פעיל הומניטרי אשר ניהל מאבק עיקש לקידום השלום באזורנו. בקריאה תמימה יכול כל אחד למצוא בשיר את מה שהוא רוצה ובעיקר את התחושה של חוסר התוחלת שבמאבקים לשינוי. אבל היכרות עם הכותב ועם הרקע לשיר מזמינה לקרוא אותו באופן מתוחכם יותר ואף באהדה לאותו דון קישוט. את השיר הלחין שם טוב לוי ושר אריק איינשטיין.
מכאן והלאה הפוסט הזה הוא מעין טיול בעקבות הטחנות ההיסטוריות, שלא ידעו מה סופרים ומשוררים מייחסים להן ולא ביקשו להיות גיבורות תרבות אלא רק להביא לחם ולשפר את תנאי המחיה של בני האדם. בכתיבת הפוסט השתתפו בלוגריות שהזמנתי לספר על טחנות שפגשו בטיוליהן, ואני מאוד מודה להן. המגוון שהביאו אתן פרוש מאסטוניה שבמזרח אירופה ועד לאיים האזוריים ולעמק ההדסון (ארה"ב) שבמערב.
60 שניות על:
טחנות מים
הטכנולוגיה של ההנעה בכוח המים התקיימה ברצף מהעולם העתיק, והיתה נפוצה ברחבי העולם עד להמצאת הקיטור והתפתחות הטכנולוגיה המודרנית. יעודן היה לרוב טחינת דגן. קדמו להן טחנות שהונעו על ידי בעלי חיים או בני אדם. היכולת לטחון דגן באופן תעשייתי הגדילה את האפשרות להזין בני אדם ברחבי העולם.
עם ההתפתחות של הטחנות נוספו להן שימושים, ועל סף המהפכה התעשייתית היו באירופה טחנות שעסקו בייצור ועיבוד של חומרים רבים כגון ניר, צמר, צבעים, מוצרי אבן ועוד. הן היו מעין מפעלי תעשייה בזעיר אנפין.
ההיסטוריה של טחנות המים, מתוך אתר Story Maps. אפשר לראות כאן הדמיה של טחנה ולהבין כיצד עבדה
ההיסטוריה של גלגל המים, מתוך אתר ThoughtCo
Watermills, מתוך ויקיפדיה
טחנות הרוח
אנרגיית הרוח היתה ידועה מזה אלפי שנים והיא נוצלה ליצירת מפרשים לסירות כדי שישיטו אותן למרחקים. טכנולוגיית טחנות הרוח התגלתה ככל הנראה במאות הראשונה והשנייה לפנה"ס אך לא התקיימה ברצף ולא היה לה המשך אחרי ימיה של האימפריה הרומית. מקורות פרסיים מעידים על קיומן של טחנות רוח במזרח התיכון במאה ה-9 לספירה במקומות שבהם היה מחסור במים. את הרעיון הביאו לאירופה הצלבנים אשר חזרו ממסעות הצלב, ושימושן באירופה החל במאות ה-11 וה-12.
הלהבים של טחנות הרוח הראשונות היו אופקיים. הטחנות האנכיות הראשונות הסתובבו במלואן על צירן, כולל גוף הטחנה. הסבר על פעולתן תקראו בהמשך הפוסט בטקסט שכתבה ינינה זסלבסקי אפק על הטחנות באסטוניה. אחר כך התפתחו הטחנות שהגוף שלהן קבוע ורק החלק העליון מסתובב ביחד עם הלהבים. הפיתוח הזה אפשר בנייה של טחנות גדולות יותר. הטחנה המתקדמת ביותר היא "טחנת המגדל" הנחלקת אף היא לבסיס ולגג, אך הבסיס שלה בנוי מאבן או לבנים. לעתים יש קומת מגורים למפעיל הטחנה בתחתית המגדל. ללא ספק, הטחנות ההולנדיות הן הרולס רויס של עולם טחנות הרוח.
לרוב שימשו הטחנות לשאיבת מים או לטחינת קמח. השם "טחנת רוח" בעברית נובע מייעודן כטוחנות. ההולנדים שאבו מים כדי להכשיר שטחי אדמה לחקלאות ולמגורים וקראו לשטחים האלה פולדרים. במערב התיכון של ארה"ב השתמשו בטחנות לצורכי החקלאות. בימיהן האחרונים הן שאבו מים כדי לקרר את הקטרים של הרכבות, אבל המצאת הקיטור שהובילה לפיתוח הרכבת הביאה לסיום השימוש בטחנות הרוח.
