יש קסם מיוחד…
לפני שנה בדיוק נסעתי לבייג'ין, והשבוע שבו ביליתי בעיר היה בשבילי הפתעה אחת גדולה וחוויה צבעונית ומרתקת. כשחזרתי כתבתי על אתרי המורשת הצבעוניים וגם על בייג'ין של היום כפי שקראתי אותה במוזיאונים ובמתחם האמנות היפהפה 798.
בפוסט הזה, האחרון בטרילוגיה, אני מספרת על פינות יפות בעיר ומקומות בילוי. אלה הם כל המקומות שלא חייבים להיות בהם אבל הם הלב של הטיול ומה שהופך אותו למשמעותי יותר. לפני ההמלצות יש לי סיפור לספר.

חוויה קטנה גדולה
שעת לילה. אני לבדי בשדה התעופה של בייג'ין אחרי חודש של טיול שהתחיל בשבוע בבייג'ין והמשיך לשלושה שבועות ביפן. אני חוזרת הביתה בטיסה מאוסקה עם חניית ביניים בבייג'ין, והסיפור מתרחש בתור לטיסת ההמשך. נפרדתי כבר מאחותי, השותפה שלי לטיול, שממשיכה מכאן לויטנאם.
אני עומדת בתור לבידוק ומסביבי המוני סינים עם עגלות עמוסות במזוודות ענקיות. במשך שלושה שבועות ביפן התרגלתי לנימוס מופלג, לשירות אדיב ולתורים הכי מסודרים שראיתי מימי. ועכשיו, בשדה התעופה בבייג'ין, אנשים דוחפים את העגלות שלהם בלי להתחשב במי שלפניהם. הם רואים רק את המטרה שלפניהם, מדברים זה עם זה בקול ומתמרנים את העגלות המגושמות כדי לשפר עמדה.

אני סופגת דחיפות קלות מפה ומשם. אני נאבקת על ההישרדות שלי ומזדקפת להסתכל על השלט שבקצה התור להיות בטוחה שאני בתור לטיסה לישראל. מה עושים כאן כל הסינים האלה ומדוע התכונה הזאת, ההתרגשות המורגשת באוויר והמזוודות הגדולות? כולם באים אלינו, לישראל?
אחרי חודש של טיול מופלא נזכרתי במציאות. אולי ככה נראים מהגרי עבודה רגע לפני שהם נשאבים לשגרה האפורה? קיוויתי שהם באים לראות את אתרי הקודש בארץ ולא לעבוד. לפני ארבעה שבועות, כשהגעתי לבייג'ין, פגשתי אזרחים המתנהלים בבית שלהם, נותנים שירות טוב יותר או פחות כפי שהם רגילים, אוכלים ארוחת צהרים בפתח הבית בחוטונג, צועדים כחיילים, ממהרים בסאבוויי לעבודה, יוצאים עם ילד למוזיאון ביום המנוחה, נבלעים בבניין מגורים גבוה, מבלים בפארקים או יוצאים בערב לפאב. לא רציתי לראות אותם כמהגרים.


