הלו הירושימה
רכבת השינקנסן הגיעה לרציף בהירושימה. יצאנו אל רציפי האוטובוסים שבחוץ. למי שאינו מכיר או אינו זוכר את הצוות שלנו מהפוסטים הקודמים אזכיר שיצאנו ליפן שתיים – אחותי ואני. בדרך, עם הפנים אל זרם האנשים היוצא מהרכבת, עמדה אשה לבושה באפוד אדום שעליו כתוב:
Hello! Hiroshima Project
INFORMATION VOLUNTEER
המתנדבת החזיקה בידיה חבילת מפות של העיר ונראתה כמחפשת בעיניים תיירים הזקוקים לעזרה. אנחנו תמיד שמחות לקבל מפה. אמרנו תודה והמשכנו הלאה. כבר שבועיים וחצי עברו מאז שהגענו ליפן ואנו כבר לא מרגישות אבודות בנבכי התחבורה הציבורית.
***
חרף הביטחון העצמי שלנו, הפעם לא הלך לנו בקלות. עברה כרבע שעה ועדיין לא מצאנו את הרציף של קו 26. המון רציפים יש בחוץ ורק שלנו איננו. כשפנתה אלינו מתנדבת נוספת, הפעם שמחנו לקבל עזרה.
הירושימה היא עיר עם משא של זיכרון, ובעברית החדשה – עיר עם שריטה. פרויקט "הלו הירושימה" הוא יוזמה של עמותה הפועלת ללא כוונת רווח, ומטרתה לעזור לתיירים הבאים לעיר. הנכונות האינסופית לעזור לתייר היא משהו שפגשנו לאורך כל הטיול שלנו, והיא אחת החוויות המרגשות בטיול ביפן, אולם פרויקט כזה לא ראינו במקום אחר. האם יש קשר ישיר לעבר? אני לא יודעת לענות על כך, אבל יודעת שהירושימה קיבלה על עצמה תפקיד של מעין שגרירה בעולם. אגיע לכך בקרוב.
ובינתיים, גם הגברת שלנו מתקשה למצוא את קו 26. היא פונה לאשה אחרת ומתייעצת אתה. הן מדברות ואז הגברת שלנו מסבירה לנו כיצד יש ללכת לרציף. אנחנו מודות לה ורגע לפני שמתחילות להתקדם היא שואלת אם יש לנו מטריות כי צפוי גשם בקרוב. הכל בסדר, אנחנו מרגיעות אותה. אנחנו מצוידות. היא דואגת לנו ממש כמו אמא.
אז והיום
בסופו של דבר הגענו למלון בחשמלית. בהירושימה קוראים לכלי התחבורה הזה "קרוניות רחוב" (street cars). לשני קווים של מערך החשמליות יש תחנות במרחק מאוד סביר מהמלון שלנו.
מרכז העיר מלא בבנייני קומות מודרניים שהחליפו את בתי העץ המסורתיים אשר אפיינו אותה בעבר. כיום זוהי עיר בת קרוב למיליון ומאתיים אלף תושבים, ומדהים לחשוב שכל זה קם מתוך ההריסות. כשנפלה עליה פצצת האטום, ב-06.08.45, מנתה אוכלוסיית העיר פחות מחצי מיליון.
העיר יושבת בין רכס הררי לים. באזור השפך של הנהר אוטה (ota) מתפצל הנהר בתוך שטח העיר לחמישה ערוצים נפרדים. אני מנסה לדמיין כמה יפה היתה העיר לפני שבעים ושלוש שנה בבתי העץ שלה היושבים בין ערוצי הנהר. כיום יש בין הבניינים הגבוהים שדרות ירוקות ופארקים רחבי ידיים. כפי שרואים בתמונה טיילנו בתקופה היפה של השלכת. יש בהירושימה מוזיאונים לאמנות, שלא הספקנו לבקר בהם, ומבני ציבור לשירות הקהילה, אבל זוהי עיר מודרנית ושונה מזו שהיתה בעבר.
בין שימור להתחדשות
באירופה ההרוסה שלאחר מלחמת העולם השנייה הנטייה במקומות רבים היתה לשחזר לפחות את מרכזי הערים. בהירושימה בחרו בעתיד חדש. מרכז העיר לא שוקם כפי שהיה, אבל טירת הירושימה שוחזרה. בעיני היא מאוד מרשימה. כאן עלי לסייג שלא ראיתי טירות אחרות ביפן. זה נשאר לטיול הבא. שוקם גם גן שוקי-אן (Shukkeien), שהיה בן למעלה מ-300 שנה. גם אותו לא הספקנו לראות.