טחנות רוח מתוך אינציקלופדיית Science Direct
טחנות רוח מתוך ויקיפדיה
טחנת רוח בהולנד שהפכה לבית מגורים
על הטחנה המיוחדת כתבה רחלי לביא דגן המתגוררת בהולנד ובימים כתיקונם עורכת סיורים בשווקי וינטג' ובפינות חמד בהולנד.
קצת צפונית לאלקמאר (צפון הולנד) ניצבת לה טחנת רוח משנת 1663. זו לא סתם טחנה! זו אחת מ 11 טחנות שיחד ייבשו את האזור והפכו אותו לפולדר. במאות ה 16 וה 17 היתה זו השיטה הכי מוצלחת לייבוש אזור ימי ביצתי והפיכתו לאזור שיועד בראשית לחקלאות ובהמשך למגורים.
בשנת 1926 סיימו הטחנות את מלאכתן בוויסות המים ופינו מקומן לאמצעים טכנולוגיים מתקדמים יותר. כיום נותרו רק שתיים מתוך 11 הטחנות. באחת מהן גרים בני הזוג יונג, רוב וסוזנה, שקנו את הטחנה בשנת 2014 ולאחר שיפוץ מאסיבי של שנתיים עברו להתגורר במקום.
הרעיון היה להתאים את הטחנה לצרכי המגורים המודרניים אבל לשמור ככל האפשר על המאפיינים המקוריים של הטחנה ובכך לאפשר את שמירת המסורת ההולנדית של ייבוש הקרקע ואת סיפורה והנחלתה לדורות הבאים. וכך, במרכז חדר המגורים, בתוך חלל זכוכית, עדיין מסתובבים להם גלגלי הטחנה, ואם תביטו מהחלון תראו את כנפיה מסתובבות. רק אם יש רוח כמובן ובאזור הזה כמעט תמיד יש.
בסמוך לביתם בנו בני הזוג מרכז מבקרים מודרני בעיצוב המזכיר מחסן ישן. במרכז ניתן לצפות בסרט המתאר את מלאכת הייבוש של הפולדר באמצעות טחנות רוח.
לגור בטחנת רוח זה דבר אחד, להיות גם בעל הסמכה של טוחן, זה דבר אחר. מסתבר שצריך ללמוד כשנתיים ולעבור מבחנים כדי לקבל את התואר "טוחן". רוב עבר הסמכה של טוחן וכעת הוא יכול להפעיל את הטחנה שלו ממש בעצמו.
ניתן לבקר בטחנה ולהציץ לביתם המיוחד. כל הפרטים בדף הפייסבוק של הטחנה.
מוזמנים לקרוא על עוד מקומות מיוחדים בהולנד בבלוג של רחלי – רק עתיק, ומוזמנים גם להצטרף אל קבוצת הפייסבוק שלה – לטייל בהולנד מחוץ למסלול השחוק.
טחנת הקמח במוזיאון הפתוח באיינקהויזן בהולנד
רינת שוורץ, בעלת הבלוג השפירית, מספרת על ביקור שהיה מאוד משמעותי לה ולכל המשפחה במוזיאון הפתוח באיינקהויזן בהולנד.
לפני 350 שנה הולנד השטוחה הייתה מכוסה כמעט במלואה במים. ההולנדים ניצלו את האנרגיה הסיבובית שנוצרה כתוצאה מהרוח וכך העבירו מים ממקום למקום. כך כוסתה הולנד בטחנות רוח פוטגניות להפליא. אלמלא טחנות הרוח, הולנד הייתה מכוסה במים עד עצם היום הזה.
אחד הביקורים המהנים והמיוחדים שהיו לי בהולנד היה למוזיאון הפתוח של הים הדרומי, אנקהאוזן (Enkhuizen open Air Museum). מדובר במוזיאון קסום ביותר המציג את החיים בהולנד במאה ה-19. המוזיאון הוא בעצם כפר דייגים משוחזר שניתן להגיע אליו רק בסירה.