ואז פתאום נדחפתי מאחור ומהצד ונפלתי. רחש עבר בקהל וקולות של התרגשות בסינית נשמעו בחלל האוויר: הוׁׂוׂ, הוּוּוּוּ… אנשים ניגשו לעזור לי ונראו מודאגים לשלומי. קמתי, חייכתי ועשיתי פרצוף של הכל בסדר. הם לא אנשים רעים הסינים. זו התרבות המקומית. כמו שביפן התרבות היא של סדר, בסין התרבות היא של אי סדר. מי כמונו להבין אותם. "אחימ'שְלנו" אפשר לומר בישראלית.
אחרי שראיתי את תושבי העיר נפגשים בשדרה למשחק לוח או קלפים;
אחרי שראיתי את הזוגות שרקדו ביום ראשון ב"שדרה הירוקה" (ככה קראנו לה) ובמיוחד זוג אחד שהפליא לרקוד ולא הסרנו ממנו את העיניים;
אחרי שרקדנו בעצמנו עם כמה סיניות מקסימות בגבעת הפחם;
אחרי שראינו את התרבות המדהימה המתקיימת בפארקים, שכמוה לא ראיתי בשום מקום אחר: אנשים מתעמלים, שרים, מנגנים ורוקדים בחבורות;
וראיתי את האור בפניהם של האנשים, גברים ונשים, המובילים את השירה ומנצחים על חבורות השרים;
וראיתי גברים שהתאספו בשדרה, כל אחד עם ציפור המחמד שלו בכלוב המכוסה פן יהיה לה קר;
וכן, גם נעקצתי בשדה התעופה ושילמתי מחיר מופקע במונית לעיר;
ועוד עקיצה קטנה היתה במונית בקטע הנסיעה האחרון לחומה הסינית.
גם זה קורה בסין.
אבל אחרי כל החוויות האלה אני לא יכולה לכעוס על סינים שמתלהבים בשדה התעופה. אילו לא הייתי מתעכבת בבייג'ין לשבוע בדרך ליפן בטח הייתי חושבת דברים איומים על התקרית הקטנה הזאת בשדה התעופה.
בבייג'ין חוויתי תרבות רחוב מופלאה שיש בה מסורת של חברותא, שירה, נגינה ובעיקר משהו מאוד אנושי. החוויה הזו לימדה אותי שהאנשים האלה המבלים ביחד בפארק או בשדרה מאוד אוהבים את התרבות שלהם ונהנים להיות ביחד..





אחרי לילה ארוך הגענו לארץ. בייג'ין מקדימה את ישראל בשש שעות. כשבבייג'ין עולה השחר בישראל הלילה עוד צעיר, וכך בטיסה מסין לישראל חוויתי לילה מתמשך ומתארך במיוחד. אבל עכשיו בוקר גם בארץ ואני כאן. עוד מעט אפגוש את האיש שלי ונתחבק. אני נרגשת לקראת המפגש אבל גם מסרבת להאמין שהחלום הסתיים. אני הולכת לאט, מנסה לחוש את הרגע הזה ולהאריך אותו עוד קצת. לא באמת חזרתי. אני כאן והלב עוד במזרח. אני שומעת בראש דיבורים בעיקר באינטונציה יפנית, שאותה שמעתי רוב הזמן בשבועות האחרונים.
רגע לפני הכניסה לאולם של מקבלי הפנים אני שומעת אשה קוראת בקול רם במבטא ישראלי חזק: Workers, workers here, והנוסעים שהיו אתי במטוס החלו להתקבץ סביבה. עכשיו ללא ספק נחתתי במציאות. כמה חודשים לאחר מכן כששמעתי על פועל סיני שנהרג באתר בנייה ניסיתי להיזכר בחברים שלי מהמטוס וכל כך קיוויתי שהאדם שנהרג אינו אחד מהם.

הקשר בין הלילה בשדה התעופה ובמטוס לבין האדם שקיפח את חייו הוא מופרך מיסודו. הרי גם אם לא הצטלבו דרכינו מעולם, הוא היה אדם. אבל דרכן של מחשבות שהן נחשבות להן ללא פילטרים, ומה שיפה בהן, שאין להן שוטר ולפעמים הן מפליגות רחוק. זה מה שאנו מכנים בישראלית "לראות סרטים" וזה המנגנון שמאפשר לנו להזדהות.
לסיכום, מה שבעצם אני רוצה לספר הוא שמאז שחוויתי את תרבות הרחוב בבייג'ין אני כבר לא יכולה להתייחס אל הסינים כאל ענן אנושי חסר פנים וגם לא לשפוט אותם רק על פי תרגילי העוקץ וההתנהלות הקולנית במרחב הציבורי. ככל תרבות, גם זו של סין מורכבת ויש לה פנים רבות.
אם יש משהו בבייג'ין שהייתי מכניסה לרשימת החובה זה לאפשר לעצמכם זמן להשתהות ולחוש את תרבות הרחוב, כי ברחובות של בייג'ין יש קסם מיוחד… ואם להתייחס יותר ברצינות – בתוך הקונגלומרט האורבני הענק הזה מצאתי משהו מאוד חברתי שאינו מובן מאליו בעולמנו.

