איך נראים החיים בחוף הנורווגי
די במבט חטוף במפה של נורווגיה כדי להבין עד כמה החיים לאורך החוף הם אחד הסיפורים המרכזיים של המדינה הזאת. כשתכננתי את הטיול היה לי ברור שארצה לחוות גם קטע כלשהו מאזור החוף, גם אם יהיה זה פסיק בלבד מרצועת החוף האינסופית. חודשים רבים אחר כך, בעת המתנה באולם היוצאים בנתב"ג, סידרתי בארנק את שטרות הכסף הנורווגיים שהוצאתי בסניף של בנק הפועלים ונוכחתי שעל כולם חקוקות תמונות מעולם הים: מגדלור על שטר של 50 קרונות, סירה עתיקה על שטר של מאה, דג על שטר של 200 וסירת מפרש על שטר של 500. הגילוי הזה חיזק לי את הכיוון. זה הנרטיב.
כשכבר הגענו לנורווגיה למדנו רבות אודות החיים בחוף ובאיים באתרים שבהם ביקרנו בברגן, והבחירה באיים התחזקה. החוף הנורווגי מציע אינסוף אפשרויות, והבחירה באיי בסולונד נבעה מההתאמה למסלול הטיול ובזכות אזכור קצר באחת מרשימות האיים היפים בנורווגיה. אני מאוד אוהבת לקרוא רשימות כאלה. מי לא אוהב? זה טריק שכל יוצר תוכן מכיר. אבל בו בזמן אני מאוד חשדנית כלפיהן.
המידע ברשת באנגלית מועט, אבל בסופו של דבר נוף אינו יכול להיות מכוער. מקסימום הוא יכול להיות חד-גוני. מקום כל כך מפורץ ומחורר כמו מסננת ממש, חייב להיות מעניין. שוב המפה. זה מדהים כמה אפשר ללמוד ממנה.
בדרך מברגן לסולונד
ציר הנסיעה צפונה מברגן עובר באזור פנימי יחסית, היות שהחוף כל כך מפורץ ונסיעה לאורכו אורכת זמן רב. זה זימן לנו הזדמנות לטעום את נוף הפיורדים תחילה. נכנסנו לשלוחת פיורד צרה מאוד הנקראת Mostraumen שבקצה שלה יושבת העיירה Mo. הכביש המלווה את הפיורד צר כל כך שזה מאלץ לעתים לעשות רוורס ארוך למדי כשמגיעה מכונית ממול. מזג האוויר היה גשום ושוטטות בעיירה מו לא היתה אפשרית, בוודאי לא טיול ברגל באזור, אבל זו היתה נסיעה יפה שהצדיקה את הסטייה מהנתיב הראשי.
הימרנו על עצירה נוספת בעיירה Matre שעל אם הדרך. הגשם פסק ושוטטנו בעיירה המקסימה שנראית ככפר יותר מאשר כעיירה. היא יושבת בקצה שלוחה של פיורד ומפלים יורדים מהמורדות סביב. המראה כל כך יפה שהוא מעורר את השאלה מדוע בעצם צריך להתרחק? בעיירונת הקטנטונת הזאת יש מוזיאון העוסק בפעולותיה של המחתרת הנורווגית במלחמת העולם השנייה. בעת שביקרנו שם הוא כבר עבר לשעות פתיחה מצומצמות בסופי שבוע בלבד ולא זכינו לבקר בו, אבל שווה לדעת על כך.
המשכנו אל הפתח של הסוגנה פיורד (Sognefjord) ונסענו למעלה מעשרים ק"מ בכביש צר לאורך הגדה הדרומית של הפיורד, היכן שהוא נפתח לים ונהיה רחב מאוד. בכביש הזה לא מרגישים שמדובר בפיורד. התחושה היא כאילו נוסעים לאורך חוף הים הפתוח, אבל המדרון הירוק הגולש לים ומנוקד בכפרים קטנטנים מאוד יפה. כשהגענו ל-Rutledal חיכינו למעבורת.