איך שהגעתי לכפר המשוחזר הזה התאהבתי. טיילנו בין בתי מגורים ישנים ומתקלפים, בית ספר ישן, בעלי מלאכות שונות, חנות ממתקים ועוד. בכל אלו, עבדו אנשים עם תלבושות ברוח התקופה ועמלו בפרך. הרגשנו שחזרנו בזמן אל תקופה שבה הכל היה פשוט יותר.
בכפר ישנה טחנת רוח עתיקה ומיוחדת ברוח המוזיאון המקסים. הטחנה פשוט יפיפייה על רקע הים הדרומי, וניתן להיכנס ולראות איך היא עובדת מבפנים. מבין כל הטחנות שראינו זו הייתה המיוחדת ביותר. היא והמוזיאון הפתוח שבו היא שוכנת מייצגים עבורי את כל הטיול בהולנד. הם מסמלים עבורי את החריצות, הפשטות והאינטילגנציה של ההולנדים לצד אסתטיקה ויופי גם בדברים הפשוטים.
כדאי להכיר
יום טחנות הרוח: בהולנד מקובל לחגוג בשבת השנייה של חודש מאי את יום טחנות הרוח. ביום הזה לומדים על טחנות רוח ומבקרים בטחנה הנמצאת סמוך לבית.
כפר טחנות רוח ומים בצפון גרמניה
יונית אבני, יועצת טיולים ותיקה, מספרת על אתר שהגיעה אליו עם משפחתה לגמרי במקרה.
לפעמים כשנוסעים בדרכים מגיעים למקומות שבכלל לא ציפינו לראות, ונשארים שם הרבה יותר זמן ממה שתכננו לבקר. היינו בדרכנו לעיר המכוניות של פולקסווגן וראינו מרחוק כנסייה שנראתה לגמרי אורתודוכסית רוסית. הצעתי למשפחה לעצור לרגע ולראות מה זה. הם הסכימו תחת לחץ פיזי מתון ובלי עינויים. נכנסנו בשער המקום- ומתברר שאנחנו בפארק טחנות רוח ענקי והכנסייה בכלל לא שייכת ובעלות כניסה נפרדת (זעומה).
על שטח של מעל 100.000 מ"ר ממוקמות 15 טחנות רוח שהובאו לכאן לא רק מרחבי גרמניה, אלא מיעדים רבים אחרים- כמובן מהולנד, קוריאה, יוון, צרפת ספרד וכמובן מקומיות מגרמניה. המוזיאון הוא פרי שיגעון פרטי של אדם אחד שהחל את האוסף ב1974. כאשר המקום נהיה צר הוא חכר את השטח בגפרון וכאן מיקם את המוזיאון הפתוח. יש כ25 טחנות רוח בגודל טבעי ועוד 50 דגמי טחנות רוח אחרות באולם התצוגה הסגור. הטחנות די וותיקות חלקן אפילו בנות 300 שנה. הטחנות מסודרות לפי ארצות המוצא.
ואז מגיעים לקצה כפר טחנות הרוח עם 3 אתרים נוספים מסקרנים מאד-כניסה נפרדת ולא קשורים לטחנות רוח בכלל.
ארמון הפעמונים Glockenturm der Holzkirche
פעמון השלום europaische friehritsglocke
הכנסייה הרוסית russisch-orthodoxe-holzkirche
באנו לחפש אתונות (כנסייה) ומצאנו מלוכה (טחנות רוח ומים)
מוזמנים לקרוא על סיפורים מעניינים ונושאים מפתיעים בבלוג של יונית – יונית מבשלת טיולים ולבקר באתר המידע שלה.
טחנות רוח באסטוניה
ינינה זסלבסקי אפק שמנהלת בלוג משפחתי ותיק בשם אפקים מטיילים, מספרת על טחנות רוח ברחבי אסטוניה
הנוסע בכבישים הכפריים של אסטוניה, עשוי להיות מופתע למראה טחנות רוח. אבל בעצם למה לא? אסטוניה שטוחה, ירוקה ומחורצת נהרות, ורוחות חזקות נושבות בה מהים הבלטי. בעבר טחנות הרוח היו נפוצות עד מאוד אבל התיעוש שהביא המשטר הסובייטי לאזור חיסל אותן. ברה"מ יעדה לאסטוניה את התעשייה הכבדה.