ההמלצות שלי
1. אגם הוהאי (Houhai)
זהו אגם מלאכותי, אחד משלושה אגמים מלאכותיים הנמצאים בלב בייג'ין. משמעות השם הוהאי היא האגם האחורי. את חופי האגם מלווה כיום טיילת יפה ולאורכה בתי תה וקפה, מסעדות וברים לרוב. זה מקום מאוד מטופח, ולמרות שיש בו סטרבקס רוח המסורת נשמרת בו, לפחות בצד של העיצוב.
הביקור שלנו ברחוב נפל במקרה על ה-31.10. הטיילת של הוהאי היתה הומה מאוד ובפתחי המסעדות חיכו לנו הפתעות בדמות מיצבים מבהילים. רוחות ויצורים מפחידנים השתלשלו מן העצים והוצבו בכניסות. נראה שצעירי בייג'ין מתים על ליל כל הקדושים, ואם יש הזדמנות לחגוג – למה לא?
בכל הברים הופיעו להקות של צעירים מקומיים שניגנו ושרו שירים באנגלית. הם היו לבושים היטב, וגם הביצועים היו מצוינים. אפשר בקלות ללהק שם כישרונות לדה וויס.
לפי מה שאני מבינה סצנת המוזיקה קיימת גם ביתר ימי השנה, וזהו אחד מההוט ספוטס של בייג'ין לצאת, לשתות, להסתכל באנשים, לראות ולהיראות. וכבונוס, הטיילת הזאת שלאורך האגם יפה בלילה וביום.
בשעות היום
מעבר לקו הטיילת יש חוטונגים וניתן לשוטט בהם. באגם עצמו ניתן לשכור סירה ולצאת לשייט. יש כמה נקודות השכרה לאורך החופים. בשיא החורף, כשמי האגם קופאים, הוא הופך למשטח קרח שניתן לגלוש עליו.
הגעה
נוסעים בסאבוויי (התחתית המצוינת של בייג'ין) קו 6 ויורדים בתחנת Beihai North. זו התחנה המשמשת גם לביקור בפארק בייהאי היפהפה שעליו סיפרתי בפוסט על אתרי המורשת.
2. גבעת הפחם (Jingshan)
מדובר בגבעה מלאכותית מצפון לעיר האסורה שהוקם בשטחה פארק. סיפרתי על הפארק הזה בפוסט על האתרים ההיסטוריים של העיר, ואני מזכירה אותו גם כאן בהקשר של תרבות הפנאי. רואים את פעילות הפנאי הזאת בכל הפארקים של העיר כל ימות השבוע אבל ביום ראשון, יום המנוחה השבועי, הפעילות בשיאה והפארק של גבעת הפחם הוא אחד המקומות הטובים בעיר לחוות את החוויה הזאת.
בדיווחים של מטיילים ישראלים ממליצים לרוב להיכנס לפארק עם היציאה מהעיר האסורה. אנחנו נתנו זמן נפרד לעיר האסורה וזמן נפרד לגבעת הפחם. זהו לא רק פארק.
בשבילי זו היתה חוויה בעלת עצמה מיוחדת וכתבתי על כך כשהתארחתי לאחרונה בבלוג של אילנה בר – יצאתי מביתי למסעותי. אתם מוזמנים לקרוא שם מדוע ירדו לי דמעות מהעיניים. גלגלו את הפוסט למטה. החוויה שלי היא אחת האחרונות בפוסט.
משהו מהחוויה הזאת אפשר לחוש גם בסרטון המצורף שצילמתי. הוא אמנם קצת קופצני, אבל אם תצפו עד הסוף תראו את האור בפניו של המנצח.
הגעה
לפארק יש שלוש כניסות: האחת מצפון לעיר האסורה ושתיים ממערב וממזרח. הכניסה המערבית היא מול הכניסה לפארק ביי-האי (Beihai), המומלץ מאוד לביקור בפני עצמו. אנחנו נכנסנו דווקא ממזרח. ניתן להגיע אל הכניסות מכמה תחנות בקווים 1 ו-6 של הסאבוויי. יש קצת הליכה, אבל זה הלב התיירותי של העיר ובכל המרחב הזה הולכים לא מעט. גם לעיר האסורה הולכים קצת ברגל.
3. רחוב ליוליצ'אנג (Liulichang)
בעבר היה ברחוב מפעל לייצור רעפים מצופים בגלזורה ועל שמו נקרא הרחוב. הוא נחשב היום ל"רחוב תרבות" ויש לאורכו חנויות מעוצבות בעיקר לקליגרפיה וגם לווינטג' ולחפצים מיוחדים, לרוב מסורתיים. ניתן לראות את הקליגרפים בעבודתם, לקנות דיו, מכחולים מיוחדים ומבחר גדול של עבודות במחירים סבירים. יש המון טבע בעבודות הקליגרפיה האלה, והן רומנטיות, עדינות ומלאות בקסם. אני קניתי עבודה כזאת בדי הרבה כסף כמה ימים קודם לכן בחנות בעיר האסורה. לא הצטערתי אבל כדאי לדעת שכאן זה המקום. חוץ מזה הרחוב יפהפה.
הגעה
תחנת הסאבוויי הקרובה ביותר היא Zhushikou בקו 7
ואפשר להגיע גם מתחנות מרוחקות יותר:
תחנת הסאבוויי Xuenwumen במפגש הקווים 2 ו-4
תחנת הסאבוויי Caishikou המפגש הקווים 7 ו-4



