שש קומות. 35,000 מ"ר שטח תצוגות. ארכיטקטורה אולטרה מודרנית וחללי תצוגה מרווחים ומוארים. המוזיאון הלאומי של סין לנשים וילדים הוקם בשנת 2010. השם מאוד סקרן אותי. הייתי חייבת לראות מה מציגים שם בין הקירות.
כשהתקרבנו הארכיטקטורה נראתה לי אמנם מפתיעה ומעניינת אבל קצת אגרסיבית, ועדיין היתה בי ציפייה לבאות. בדלפק הכניסה מראים דרכון ולא משלמים. ככה זה כנראה במוזיאונים לאומיים בבייג'ין. אפגוש את זה שוב בהמשך.
המוזיאון הלאומי של סין לנשים וילדים
הייתי בבייג'ין ביחד עם אחותי בסתיו האחרון, בשבוע של המעבר בין אוקטובר לנובמבר. ביקרנו כמובן באתרי המורשת המרשימים וסיפרתי על כך כאן. בהמשך השבוע התפנינו לכמה בחירות אישיות יותר, וזו היתה אחת מהן.
באולם הכניסה חיכתה לנו קבלת פנים בדמות פרופוגנדה קומוניסטית. אחותי אמרה שהתמונה מזכירה לה קצת את התמונות הישנות של ילדי הקיבוץ (אנחנו) עם המטפלות (שלנו). אם חושבים על כך ברצינות, יש בזה משהו. הקיבוץ בתחילת דרכו הזדהה עם הקומוניזם. אבל אלבום התמונות הפרטי שלי מגלה שהמטפלות שלי לא אהבו להצטלם, שדה חיטה זהוב לא נמצא ברקע, ואבוי לתסרוקות שלנו – הבנות. הן לא מוקפדות כמו של הילדות הסיניות.
החמניה – סמל לאומי
מי שביקר השנה בתערוכתו של האמן הסיני Ai Weiwei שהתקיימה במוזיאון ישראל, בוודאי זוכר את מיצב החמניות הענק. לחמניה יש משמעות סמלית בסין. היא מייצגת את השמש.
ומה בתוך המוזיאון?
באגף הילדים התצוגות הראו הישגים של ילדים בספורט ואת חלקם של הילדים במלחמה מול יפן.
המידע על הנשים היה בחלקו מעניין, כי היו על הקירות אלפי שנות היסטוריה. גם כאן הוצג חלקן של הנשים במלחמה. היו גם תלבושות של נשים לאורך התקופות, עבודות יד ועוד. שמחתי לראות שהוזכרה תרומתן הגדולה של נשים להתפתחות הרפואה הסינית. במערב האשימו נשים בכישוף והעלו אותן על המוקד.
על חשיבותו של המוזיאון בשביל הסינים מעידה העובדה שכל המתנות המתקבלות מידי דיפלומטים זרים מוצגות באחד מחדרי המוזיאון הזה, וזו תצוגה חביבה למדי. גם מתנה מישראל כמובן יש שם. מקווה שתסלחו לי שלא צילמתי.
אבל אם לתאר את ההתרשמות הכללית – הנושאים הוצגו מנקודת המבט הלאומית ולא מהמקום הביקורתי שמסתכל על על רווחתם האישית של הילדים והנשים. הרגשתי קצת טיפשה שנפלתי במלכודת והגעתי לכאן בעקבות שם מעורר סקרנות וארבע חוות דעת בטריפאדוויזור. הממליצים התרשמו מן הארכיטקטורה המודרנית ומחללי התצוגה רחבי הידיים וטענו שהמוזיאון הזה זקוק ליותר פרסומת. שום חוש ביקורת לא הופעל בהן. ובמחשבה נוספת, זה היה מרתק ליפול ללא הכנה על "שופר המפלגה" ולהבין בעיניים איך בא לידי ביטוי משטר כזה כמו שיש בסין בתוך כתלי מוזיאון.