אבל באיים של אסטוניה המשיכו האיכרים לעבד את אדמתם, לרעות כבשים ולטחון את הדגנים בטחנות רוח. אסטוניה מתגאה בעובדה שיש 2000 איים בשטחה. חלקם קטנטנים, אבל יש איים שייקח מספר שעות לחצות אותם.
במסגרת הטיול שלנו ביקרנו באי השני בגודלו באסטוניה היומאה (Hiiumaa). בעת טיול אופניים בכבישי האי עצרנו ליד חווה טיפוסית. הדגם הנפוץ ביותר באסטוניה הוא דגם שבו ארבע כנפיים מעץ מחוברות לגוף הטחנה העשוי מעץ. התחנה בנויה על גלגל ומחובר לה מוט עץ ארוך. בעזרת המוט ניתן לסובב את הטחנה כך שהרוח תינשוב אל מול הכנפיים. מבנה כזה פשוט לבנות, אבל החיסרון הוא שגודלה מוגבל.
לצערנו אף אחת מהטחנות שפגשנו בדרך לא היתה פתוחה ואי אפשר היה לראות איך היא בנויה בפנים: איך נראים גלגלי התמסורת או האם משתמשים באבנים לטחינה. אם אתם מגיעים לטאלין, ולא מתכננים לנסוע לאזור הכפרי, תוכלי לראות טחנות רוח במזיאון הפתוח של טאלין.
מוזמנים להמשיך לקרוא על פוסטים רלוונטיים בבלוג:
הסודות של פונטיין דה ווקלוז בפרובנס
מלי אברמוביץ', בלוגרית ועורכת, בעלת חברת טקסטים, מספרת על טחנה לייצור ניר בפרובנס
מדוע אף תייר (כמעט) לא פוסח על פונטיין דה ווקלוז – כפר קטן ולא נאה במיוחד בפרובנס? כי בכפר הזה מתפרץ מבטן האדמה נהר הסורג׳ היישר לתוך בריכה בצבע אזמרגד משגע, ששמעה יצא למרחוק. מוצאו של הנהר, העושה דרך ארוכה במסלול תת קרקעי נותר בגדר תעלומה, אבל באביב, לאחר הפשרת השלגים, מתפרצים מימיו בשיא כוחם, בקצב של יותר מ-100 מ"ק לשנייה.
אנרגיית המים המתפרצת הזאת נוצלה כבר במאה ה-15 להקמת מפעל נייר שהפך את פונטיין דה ווקלוז למרכז חשוב של תעשיית הנייר. עד אמצע המאה ה-20 עדיין ייצרו במקום נייר בשיטות מסורתיות מסיבים של סמרטוטים.
טחנת המים עדיין ממשיכה להסתובב בפונטיין דה ווקלוז, והמפעל העתיק משמש כמוזיאון המדגים את שיטת הייצור המסורתית. בין השאר ניתן ללמוד כאן גם על תולדות ייצור הנייר וכיצד הועבר הידע בין העמים: ב-751 הערבים למדו מהסינים את אמנות תעשיית הנייר וב-1251 הערבים העבירו את הידע לעולם הנוצרי.
ערוץ נהר הסורג' מוקף עצים וצמחייה עשירה ולאורכו המון בתי קפה חמודים, חנויות מזכרות ומוזיאונים קטנים. מעל הכפר שרידים של טירה עתיקה.
מוזמנים לקרוא עוד סיפורי טיול של מלי בבלוג שלה – הטוריסטית
טחנות הרוח של קורבו
טחנות הרוח של מיקונוס
שירלי טוקר, בעלת הבלוג לטייל עם סאבטקסט, כותבת על טחנות הרוח של האי מיקונוס ביוון
מיקונוס – האי היווני הטרנדי, שמושך אליו תיירים ובליינים מכל העולם, הוא יעד חופשה נחשק ופופולרי. בירת האי חורה (Chora), המכונה גם "מיקונוס טאון" היא עיירה קטנה וציורית ובה בתים מסוידים בלבן עם תריסי עץ כחולים, רחובות מרוצפים באבן ושפע של מסעדות, בארים ובוטיקים יוקרתיים.