4. החוטונגים המשופצים שבסביבת ליוליצ'אנג
הגענו אל רחוב ליוליצ'אנג בהליכה מהפארק של מקדש השמים. זו הליכה בת כמה ק"מ העוברת בשדרות רחבות שמהן רואים לעתים כניסות אל חוטונגים. בשלב מסוים החלטנו "לחתוך" דרך החוטונגים. היום, כשיש אפליקציות ניווט (גם בסין אפשר להסתדר) זו לא בעיה ללכת קצת לאיבוד. כשהתקרבנו אל רחוב ליוליצ'אנג רחובות החוטונג נראו פתאום אחרת. גילינו רחובות משופצים. מראה העזובה שינה פניו והפך לסביבה מתחדשת יפהפייה עם יחס למסורת.
אל הקירות משני צדי הרחוב מקובעים ותבליטים מסורתיים ותמונות יפהפיות, ובמרחב הצר שבין הבתים נמצא מקום גם לערוגות ורדים. ההרגל הישן של התושבים לתלות כביסה ברחוב מוסיף חן וצבע לקירות האפורים ויוצר תחושה של אותנטיות.
הגעה
רשמתי שני שמות של חוטונגים יפים ומחודשים: Yanjia Hutong ו-Zhomao Hutong, אבל אפשר פשוט לשוטט ברחובות היוצאים מליוליצ'אנג.
כמה מילים בנושא שימור המסורת:
בעבר היתה ביקורת גדולה על סין בעניין הרס המסורת, ובייג'ין באופן ספציפי הואשמה במחיקה של רוב החוטונגים – השכונות הישנות המסורתיות. באחת העבודות בתערוכתו של איי וויי ויי בארץ שהתקיימה לפני שנה, נראה האמן כשהוא שובר כד מסורתי לאות מחאה על הרס המסורת. אני איני מומחית לסין אבל לקראת סוף 2017 פגשתי מציאות שנראתה לי שונה, ואני חושבת שיתכן שלקח לסינים זמן להפנים את הנושא הזה.
לאחר שביקרנו בחוטונגים הסמוכים לרחוב ליוליצ'אנג שמנו לב שגם החוטונג "שלנו" נמצא בתהליך של התחדשות. תחילה חשבנו שרק מטייחים קצת את הקירות, אבל אז ראינו שמייצרים שם תשתית לתמונות האלה היפות, והבנו שאם נחזור לבייג'ין נזכה ככל הנראה לראות את האזור מצוחצח ומטופח.
אזכיר בהקשר הזה שגם בארץ היו שנים שבהן נעשה נזק רב שאין להשיב, והמועצה לשימור אתרים הוקמה רק לאחר מחאה בעקבות ההרס של גימנסיה הרצליה. גם לאחר שהוקמה המועצה ונחקק חוק השימור, עבר עוד זמן רב עד שהנורמות החדשות הופנמו.