Bjørn West Museum – על פעילות המחתרת הנורווגית בסוף מלחמת העולם השנייה
אתר המעבורות, לבירור לוחות הזמנים
סולונד – קבוצת האיים המערבית ביותר בנורווגיה
אחרי כארבעים דקות במעבורת אנחנו בחניית ביניים קצרצרה באי לוסנה, שהוא כבר חלק מקבוצת איי סולנוד, וכעבור כעשר דקות נוספות הגענו לקרקהוליה (Krakhella) שבאי סולה, האי המרכזי של סולונד. המכוניות נשפכו מהמעבורת בזו אחר זו ויצאנו בנסיעה אל המלון שהזמנו בכפר Hardbakke – המרכז המוניציפלי של האיים.
לפנינו ומצדדנו מעין הרים סלעיים חשופים שלרגליהם אגמים ולשונות ים ארוכות. מעט צמחייה מצליחה להיאחז פה ושם בסלעים. לפעמים המים פוגשים את המדרון הסלעי באופן ישיר ולפעמים יש שטח צר ביניהם שבו אפשר לבנות חווה ולגדל כמה כבשים. מדי פעם מפל מים יורד מהר סלעי, אפור וחשוף. הנוף מוזר, שונה ופראי ואני מוצאת את עצמי מוקסמת.
איי סולונד הם ארכיפלג המונה אלפי איים, איונים וסלעים המזדקרים מהמים. הארכיפלג יושב בלוע של הסוגנה פיורד (Sognefjord) והוא המערבי ביותר בנורווגיה. אין יותר מערבה מכאן. הקצה המערבי של קבוצת האיים הוא האי הקטן Utvær והאיונים שסביבו. אפשר להגיע אליו בשייט בעונה, קרי מסוף יוני עד אמצע אוגוסט, בכל יום שבת, ואפשר גם בתיאום לאורך כל השנה. אבל די בשהות באזורים המרכזיים של סולונד, המחוברים בכביש, כדי לחוות את האווירה המיוחדת.
צנוע ונבלע בנוף של ההרים האפורים
בהרדבקה חיים כ-300 תושבים בקירוב, ויש בו מוסדות חינוך, כנסייה, סופרמרקט גדול למדי, סניף בנק, סניף דואר ונקודת מידע לתיירים.
המלון שלנו, האחד שמופיע באתר בוקינג, יושב בנקודה הגבוהה ביותר בכפר. החדר שלנו נעים. יש בו אזור ישיבה ומטבח מתקפל – פטנט נחמד. בחוץ, בצד הפונה אל הים – פינות ישיבה מקסימות, אבל הרוח מהים אחר הצהרים מצליפה ולא מאפשרת לשבת בחוץ.
בשונה מבתי העץ היפים בנורווגיה שגגותיהם משופעים והם צבועים בלבן או בצבעים עזים, למלון שלנו יש גג שטוח והמבנה כולו אפור. תהיתי מדוע עוצב כך ורק למחרת, כשערכנו סיור בכפר, התגלתה לי התשובה. מנקודת תצפית מהגבעה ממול, ליד הכנסייה, ראינו איך המלון נטמע בנוף באופן מושלם. הוא פשוט נבלע בו וכמעט ואינו נראה. במקום להתבלט הוא מסתווה בצבע של הסלעים הענקיים. הצניעות הזאת מאוד הרשימה אותי וגם הפתיעה. מלון צריך להתבלט, לא?
שייט בסירת הדואר
הפעילות המרכזית שלנו באיים היתה שייט בסירת הדואר. זהו שייט מודולרי. ניתן להתחיל מכאן בשעה 11.00 או לצאת מברגן ב-8.00 בבוקר במעבורת הנוסעת לאורך החוף ומגיעה לקרקהוליה כחצי שעה לפני תחילת השייט. אוטובוס לוקח את הבאים מברגן אל המעגן בהרדבקה ומכאן ממשיכים בסירת הדואר. למה אנחנו לא בחרנו בדרך הזאת? ראשית, היא יקרה יותר, ושנית, רצינו לשהות קצת באיים.