לצד כל אלה, נמצאות טחנות הרוח שהפכו לאחד מסמלי האי. כמו רבים מאיים יוון, מיקונוס שכן בנתיב סחר ימי חשוב ומזג האוויר באי, עם הרוחות החזקות, היה מושלם להפעלת טחנות רוח. הטחנות נמצאות בחלק המערבי של העיר והחיטה שנטחנה בהן היוותה חלק חשוב בכלכלת האי.
טחנות הרוח נבנו לראשונה על ידי הוונציאנים מאה ה -16 ופעלו עד סוף המאה ה -19. הקמח שיוצר בהן נמכר אז למאפיות מקומיות, הוחזר לחקלאים לשימושם המשפחתי או הועבר באניות לאזורים אחרים ברחבי הארץ או לארצות אחרות.
כיום נותרו במיקונוס 16 טחנות רוח שהשתמרו ושופצו. מתוכן שבע ממוקמות בבירת האי. חמשת טחנות הרוח המפורסמות של מיקונוס טאון, הנקראות בשם 'קאטו מיוי' – ‘Kato Myloi’ (טחנות רוח תחתונות), נמצאות ברצועה היושבת גבוה מעל הגלים המתנפצים. בתוך הנמל הראשי של מיקונוס טאון, נמצאת טחנת הרוח "בוניס" – Bonis Windmill – ולצידה מוזיאון פתוח מקומי המוקדש להיסטוריה של טחנות הרוח של מיקונוס ולחקלאות באזור.
בקיץ 2019 היינו בחופשה קצרה וספונטנית במיקונוס. אחד הרגעים הקסומים ביותר של החופשה היה כאשר הגענו לוונציה הקטנה – Little Venice – שכונה ציורית וקסומה על רצועת חוף בצד המערבי של מיקונוס טאון. משם, במרחק הליכה קצר, עלינו לגבעה של טחנות הרוח וצפינו יחד עם מאות אנשים באחת השקיעות המרהיבות והמרגשות ביותר שחווינו אי פעם. כששקעה השמש, כל האנשים מחאו כפיים, גלגלי טחנות הרוח סבבו והים המה בהתרגשות.
פסטיבל הקציר במוזיאון החקלאי הפתוח שליד טחנת הרוח בוניס
הפסטיבל מתקיים בכל שנה בשני לספטמבר. בפסטיבל מתכבדים ב'קרסמטה' 'kerasmata' (אוכל ושתייה מקומיים), מאזינים למוזיקה מקומית וצופים בריקודים עממיים. כמו כן, ישנה הזדמנות לשמוע את "הפרמטדות" (paramythades) – מספרי סיפורים מסורתיים המספרים סיפורים אמתיים ואגדות מעברו המפואר של מיקונוס.
מוזמנים לקרוא סיפורי טיול נוספים של שירלי בבלוג שלה – לטייל עם סאבטקסט
אחוזת פיליפסבורג בעמק ההדסון, מצפון לניו יורק
ג'ייד רגבים, קוראת ותיקה של שמתי לב, מספרת על ביקור משפחתי בחווה חקלאית בארה"ב
עמק ההדסון שמצפון לניו יורק הוא אזור עם שפע של אפשרויות תיירותיות. אחד האתרים האהובים עלי הוא אחוזת פיליפסבורג, שבו שימרו ושחזרו אחוזה חקלאית גדולה. האחוזה יושבת על נחל שזורם לתוך ההדסון ויש בה טחנת קמח שטוחנת קמח וגם תירס. כשביקרנו באחוזה אפשר היה לקנות קמח טחון במקום. האחוזה מקיימת המון ארועים במהלך השנה, ואחד ההיבטים הייחודיים הוא ההתייחסות (הלא מעיקה) לחיי העבדים השחורים שהועבדו במקום. ממש מומלץ למשפחות, אבל לא רק!
בתמונות רואים מתחם להדגמה של צביעת צמר וסריגה וארוע לציון השבטים הילידים שחיו באזור לפני הגעת אירופאים.
טחנות רוח בלה מנשה, ספרד
בספרד, כך מתברר, פעלו טחנות רוח רבות. עובדה מעניינת במיוחד היא שגם היום ספרד היא אחת המדינות המובילות בייצור אנרגיה באמצעות טורבינות רוח.