5. נאנלונגשיאן (Nanluoguxiang)
נאנלונגשיאן הוא חוטונג ממזרח לאגם הוהאי (מההמלצה הראשונה), ובו רחוב ראשי אחד ארוך אשר שופץ וחודש לצורך בילוי. יש בו חנויות מעוצבות והרבה מסעדות שניתן לקנות בהן גם אוכל רחוב. חנויות העיצוב כאן אינן מתרכזות רק במסורת אלא במגוון מוצרים מעוצבים. יפה להציץ למסעדות. במקרים רבים רואים מהרחוב כיצד מכינים את האוכל, וזה מרתק.
היות שהרחוב הזה נמצא ליד תחנת המטרו הסמוכה לגסטהאוס שלנו שוטטנו בו בערב וגם ביום. משום מה לא צילמתי שם הרבה כמו בקטעים אחרים של העיר, אבל זה מקום שכיף לבלות בו.
הגעה
בקווים 6 ו-8 של הסאבוויי, תחנת Nanluoguxiang (כשמו של הרחוב). הכניסה לרחוב הבילויים היא דרך שער צבעוני מסורתי הנמצא ממש ליד תחנת הסאבוויי. כאמור, הרחוב קרוב למדי לאגם הוהאי שעליו כבר המלצתי ונמצא ממערב. ממזרח נמצאים מגדלי התוף והפעמון, ובקרבת מקום גם אטרקציה נוספת, ועליה אפשר לקרוא בהמלצה הבאה.



6. רחוב ביי-ה-יאן (BeiHeYan)
זהו רחוב שונה מכל מה שסיפרתי עד כה והוא היה בשבילנו ממש גילוי. לאורך השהות שלנו בעיר, כשהיינו מדברות בינינו לאן נלך והסתכלנו במפה, היינו אומרות: "האתר הזה קרוב לשדרה הירוקה או קצת מערבה או מזרחה מהשדרה הירוקה". מדובר בשדרה רחבה שאורכה כשני ק"מ, המסומנת במפות בפס ירוק, והיא שימשה לנו כנקודת ציון.
ככל שעברו הימים לשהותנו בעיר גילינו סקרנות לבקר בנקודת הציון הירוקה שלנו ולראות האם יש בה משהו מיוחד. לבסוף באמת הלכנו לאורכה וגילינו שדרה מטופחת מלאה בפסלים, בספסלים לישיבה ובפינות מנוחה, וכל פינה שונה במעט מהאחרת. אין שטאנץ. השדרה מלאה בנקודות עניין לכל אורכה ואני מאוד ממליצה עליה. הביקור בה הוא כמו בילוי בפארק. בשדרה הזאת גם זכינו לראות את מראה של שלכת יפהפיה.
מקריאה ברשת למדתי שבעבר עברה כאן חומת העיר. החומה נהרסה בשנת 1925, ועל חורבותיה הוקם מעין פארק.



מהקצה הצפוני של הרחוב יוצאת תעלת מים המגיעה עד אגם הוהאי, האגם שהזכרתי בהמלצה הראשונה. לאורך התעלה יש טיילת הנראית כחדשה, והיא מעוצבת לעילא ולעילא. אנחנו מצאנו אותה כפנינת יופי. לדעתי העיצוב של גדות התעלה וגם חלק מהפינות ב"שדרה הירוקה" מושפע מעיצוב יפני. המסורות של יפן החלו להתפתח מהתרבות הסינית, אבל כמי שאינה מומחית אני לא רוצה לחתום על כלום ורק מתארת התרשמות. כך או כך, יפה לראות השפעות הדדיות ואין באמירה שלי משהו לגנותם של המעצבים.
הגעה והמלצה על מסלול הליכה יפהפה
רחוב ביי-ה-יאן נמצא מזרחית לגבעת הפחם ולעיר האסורה (הוא אינו צמוד אליהם אבל במרחק קצר). ניתן להגיע אליו מאחד האתרים האלה או אפילו מכיכר טיאנמן, ללכת לאורך השדרה צפונה עד לקצה ולהמשיך לאורך תעלת המים עד אגם הוהאי.
בשונה מהרחובות התיירותיים האחרים שהזכרתי השדרה הזאת אינה מוזכרת כמעט ברשת ומצאתי התייחסות אליה רק בעסקים הסמוכים (מלונות וחנות אופניים). אבל ראו בקישור המצורף איזה ניקוד היא מקבלת באתר של דירוג מסלולי הליכה. זה מסלול יפהפה.