הסירה מחלקת דואר לתושבי האיים מדי יום ביומו פרט לסופי שבוע, שאז הדואר סגור. בעונת התיירות מאפשרים לתיירים להצטרף. השייט שלנו היה האחרון בעונה. מעבר לתאריך הזה אפשר להזמין בתיאום בלבד. התשלום נעשה בעת ההזמנה ועל כן התייסרתי ממש בשאלה אם כדאי או לא כי איך אדע אם מזג האוויר יאפשר, ובכלל – האם הוא משתלם? חשש התגנב ללבי שהשייט אינו אטרקטיבי דיו. בביטול עד 48 שעות מראש מקבלים החזר, ובסופו של דבר לחצתי על אישור ההזמנה.
לבטל או לא לבטל
ככל שהתקרב המועד התחזית מזג האוויר ניבאה גשם, אבל התמהמהתי לבטל ומזל שכך. השייט היה חוויתי ואף מרהיב. הגענו ראשונים למעגן וזמן קצר אחר כך הסירה התמלאה במטיילים נוספים. משפחה נורווגית ששהתה איתנו במלון הצטרפה, ומשתתפים נוספים הגיעו מברגן. נשמתי לרווחה. אנחנו לא המשוגעים היחידים שיוצאים לשוט בגשם.
המדריך קיבל אותנו בסבר פנים יפות ובעניין רב. אמר שהוא זוכר שני מטיילים מישראל שהיו פעם בשייט הזה אבל אין הרבה. כולנו היינו עטופים מאוד, כולל כובעי צמר ומעיל גשם שכיסה על כמה שכבות מתחתיו. בים הרוח מורידה את הטמפרטורות וקר, אך היינו עטופים וחרף כל החששות היה מקסים ומרתק.
שימור המסורת
הצוות של הסירה מונה שניים: הקפטן שמשיט אותה והדוור שהוא גם מדריך. בסירה יש שטח סגור עם מקום לשבת. יש בו חלונות אבל מרחב הראייה צר יותר מאשר בחוץ. יצאנו אל החלק פתוח שוב ושוב, ובקטעים היפים של השייט או כשלמדריך היה סיפור מעניין לספר נשארנו גם בגשם.
תחנת הדרך הראשונה היתה במקום שבו חי אדם אחד בבית היסטורי אותנטי. הוא חי שם כי חשוב לו לשמר את העבר. איך הוא לא פוחד בלילות של סערה? הוא מקבל קבוצות שמגיעות למקום למעין מחנות קיץ. במחנות האלה לומדים על החיים באיים וחווים אותם. ליד הבית עוגנת סירת דייגים היסטורית – דוגית. כיום הדייג נעשה בצורה מאוד מאורגנת ובספינות גדולות ואין צורך להתגורר באי מבודד כדי לעסוק בדייג.
מכונת כביסה בתעלת המים הצרה
עצרנו באי שבו מתגוררות כמה משפחות. המדריך סיפר שבאי הזה יש גם חווה בעומק השטח המוסתרת מעינינו ואינה נראית מהחוף. בגלל הקושי להעביר ציוד מהים אל פנים השטח, נחפרה בעבר תעלה צרה המקשרת בין המעגן לחווה. סירות צרות בלבד יכולות לעבור בה. אני כבר לא זוכרת מה אורך חייה אבל היא עתיקה למדי. התעלה הזאת שימשה את המשפחה אשר חיה שם כעת להעביר דרכה את מכונת הכביסה שלה.
רוב איי סולונד מקושרים היום בכביש שהוא אמנם ארוך ומתפתל אבל הוא כביש, ועל כן מביא עמו בשורה. את הדואר עדיין מעבירים בסירה, מפני שכמה תושבים מתגוררים במקומות נידחים שאינם מקושרים בכביש. בעבר הילדים היו שטים אל בית הספר. כיום רובם יכולים לבחור בין אוטובוס לסירה. הרוב נוסעים באוטובוס.
יש מי שאוהב את החיים הבודדים האלה
באחד האיים מתגורר אדם יחיד בן 86. באותו היום הגיעה מישהי לבקר אותו. היא הצטרפה אלינו לסירה וכשעצרנו באי היא ירדה עם מזוודתה הקטנה. האיש בא לקראתה. שניהם נופפו זה לזה. הוא לקח את המזוודה והם המשיכו ביחד אל הבית, כמו בתמונה מסרט. האמת היא שלא הרגשתי נח לצלם כי המוני מצלמות כוונו אל השניים, אבל בסוף הגנבתי תמונה מרחוק. כפי שרואים יש במקום יותר מבית אחד. הרהרתי בכך שפעם גרו פה עוד אנשים וקולות של ילדים נשמעו באי. עכשיו נותר רק הוא להזדקן בבדידות. ומצד שני זו בחירה. בוודאי יכול היה לעבור אל הרדבקה, הכפר המרכזי.