כמה מטחנות הרוח שראה הסופר מיגל דה סרוואנטס וגייס לספרו דון קישוט, ניתן לראות לאורך מסלול היסטורי המשמר את מורשתו ונקרא: "מסלול דון קישוט" (The Don Quixote trail).
יש המתחילים את המסלול בכפר הולדתו של סרוואנטס מצפון למדריד, אולם לרוב המסלול מתרכז במחוז קסטיליה לה מנשה מדרום למדריד. טחנות רוח לאורך המסלול ישנן בכפר Consuegra וב-Campo de Criptana. לאורך המסלול יש מבצרים, מוזיאונים, עיירות יפות ואתרי טבע. למי שיש זמן לטייל בנחת זה יכול להיות מסלול אטי אל לב התרבות הספרדית בדרך דרומה אל המחוזות מורסיה ואנדלוסיה.
ראוי לומר שלא טיילתי במסלול, אבל פוסט על טחנות רוח לא יהיה שלם ללא הטחנות של דון קישוט.
בתמונות הרבות שהסתכלתי עליהן באינסטגרם רואים בבירור את המוט הארוך בגב של הטחנות. הוא שימש כפי הנראה לכיוון הלהבים אל מול הרוח, כפי שהסבירה ינינה זסלבסקי אפק בטקסט שכתבה על הטחנות באסטוניה.
טחנות קמח עתיקות בישראל
ברחבי הארץ, ממדבר יהודה ועד לגליל ולגולן, פזורים שרידים של טחנות קמח רבות אשר הופעלו בכוח המים. ביניהן היו גם טחנות גדולות כמו טחנת אל-הדר בירקון שבשיאה הפעילה עשרים אבני ריחיים ואולי אף למעלה מזה.
שרידי הטחנות הרבים מעידים על ימים שבהם זרימת מי הנחלים היתה ככל הנראה חזקה בהרבה מזו שאנו מכירים היום. גידול האוכלוסייה ואורח החיים המודרני הביאו לשאיבת מים ולניצול משאבים אשר שינו את מפלס מי התהום.
טחנת המים דורשת לעתים תכנון מערך של סכרים ותעלות אשר יוזרמו אל הטחנה ויפלו בכוח על הגלגל המניע את אבן הריחיים. בארץ היו בונים מעין נתיב הטיה – מיגלש – שאליו כוונו המים מהתעלה. בהמשך למדו לבנות ארובה שבה המים נופלים מגובה רב יותר ובעצמה רבה יותר. לטחנות הארובה היתה יכולת להפעיל אבני ריחיים גדולות למדי, והמגבלה היתה יכולת הנשיאה של הגמל אשר הוביל את האבן מהמחצבה.
טחנות רוח לצורך יצור קמח נבנו בארץ במאה ה-19, האחת ביזמת משה מונטיפיורי במשכנות שאננים בירושלים ואחת על ידי הטמפלרים בשכונת בת גלים בחיפה.
כיצד פעלו טחנות הקמח העתיקות בארץ ישראל, מתוך ויקיפדיה
טחנות קמח עתיקות בארץ ישראל, מתוך מסע אחר
.
על כמה מהנחלים ושמורות הטבע בארץ שבהם ניתן לראות טחנות קמח:
טיול בשמורת טבע נחל חרמון (בניאס) ובו טחנת קמח משוחזרת, מהאחרונות שפעלו בארץ עמוק אל תוך המאה העשרים, ושרידים של טחנות נוספות, מתוך הבלוג לטייל עם נילי ומעין
פארק עין אפק וטחנת הקמח הצלבנית
הטחנה בגן השלושה
הטחנה שבתמונות נמצאת בגן השלושה. זוהי טחנה קטנה בעלת אבן ריחיים אחת אשר נבנתה בסמוך לנחל עמל המוכר גם בשם "אסי". מעל למפל המים שרואים בתמונה למטה יש אמה צרה המובילה את המים למיגלש. הגלגל המופעל על ידי המים נמצא מתחת לקומה שבה נמצאת אבן הריחיים. זהו מבנה המאפיין את הטחנות העתיקות בארץ. הטחנה משוחזרת ולפעמים מופעלת לעיני קבוצות הבאות להדרכה במוזיאון עקבות בעמק אך אינה פתוחה לציבור המבלים בגן.