כמה קישורים
המוזיאון הלאומי של סין לנשים וילדים
פוסטים של בלוגרים שביקרו בתערוכה של איי ווייווי במוזיאון ישראל וכתבו על כך:
made in china, מתוך הבלוג של רבקה קופלר
שלוש תערוכות שוות במוזיאון ישראל, מתוך הבלוג של עפר קידר
אמנות ההתרסה, מתוך הבלוג של חן סיון
המוזיאון הלאומי לאמנות
ביקרתי בו לבד לקראת סוף השבוע שלנו בעיר. אחותי הלכה לטייל במקום אחר. בדרך חשבתי: מה בעצם אני מצפה מהמוזיאון הזה אחרי שביקרתי במוזיאון הלאומי לנשים וילדים? ובכל זאת הייתי סקרנית.
חזית המבנה מרשימה. היא משלבת אזכורים מסורתיים יותר מאשר מודרניסטיים, מה ששוב גרם לי לחשוד בחוויה שאני עומדת לפגוש בפנים.
שוב ביקורת דרכונים במקום קופה, ואני בפנים.
התנועה בעולם הולכת בכיוון אחד
באולם הכניסה ישנה תערוכת קבע של ציורים מהמאה העשרים. הציורים יפים, אבל איזו הפתעה: הם דומים כל כך בסגנונם לציורים האימפרסיוניסטיים. אילו הייתי באותו רגע במוזיאון ד'אורסיי בפריז הייתי בטח מתפעלת מאוד מיצירות המקור שאני זוכה לראות, אבל כאן נחמץ לי הלב על כך שהתנועה בעולם הולכת בכיוון אחד.
לא יעזור כמה שרירים מפגינה סין כלפי המערב, בסופו של דבר היא מציגה במוזיאון הלאומי שלה אימפרסיוניזם. אבל ההשוואה למוזיאון ד'אורסיי המחישה לי עד כמה אמנות היא תלוית הקשר ופתחה לי שאלות על אופן הצפייה שלי ועל מנגנוני הביקורת שאני מפעילה. האם הם מוצדקים? קשה לי להגיד. מעניין מה אתם חושבים.
עובדים קשה אך שמחים. האמנם?
היתה עוד תערוכה בקומה הראשונה, בהחלט יפה, מיצירותיו של מאסטר חשוב, על פי הסופרלטיבים. אבל לא אלאה, כי העיקר התגלה בקומה השנייה. זו היתה תערוכת הדגל של אותם ימים, בסתיו. היא מילאה את כל האולמות רחבי הידיים של הקומה – תערוכה נפלאה.
האמן – Lu Qinglong מצייר ציורי ענק בצבעי שמן. הנושא של ציוריו הוא מהגרי העבודה של העשורים האחרונים. בטקסט שבפתח התערוכה מספר האמן שנולד בכפר בחוף הים של סין, ובילדותו משפחתו עזבה את הכפר ביחד עם רבים מתושביו ועברה לעיר הגדולה.
בציורים מתאר האמן בכישרון את פניהם של האנשים, את העבודה הפיזית הקשה שהיתה מנת חלקם כשעדיין חיו בכפר, את הנדודים, את החיים על המזוודות ואת מרחבי הנוף השוממים שהותירו מאחור. הטקסט שבכניסה הסתיים באמירה שכעשור לאחר המעבר האנשים השתלבו בחיי העיר, הם עברו חבלי קליטה קשים אבל הם שמחים בחלקם. האם להאמין לו? בשבילי השאלה נשארה פתוחה.
נושא אחד ; נקודות מבט שונות
הגדיל לעשות אוצר התערוכה שתיאר את איכויותיהם ויופיים של האנשים שעל בדי הקנווס. את דבריו סיים בהשוואה בין יצירתו של האמן לתנועת ברביזון ההיסטורית. גם כאן תולדות האמנות של המערב הן נקודת ההתייחסות. בלטו בעיני במיוחד המילים: The ideal land of happiness. הארץ אולי יפה אבל איפה ההפינס?