מה עושה טרול בים
הסירה עברה במיצר צר מאוד והותירה אחריה שובל של קצף. ראינו חוות דיג בלב הים. עצרנו באי שיש בו בית מלאכה לתיקון סירות. שמענו אגדות על סלעי ענק מוזרים בלב הים שחצינו בדרכינו והסבר על היווצרותם. הסלעים נקראים על שמו של איזה טרול. חלפנו על פני מגדלורים. הרבה עניין יש בים.
האי Gasvaer
באזור שבו האיים יושבים בצפיפות הסירה נוסעת לאט יחסית. בשלב מסוים יצאנו אל הים הפתוח לעבר האי Gasvaer היושב בבדידות במרחק מקבוצת האיים המרכזית. כאן היתה הפסקה של חצי שעה. אירחו אותנו עם קפה ופנקייק טעים ומתוק. אחר כך ניתן היה לטפס לראש הגבעה. מלמעלה התגלו בתי חווה נוספים וכבשים הרועות בשטח. מתברר שהקפטן שלנו גדל באי הזה. כיום הוא חי בהרדבקה, בכפר המרכזי, אבל עדיין חיים פה אנשים במקום המבודד הזה. כאן אין כביש המקשר ליבשה. יפה כאן שאפשר להשתגע, אבל צריך לאהוב את אורח חיים הזה כדי לחיות כאן.
Bulandet & Værlandet – שתי קבוצות איים
מכאן המשכנו בשייט בים הפתוח עד בולנדט, האי שעליו דובר בסרט שראינו במוזיאון הדייג בברגן. הקפטן שם גז והסירה הקטנה התרוממה והתעופפה מעל הגלים. עצמתי לרגעים את העיניים כדי לשרוד את זה. פחדתי, אבל לא סבלתי מבחילות.
בבולנדט הסירה עוגנת קרוב לשעתיים כדי לאפשר טיול באיים ברגל או באופניים. כאן גם נפרדנו מרוב הנוסעים בסירה. רובם הגיעו מברגן. אחדים מהם נשארו ללון לילה בבולנדט לפני שיחזרו לברגן ואחרים חזרו מיד. החזרה לברגן נעשית בדרך אחרת וזה מה שהופך את השייט לאטרקטיבי. לדעתי, למי שמטייל בנורווגיה בתחבורה ציבורית (ולפי דעתי אפשר לעשות טיול יפה ולא יקר יחסית), השייט מברגן והלינה בבולנדט – זה משהו ששווה לחשוב עליו. וכשמפצלים את השייט הארוך הזה ונהנים משהות באיים, גם עלות השייט נראית משתלמת וסבירה יותר.
מה עושים כשיורד גשם? אוכלים
Bulandet & Værlandet הם שתי קבוצות איים הסמוכות זו לזו. כל אחת מהן מונה כמה מאות איים. בבולנדט חיים כ-240 תושבים ובוורלנדט – 200. כיום חלק מהאיים מחוברים במערכת של גשרים וכבישים. הטופוגרפיה פה הרבה פחות הררית מאשר בסולונד. מקובל לטייל באיים האלה באופניים. הנוף באיי סולונד פראי יותר, אבל קשה יותר לטייל בהם באופניים, ולמטיילים ברכב משתלם לשהות בסולונד כפי שאנחנו עשינו. אסייג את דברי בכך שלא ראינו הרבה בסולונד. הגשם והרוח החזקה הבריחו אותנו בחזרה למסעדה שבנמל. ישבנו מול נוף הים ואכלנו מרק דגים חם, משביע וטעים.
בדרך חזרה
החזרה לסולונד היתה בנתיב אחר המקצר את הדרך. היינו עכשיו בהרכב אינטימי. כשהתקרבנו לקבוצה המרכזית של איי סולונד חזרו המראות היפים ואתם גם הסיפורים. הקפטן והמדריך הראו לנו את הבית הצהוב אשר שימש בית ספר ובו למד הקפטן כשהיה ילד.