מה שהמבקרים בגן יכולים לראות זה את מבנה הטחנה ואת אמת המים, וכן את המבנה המקורה שבצד הטחנה ובו ספסלי ישיבה מאבן. הוא נקרא בערבית מד'אפה וייעודו היה לארח את החקלאים שבאו לטחנה כדי לטחון את תבואתם. הם יכלו לשבת שם, לשוחח ולהעביר את הזמן עד שפעולת הטחינה תסתיים. ניתן לשער שהיתה זו חברת גברים וזה מזכיר לי את חברת הנשים שהתקיימה סביב המכבסות העתיקות בצרפת שעליהן כתבתי בעבר.
חדר האירוח מעיד על סדר חברתי שונה מאשר היום. כיום הקמח מיוצר עבור הציבור כולו. רק מעטים היום עוסקים בחקלאות ומייצרים אוכל לכלל החברה. בעבר כל משפחה היתה מעין מפעל הזנה של עצמה.
מי שיטייל לאורכו של גן השלושה עד לקצה המזרחי שלו, יגלה קטע של הנחל אשר נותר פראי, בשונה מהקטע עם הברכות הגדולות והמפלים שנוצרו מפיתוח מלאכותי של אגן המים. במדרון הצפוני של הקטע הזה הפראי ניתן לראות שרידים של טחנת ארובה.
רוח ישראלית
יש עוד הרבה מה לספר על טחנות בארץ, אבל אציין כעת רק עוד שלוש ובהיבט הפרקטי בלבד. גילוי נאות מתבקש: משלושת האתרים המוזכרים כאן ביקרתי רק בחוות הרוח בגלבוע, כך שאין כאן המלצות אלא רק הפנייה למידע. אזכיר גם שלאור המצב כיום כדאי להתקשר ולברר האם האתרים פתוחים לקהל ומה בדיוק פועל.
.
טחנת הקמח המשוחזרת במוזיאון ארץ ישראל: בתל קסילה, בתחום הגן שהוא חלק מהמתחם של מוזיאון ארץ ישראל, יש מבנה של טחנת קמח גדולה מסוג טחנות הארובה, ובה ניתן להבין כיצד פעלה הטחנה.
.
טחנת הרוח של מונטיפיורי היתה מציוני הדרך הראשונים בתהליך היציאה מחוץ לחומות ירושלים במאה ה-19. כיום יש בה יקב ומתקיימות בה פעילויות רבות: מרכז מבקרים, אטרקציות במתחם, בית קפה, סיורים בסביבה ועוד.
טחנת הרוח – מתחם חוויות בילוי ופנאי.
.
אנרגיה מתחדשת בגלבוע: ליד קיבוץ מעלה גלבוע נמצאת חווה של טורבינות רוח מודרניות, ובתוך ההר הוקם פרויקט אדיר של אנרגיה שאובה. מים מברכת אגירה שלרגלי ההר נשאבים ומופלים בכוח אדיר בפיר בגובה 500 מ' כדי לייצר חשמל רב יותר מזה הנדרש לשאיבה. באתר של חוות הרוח יש מרכז מבקרים שבו אפשר ללמוד על אנרגיות הרוח והמים ולהצטרף לפעילויות ולסיורים.
הנער שרתם את הרוח
סיפור אופטימי לסיום הפוסט
אם צריך המחשה להשפעה הדרמטית של הטכנולוגיה על בני האדם – סיפורו של הנער ממלאווי שהציל את כפרו באמצעות טחנת רוח – עושה זאת היטב.
זיפזופ אקראי בנטפליקס הביא אותי ערב אחד אל הסרט: "הנער שרתם את הרוח". בסרט התוודעתי אל סיפורו של הנער בן ה-14 ויליאם קמקוומבה ממלאווי שבאפריקה. ויליאם גר עם משפחתו בכפר שתושביו התפרנסו מגידול תירס. בשנת 2001 היתה בצורת קשה במלאווי. בני משפחתו של ויליאם אכלו ארוחה אחת דלה ביום והיאוש היה בכול. ויליאם סיפר בהרצאה כמה שנים מאוחר יותר שאנשים במלאווי החלו לגווע ברעב. הסרט מראה כיצד אנשים מאבדים צלם אנוש כשהם רעבים ומוכנים לגזול ולשדוד כדי לשרוד עוד יום.