יש יסוד להשוואה עם ברביזון. גם ז'אן פרנסואה מילה צייר את המלקטות העניות בשדה, בעת שבאו ללקט את שאריות היבול שנותר בשדה לאחר הקציר. גם בארץ קמה לפני כמה שנים קבוצה של ציירות שקראו לעצמן בשם הברביזון החדש. לפני שנה התקיימה תערוכה מקיפה של יצירותיהן, מרשימה מאוד, במשכן לאמנות בעין חרוד. אז למה לסינים אסור? אני הרגשתי שיש כאן, במוזיאון בסין, טשטוש של התופעה החברתית האדירה הזאת של המעבר לעיר והקטנה שלו. הפוטנציאל של הציורים להציע מבט נוקב נרמס תחת המילים המייפות את המציאות ומשטיחות אותה.
זמן קצר לפני נסיעתי ביקרתי במוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח בקיבוץ הזורע, ובדיוק הוצגה שם תערוכה קבוצתית של אמנים סיניים שעסקה ביחסים שבין הפריפריה לערים הגדולות בסין. התערוכה שהגיעה לישראל הציגה נקודות מבט ביקורתיות מאוד. אני זוכרת עבודה שבה מפלצת צומחת בין רבי הקומות של העיר הדחוסה, סרט וידאו עם ראיונות נוקבים ועוד.
ועדיין, למרות ההבדלים, אין עוררין על עצמתם של הציורים, על הרושם העז שהם מעוררים, על כישרון האמן ועל הפנים שהוא נתן לאנשים האלה.
קצת קישורים
המוזיאון הסיני לאמנות מודרנית ובת זמננו
על התערוכה שהתקיימה בקיץ 2017 במוזיאון וילפריד בהזורע, מתוך הבלוג של נועה בר-נס
מתחם האמנות 798
באזור שהיה בעבר תעשייתי קיים היום "ציר אמנות" ובו פסלים ברחוב, ציורי קיר וגרפיטי על הקירות, בתי קפה טרנדיים, חנויות לבגדים ולחפצי חן והרבה גלריות עם תערוכות אמנות מגוונות. השיטוט היה נעים. ראינו כמה פסלים מעניינים ברחוב ונכנסנו לאחת הגלריות שהיתה בה תצוגה מרשימה למדי.
בשלב כלשהו החלטנו, אחותי ואני, להיפרד. אני רציתי לראות עוד קצת. היא הרגישה שמצתה. ורק אז, כשנכנסתי לסבך הרחובות הצדדיים, התחלתי לגלות את העושר של המקום. שוטטתי שם שעות, למעשה כמעט כל היום. בדיעבד נודע לי שגם אחותי המשיכה לשוטט שם "רק עוד קצת" והתרשמה מהאווירה, מהקסם של המקום ומההפתעות האינסופיות שהתגלו בכל פינה.
התרשמנו שתינו שזה מקום מאוד חי, שקורים בו דברים בעלי ערך ומשמעות ומתקיימות בו תערוכות מעניינות שככל הנראה לא יוצגו במוזיאון הלאומי. ציר האמנות 798 הוא אזור בילויי המציג סין שקורצת לסצנה הבינלאומית אבל יש בה גם הרבה עיסוק במורשת ובמרכיבים של זהות.
קישורים
ציר האמנות 798 (כולל היסטוריה, דרכי הגעה ומידע פרקטי)
מה עושים מבני תעשייה בסגנון באוהאוס בבייג'ין?
בשנות החמשים פנתה סין לרוסיה בבקשה לעזרה בהקמת תעשייה של תקשורת אלחוטית. הרוסים לא נענו לבקשה אבל הפנו את הסינים אל המומחים של מזרח גרמניה. ואכן, מהנדסים גרמניים הגיעו לבייג'ין להדריך ולייעץ, וכשהוקם אזור התעשייה ברובע דשנזי בצפון מזרח העיר, נבנו המפעלים בסגנון שהביאו אתם היועצים מגרמניה. זהו לא אותו באוהאוס כמו שאנו מכירים מישראל אלא באוהאוס של מבני תעשייה, שיש בו הרבה קונסטרוקציה של פלדה וחלונות זכוכית גדולים.