בירידה מהסירה בהרדבקה הקפטן הביע תקווה שלא סבלתי יותר מדי בגלים. נתפסתי על חם. הוא ראה שעצמתי עיניים. אבל היו לי רק מילים טובות להגיד. השייט הזה אמנם תיירותי אך הוא מגלה עולם ומלואו. המדריך היה מצוין ונתן מעצמו ככל שיכל לאורך כל הדרך. בקטעים שבהם ישבנו בסירה מפאת הגשם הוא עבר מנוסע לנוסע להראות היכן אנו נמצאים במפה ולענות על שאלות. הכל בחיוך ובנעם.
חזרנו אחר הצהרים לבסיס האם ויצאנו לשוטט קצת בכפר. בחצר הכנסייה התגלה בית קברות מפתיע בגודלו. הוא משמש את כל תושבי סולונד. המצבות צנועות מאוד. בהמשך הטיול נראה שוב ושוב את כנסיות העץ הלבנות האלה ואת הקברים הצנועים שבחצרן. מרחוק ראינו אדם מבוגר כורע ליד מצבה קטנה ושותל צמח. כתמיד מראה כזה הוא מכמיר לב.
עוד קצת מהנוף הבראשיתי
למחרת הקדשנו את שעות הבוקר לשוטטות ברכב שלנו בכבישים הצדדיים. בסולונד – שני גושים עיקריים של רצף יבשתי: סולה (Sula) ויטרה סולה (Ytre Sula). טיילנו רק בסולה, הגוש המרכזי. הרגשתי שהנוף הבראשיתי הזה מכשף אותי. קשה לי להסביר את זה במילים. אנשים חיים במרחק רב זה מזה ובמיקומים מאוד ייחודיים, כמו למשל הבית על האי הקטן שבתמונה. מדוע דווקא באי ולא במקום נגיש יותר? אני מאמינה שזה עניין של בחירה ולא רק עניין פרקטי.
איי סולונד נחשבים לגן עדן לשייט קייקים, כי המפרצים הסגורים מוגנים מגלי הים הגבוהים ומאפשרים שייט נינוח. בשיטוטנו ראינו קבוצת שייטים. יש גם מסלולי הליכה באיים אבל אנחנו לא מצאנו אותם באופן ספונטני. צריך להיעזר לשם כך ב"טוריסט אינפו" שנמצא בהרדבקה, ליד הסופרמרקט וסניף הבנק. אנחנו לא ניצלנו את האפשרויות האלה. כל כך חששתי מהשהות כאן ולא ידעתי למה לצפות שנתתי לאינטואיציה להוביל. ובדיעבד אני אומרת שמאוד יפה כאן ומי שאינו ממהר יכול לנצל את האיים אפילו יותר.
בצהרים נסענו אל תחנת המעבורת בקרקהוליה ונפרדנו מהאיים.
למידע על פעילויות באיים
אני מתרשמת שרוב הבאים לשהות ממושכת הם תיירי פנים מקומיים מאחר שרוב המידע על פעילויות או מקומות לינה ייחודיים הם בנורווגית בלבד. למי שרוצה לחוש קצת מקומי לזמן קצר – זו עשויה להיות חוויה, ויש היום מנועי תרגום המאפשרים קשר עם כל מקום וכל אחד.
טוריסט אינפורמיישן (בנורווגית)
עמוד הפייסבוק של סולונד (גם כאן ניתן לשאול על מידע. גם העמוד הזה בנורווגית בלבד)
ויש גם אתר לאזור החוף של הפיורדים המערביים שכדאי להכיר. אולי תמצאו בו הצעות מעניינות בשבילכם.
אני מזמינה אותך להצטרף אל מועדון החברים של קוראי שמתי לב
מושלם. כאילו הצטרפנו אלייך.
לא מבינה ממה חששת?
איזה יופי שהיית אתנו. מתגעגעת.
ממה חששתי? כל יום בנורווגיה הוא יקר גם במובן הפשוט וגם בתחושה שכל דבר בא על חשבון משהו אחר. לא ידעתי אם ההשקעה באיים האלה משתלמת