ויליאם, שסולק מבית הספר כי הוריו לא יכלו לשלם את שכר הלימוד, הצליח כנגד כל הסיכויים ללמוד בעצמו על אנרגיית הרוח. הוא בנה טחנת רוח מחלקים שמצא במגרש גרוטאות: מאוורר של טרקטור, דינאמו ושילדה של אופניים, צינורות פלסטיק ומשאבה מקולקלת. את הטורבינה הוא חיבר למשאבה שהעלתה מים מהבאר והשקתה את השדה.
ניסיתי והצלחתי
ויליאם קיבל מילגות ולמד בדרום אפריקה ואחר כך בארה"ב. את עתידו הוא הבטיח אבל גם את עתידם של תושבי הכפר. בסרט הקצר המצורף אפשר לשמוע הרצאה של ויליאם קמקוומבה בוועידת טד שהתקיימה כשש שנים לאחר מכן. זו היתה הוועידה השנייה שבה השתתף. שנתיים לפני כן הוא לא הצליח להתבטא מרוב התרגשות. הוא לא יצא מעולם מהכפר שלו לפני כן, לא ראה מטוס ולא מחשב. הוא מעולם לא ראה כל כך הרבה אזונגו – אנשים לבנים. כל מה שהצליח להגיד באותה ועידה הוא "ניסיתי והצלחתי", אבל כעבור שנתיים זה כבר היה סיפור אחר.
אני ממשיכה לכתוב על עולם התוכן הקשור בפלנטה שלנו גם עכשיו כשהשמים סגורים בפנינו ומזמינה אותך להצטרף אל מועדון קוראי.
פוסט מרתק ביותר, זיוה! תענוג לקרוא וזכות להשתתף. הסיפור שהוספת בסוף הוא כל כך נוגע ללב- מקומות רבים כל כך באפריקה רחוקים מהטכנולוגיות שאנחנו מסתכלים עליהם כעתיקות ובאמצעים פשוטים אפשר לסייע להם. תודה על ההמלצות על המקומות בארץ .
הזכרת רוח, מים וחושך – בדיוק היום שמעתי את סיפורה של חברה ישראלית הנקראת Innovation africa שזה מה שהיא עושה – משתמשת בפאנלים סולרים ,כדיי להפעיל משאבה, שתזרים מים לכפרים שבלעדי זה אין בהם מים. לשמחתינו יש בכל העולם מי שמאיר – פיגורטיבית ופשוטו כמשמעו.
תודה רבה, ינינה. באמת הפער בין אפריקה ליתר העולם הוא בלתי נתפס. יש יוזמות יפות שמשפרות את החיים, אבל נראה שהיזמות המקומית יכולה לחולל פלאות היכן שסיוע חיצוני נדרש למאמצים רבים והשקעות גדולות.
וואו זיוה, איזה פוסט מיקצועי ומחכים! למדתי הרבה. תודה!
תודה רבה, טלי. שימחת אותי 🙂
זיוה, פוסט עם שאר רוח, תרתי משמע…
ברשותך, מוסיפה המלצה לטחנת קמח טרנס-אטלנטית. עמק ההדסון שמצפון לניו יורק הוא אזור עם שפע של אפשרויות תיירותיות. אחד האתרים האהובים עלי הוא אחוזת פיליפסבורג, שבו שימרו ושחזרו אחוזה חקלאית גדולה. האחוזה יושבת על נחל שזורם לתוך ההדסון ויש טחנת קמח שטוחנת קמח וגם תירס. כשאנחנו ביקרנו היה אפשר לקנות קמח טחון במקום. האחוזה מקיימת המון ארועים במהלך השנה, ואחד ההיבטים הייחודיים הוא ההתייחסות (הלא מעיקה) לחיי העבדים השחורים שהועבדו במקום. ממש מומלץ למשפחות, אבל לא רק!
https://hudsonvalley.org/historic-sites/philipsburg-manor/
הכל כמובן נכון לעולם שלפני הקורונה…
והנה המידע על אחוזת ויליאמסבורג כבר נמצא בתוך הפוסט. בשבילי זה מרחב חדש. המון תודה.