באזור הוקמו כמה מפעלים ולכל מפעל היו כמה מחלקות או מפעלי בת. הם זוהו באמצעות מספרים בני שלוש ספרות. התעשייה הזאת לא האריכה ימים והמפעלים נסגרו. חללי הסטודיו הראשונים שהחלו לאכלס את האזור בתחילת המילניום היו במפעל 798, שהיה מפעל לאלקטרוניקה בעבר. כשהאזור החל להתמלא וקיבל את אופיו, נקרא האזור כולו על שם אותו מפעל. בבחירה של השם לאזור האמנות יש גם קריצה לתיירות ולקהל מרחבי העולם, אולם זה מקום שבאמת כיף לבלות בו ומבקרים בו מקומיים ותיירים גם יחד.
האם קיים חופש אמנותי מוחלט באזור 798?
אחותי ואני הרגשנו שכן. העלינו הערכה שאולי זו הדרך של השלטון לרצות במידה מסוימת את הציבור ובכך להימנע ממרד בכיכר טיאנמן. אולי גילו בסין שמקום כזה יוצר תדמית טובה יותר למדינה בעיני המערב. ומאידך, אין לנו אפשרות לדעת אם האמנים אומרים את כל אשר על לבם.
יתכן שיש איזה גבול דק שהאמנים מכירים היטב והם יודעים היכן לעצור. כך קראתי גם באחד המאמרים שמצאתי ברשת. קרובת משפחה שחיה בעבר כמה שנים בסין אמרה לי שביקורת על מאו צה טונג נשמעת בסין כבר שנים רבות, ולהציג אותו ללא ראש זה לא נחשב היום כפרובוקציה. היא אמרה גם שהביקורת לעולם אינה ישירה' גם אם היא נוקבת.
כך או כך, זה מקום שמתקיים בו איזון שברירי בין המותר לאסור. בעיני זה אזור בילוי נפלא, וכדאי לתת לו את הזמן ופשוט ליהנות.
המלצות לחובבי האמנות
שבוע בביג'ין זה זמן שמאפשר לראות קצת מעבר לאתרים המרכזיים, ועדיין זה מעט בשביל העיר הענקית הזאת. לאוהבי האמנות יש עוד כמה גלריות ומוזיאונים, מעבר למה שאני הספקתי, שיש עליהם המלצות.
ההתרשמות האישית שלי מההצצה הקצרה לבייג'ין של היום לא תהיה שלמה בלי החלק המתייחס למראה הרחוב ולאזורים השונים של העיר שבהם שוטטנו. על כך אספר בהזדמנות בפוסט נפרד.
הנה עוד כמה תמונות מאזור 798 הנהדר.
לפני שאמשיך – רגע אחד לתשומת הלב:
אני משקיעה מאמץ רב כדי להפוך את הבלוג לרלוונטי, אם במידע ואם בנקודת המבט האישית שאני מספקת על האתרים – זו שהמטיילים כל כך מחפשים לפעמים למצוא בין המילים היבשות הכתובות בספרים ובמקורות המידע המקצועיים. אשמח אם תצטרפו לרשימת התפוצה שלי. מבטיחה לשמור על פרטיותך ולהימנע מהצפת המייל שלך.
עוד מסין ויפן, סתיו 2017
רוצים לטייל ברחבי סין? הנה כמה כלים שיסייעו בהכנה לטיול:
בלוגריות כותבות על סין
מפת המחוזות של סין וסקירה על האפשרויות, מתוך הבלוג של כרמל קמין – מסוף כרמלית
תשכחו משנחאי ובייג'ין (המלצות על אתרים מופלאים), מתוך הבלוג של כרמל קמין
מסע כשר בארץ הדרקון הקסומה, מתוך הבלוג של עדי וייץ – מטיילים בכיפה
שלל פוסטים על הונג קונג, מתוך הבלוג של משפחת אפק – אפקים מטיילים
אתרים מומלצים
באופן טבעי אני בעד הבלוגרים הכותבים מנקודת מבטם האישית, ובכל זאת יש אתרים שווים במיוחד עם מידע על סין שכדאי להכיר.
טרוול ציינה, אתר/בלוג של חבורת מומחים המכירים היטב את סין.