לסיום – גם דיס המלצות ועוד כמה מילים
רחוב Wangfujing הוא הרחוב התיירותי המפורסם ביותר בבייג'ין, ויש שילוט המפנה אליו מכל כיוון במרכז העיר. מכל הרחובות התיירותיים שראינו מצאתי את רחוב יאנגפוג'ין כסתמי והמיותר ביותר. הוא מלא ברשתות הקניות הבינלאומיות, וזה כנראה כח המשיכה שלו. אני לא מתחברת לזה ומציעה גם למי שבונה על קניות בסין להגביל את עצמו בזמן כי לעיר יש המון מה להציע.
ודבר אחרון – זיהום האוויר
היות שלא דיברתי עליו עד כה זה הזמן לתיקון, שלא ארגיש אחר כך שזייפתי והעלמתי מידע: אנחנו שומעים וקוראים על זיהום האוויר בבייג'ין, וגם אנחנו חווינו יומיים של אובך. אחד מהם היה סביר, אבל למחרת זה היה כמו אד של ערפל המכסה את כל העיר, ומכוניות הרתומות למכלים גדולים נסעו בצירי התנועה המרכזיים והרטיבו את הכביש כדי לפוגג מעט את המיסוך המעיק הזה. אנחנו שתינו (אחותי ואני) לא סובלות מקשיי נשימה ולא חשנו קושי בהיבט הזה. באופן אישי אני לא מרגישה שחשיפה בת יומיים לזיהום מסכנת אותי. ברור שלמיליוני התושבים יש בעיה. בכל אופן חשוב לי לומר שזה קיים וכל אחד יחליט לעצמו את החלטותיו.

המלצה אחרונה למקום מעניין, אמנם אינה שלי אבל נראית שווה – Panjiayuan Flea Market
מכאן אפשר להוציא עוד רעיונות: עשרת הרחובות היפים בבייג'ין
הכל על בייג'ין, באתר "הכל על"
בבייג'ין יש הכול. זו עיר מודרנית שצעיריה נוהים אחר תרבות המערב ובחוטונגים עדיין ניתן לראות מכנסיים פרחוניים של פעוט עם חור כחלופה לחיתול. היא חסרת מסורת ומלאה במסורת. אומרים שבייג'ין אינה סין, ובאותה מידה היא התמצית של סין, בדיוק כמו שאומרים על תל אביב.
נפעמתי מהצבעוניות של המקדשים, מהאסתטיקה של האזורים המתחדשים ומתרבות הרחוב החברתית והקהילתית. נהניתי עד האוזניים לבלות בחנויות היפות ברחובות שהזכרתי כאן. לא ציפיתי לזה מבייג'ין. ידעתי שיהיו הפתעות אבל חשבתי רק על מוצרים זולים ולא ניחשתי שאני עתידה לראות המון אסתטיקה ועיצוב.
אם יש לכם שמונה-עשרה ימים פנויים – בייג'ין יכולה להיות יעד בפני עצמו
ותמונות אחרונה לפרדה מבייג'ין