הכל על סין, מתוך האתר של אוהד ואדוה שקד
ספרים נהדרים שקראתי על סין ואני ממליצה עליהם
בלזק והתופרת הסינית הקטנה, מאת דאי סיג'י
הספה הנודדות של מר מואו, מאת דאי סיג'י
עץ המשי, מאת ג'יאנג שיאליאנג
האדמה הטובה, מאת פרל ס. בק, קלאסיקה של כל הזמנים
נראה לי שמה שלא מצאת במוזיאון לנשים וילדים, יכול להעיד וללמד הרבה מאוד על סין. אולי אפילו יותר מתערוכה אחרת שהייתה מספקת את הסחורה לה ציפית.
גם אני אהבתי מאוד את המתחם 798, אבל לא הקדשתי לו מספיק זמן. הייתי שמחה לחזור ולבקר בו. התמונות שצילמת יפות מאוד, ויחד עם המידע המפורט, יצא לך פוסט מרתק.
ליען, תודה על המשוב. בקשר למוזיאון לנשים וילדים – אני מסכימה אתך לחלוטין. תחילה התאכזבתי, אבל לאחר מכן הרגשתי שבין אם התכוונתי לכך ובין אם לא – זו היתה חוויה מרתקת, וכשמבקרים בסין שווה לראות גם את הצד הזה.
פוסט מעניין מאוד זיוה!
לפני למעלה מ20 שנה שטיילתי בסין כמעט ולא היתה אומנות מודרנית , בטח שלא ברחוב, בוודאי שלא בחוטונגים. אני זוכרת שאז מאוד התרשמתי מהמוזיאון לאומנות דווקא בשנחאי, שהיו בו תצוגות מרתקות דווקא של האומנות המסורתית.
אני חשובת שמאוד קשה לפענח אומנות, בטח מודרנית, ללא הידע וההקשרים התרבותיים. אחד הדברים שאני זוכרת מהביקור במוזיאון מאז זה שהסבירו לנו שבסין בעצם מבחינה תרבותית אין הערכה למקוריות היצירה, אלא לביצוע שלה. לכן גם כל מי שרה , הוסיף איזה הגיג על הדף – זו הסיבה לכל החותמות האלה בכתב סיני שרואים על הציורים. יש לא מעט אלמטים בציורים שהועתקו מקטלוג (זו למשל הסיבה למראות המגוחכים של אריות באומנות הסינית) – מי שהעתיק טוב יותר, הוא זה שזכה בתהילה.
לאחרונה הייתי בפוזיאון האומנות בהונג -קונג.ביקור שהיה מעניין ביותר, ואני חושבת ששם יש יותר חופש.
אומנות מגוייסת היא כמובן לא דבר חדש במיוחד במשטרים טוטליטריים. הביטי בכל האומנות בברית המועצות בשנות ה20, 30, 40 ואפילו מאוחר יותר.
אני חשובת שיהיה לי מאוד מעניין לבקר שוב בסין 🙂
תודה רבה, ינינה, גם על המשוב וגם על התוספות שלך. החכמתי בעניין החותמות האדומות. אני מאוד אוהבת אותן אבל באמת תהיתי מה פשרן. גם הנושא שלל ההעתקה והיחס לאיכות הביצוע הוא דבר מעניין ומתיישב לי יפה עם מה שראיתי. אבל נדמה לי שאורחות מחשבה אחרות נטמעות גם בסין. העולם היום כל כך פתוח. ויש שם היום ככל הנראה הרבה כוחות יוצרים. ההתחלה של אזור 798 היתה בשנת 2002, ובאמת עדיין לא חלפו עשרים שנה.
בעניין נמרים – גם בטירת ניג'ו ביפן יש ציורי נמרים שאין להם יסוד מן הטבע של יפן. ככל שאני זוכרת הם הגיעו כמו הרבה דברים מן המסורות הסיניות. אחר כך היפנים החלו לחוש נעלים על הסינים אבל זה כבר סיפור אחר.
ובקשר לאמנות מגויסת – קראתי ואני מכירה את המושג אבל לא חוויתי את זה בעצמי. משום מה לא הגעתי מוכנה לכך, אולי מפני שכבר ראיתי בישראל אמנות מסין ועל סמך זה ציפיתי לראות אמנות מעניינת. רק כשהייתי במוזיאון לנשים וילדים נפל האסימון.