חלק אחרון בטרילוגיה הוא תמיד הכי מרגש, כי עברנו כברת דרך עם הדמויות ואנחנו כבר שקועים עמוק בעלילה. כך גם הפוסט שלך
קראתי והנהנתי בהסכמה. התחברתי מאוד לתיאורים ולתחושות שלך. גם אני חוויתי את בייג'ינג כעיר מופלאה. מחכה לרגע שאחזור לשם שוב. ומצא חן בעייני שהזכרת עת הברים סביב האגם, גם אנחנו נהננו שם ממוזיקה נהדרת של צעירים מקומיים, מוכשרים מאוד. ואחד הדברים שאהבתי מאוד בסינים שפגשנו בדרך, היא ההתלהבות ההדדית שלהם מאיתנו. הגענו עם מילון סיני ורצינו לחפש משהו בסופרמרקט, כבר לא זוכרת מה בדיוק. ביקשנו עזרה מאדם אחד ועד מהרה התקבץ סביבנו קהל שהתלהב מהספרון ומכל הסיטואציה. ובכלל, שמתי לב שכשהם יכולים, הם מאוד רוצים לעזור. בפעם אחרת כשביקשנו הכוונה, נוצרה לה מועצה קטנה של עוברי אורח סביבנו שהתווכחו והתייעצו ביניהם מה הדרך הכי טובה להגיע להיכן שרצינו, ועוד לפני שהם החליטו ביניהם, כבר הגיע האוטובוס הנכון, שבכלל לא היה ברור אם הוא עובר שם…
נחמד הסיפור על עוברי האורח שהתקבצו סביבכן. אני לא חוויתי חוויה כזאת אבל כן נעזרתי כמה פעמים ואנשים היו בהחלט חביבים. לקראת סוף השבוע שלנו בבייג'ין התחלנו להיפרד מדי פעם כדי שכל אחת תעשה את ההשלמות שהכי מעניינות אותה. וקרה לי פעמיים שנקלעתי למצוקה קטנה וממש לא ידעתי לאן ללכת. מרוב ביטחון עצמי שאני כבר מכירה בעל פה את הדרך לגסטהאוס הסתבכתי בחושך (בשעת ערב, לא באמצע הלילה) בסמטאות של החוטונג, ואנשים נענו לי ברצון רב, ובלי מילים הראו לי את הכיוון. ופעם אחת יצא לי במקרה לפגוש צעיר שידע היטב אנגלית.
אני שמחה שאהבת את החלק הזה (ובכלל שמחה להחליף אתך חוויות מבייג'ין). למעשה, גם אני חיכיתי לספר עליו כי החלק הזה של השיטוט הוא החוויתי ביותר. גם אני מהרהרת בפעם הבאה. חושבת שאנסה להתחיל בשנחאי ולצאת משם לאיזה מסלול צנוע. מאוד רוצה להמשיך לחוות את סין.
מרתק ומסקרן ונשמע שאפשר להסתדר שם לבד. תודה
תודה רבה, מלי. אפשר לנסוע בשקט ולהסתדר לגמרי לבד.
סין. לא סתם הם קוראים לעצמם "המדינה שבמרכז"中国. הם ערש תרבות, המקור לפילוסופיות הגדולות של המזרח ועבורי יעד מרתק שאין ספק שאני רוצה לחוות. הפוסט מרתק ומעביר באמצעות הסיפורים האישיים הקטנים והפשוטים שאת, זיוה, ניחנת בכישרון להעביר וגם באמצעות התמונות שצובעות את כל הסיפורים בצבעים ייחודיים. אם זה כביסה על חוט או תעלת מים יפייפיה, הנוף האורבני שהוא כל כך שונה וגם מאוד דומה לנו.
אין ספק שסין זו ציוויליזציה אדירה. תודה רבה, אורית, על כל מה שכתבת 🙂
איזה פוסט נוגע ללב זיוה. איך שאת יודעת לראות לליבם ונפשם של אנשים באשר הם. המקבילה הזאת של תיירים- לעומת מהגרים היא מצמררת. פעם כשישנתי במחנה קמפינג במקום הכי יפה בעולם, לפתע חשבתי על מחנות אוהלים של פליטים . מיד גרשתי את המחשבה הנוראית הזאת.
הפתיחה לפוסט שלך תופסת את המהות של הטיול , ולמה צריך לטייל . כדי לראות את האנשים שבהמון, כדי להכיר את הפרטים הקטנים של התרבות, ובעיקר להבין שכולנו בעצם אותו דבר.
ינינה, את ממש נגעת בעיקר. זה בדיוק מה שהיה לי חשוב להגיד. אני באמת חושבת שמעבר לחווית הפאן הטיול מאפשר לחוש משהו אנושי ולפגוש אנשים ברחבי בגובה העיניים ולא ממקום מתנשא.