ממליצה לקרוא את הפוסט של רבקה קופלר המעלה שאלות בנושא שימור.
מקדש בהירושימה?
טירת הירושימה נבנתה לקראת סוף המאה ה-16 כדי לשמש בסיס צבאי. העיר התפתחה בצד הטירה, והיא שימשה במשך שנים כמרכז כח משמעותי במערב יפן. בשטח הטירה יש גם מקדש. בעוד שהטירה משמשת היום לתיירות בלבד, המקדש שוקק חיים וממלא תפקיד חשוב בחיי התושבים.
היפנים זקוקים למקדשים גם היום אף על פי שרובם מנהלים אורח חיים חילוני. המסורות והטקסים קשורים במקדשים. בחזית המקדש יש צילום של קבוצת הבייסבול המקומית שביקרה במקום. את מקומה החשוב של קבוצת הבייסבול בחיי העיר עוד נפגוש בהמשך.
שיצ'י גו סאן
במקדש פגשתי גם את המשפחות הרבות שהגיעו בסוף השבוע עם ילדיהם בני השלוש, החמש או השבע לציין את גדילתם ולקבל ברכה. "שיצ'י גו סאן" נקרא המנהג, שמקורו בתקופת היאן כשבחצרות האצולה החלו לציין את טקסי המעבר לילדים. באופן מדויק יותר – את הטקסים האלה עורכים לבנות השלוש והשבע ולבני השלוש וחמש.
בנומרולוגיה של מזרח אסיה נחשבים המספרים האי זוגיים למספרי מזל. שיצי גו סאן חל על פי המסורת באמצע נובמבר ונהוג לציין אותו בסוף השבוע הקרוב לאמצע החודש. אותו סוף שבוע שבו ביקרנו בעיר כבר היה קרוב לסוף החודש, ועדיין הילדים והוריהם הגיעו בהמוניהם למקדש.
הביקור שלנו בהירושימה
הירושימה נמצאת במערב הונשו, האי המרכזי של יפן, ובקצהו המערבי של "מסלול הזהב". כך נקרא הציר שרוב טיולי ה"פעם ראשונה ביפן" מתקיימים לאורכו. באים אליה לשני יעדים עיקריים: פארק השלום הנמצא בלב העיר והאי מיאג'ימה היפהפה היושב מול חופיה ושייך לתחומה המוניציפלי.
גם אנחנו הגענו לשני היעדים האלה. החלטנו לתת להם זמן ראוי ועל הדרך לחוש גם קצת את הדופק של העיר. על כן הזמנו שלושה לילות בגסטהאוס במרכז העיר שנמצא בדיוק באמצע בין השדרה המרכזית של העיר – שדרת השלום (Heiwa Odori) לבין רחוב הקניות המקורה הונדורי (Hondori). בילינו בעיר שלוש יממות מלאות והרגשנו שאפשר היה אפילו יותר.
במקרה נפל הביקור שלנו בעיר על סוף שבוע וזכינו לחוות אירועים שהתקיימו בה בלא שידענו על קיומם לפני כן. זאת היתה חוויה מיוחדת לקראת סיום הטיול שלנו ביפן. זכינו לפגוש את ההיסטוריה העצובה והדרמטית ואת העיר שוקקת החיים שהירושימה היא היום.
פארק השלום
זהו פארק לזיכרון ובאנגלית הוא נקרא: Peace Memorial Park. הפארק רחב הידיים משתרע בשטח אשר שימש בעבר כמרכז המנהלי והמסחרי של העיר. הפצצה שהוטלה באותו בוקר של אוגוסט 1945 כוונה במדויק ללב העיר.
בפארק נמצא מוזיאון השלום, אתר הנצחה (בנפרד ממוזיאון השלום) שיורדים אליו במדרגות אל מתחת לאדמה, וכמה מונומנטים צנועים: פעמון השלום, אנדרטת השלום לילדים, להבת השלום ומונומנט זיכרון בצורת קשת.
דרך הקשת ניתן לראות בקו ישר את להבת השלום ואת מבנה הבטון האימתני בעל הכיפה החרבה, היחיד ששרד את פצצת האטום.
ההנצחה כולה נראית צנועה ומאופקת, כדרכם של היפנים. העצים סביב הפארק גזומים ומעוצבים, אך צורתם אינה דומה לאלו שבגנים היפנים. אני ראיתי בהם מעין להבות אש גדולות.
תיאור מפורט, בהיר ויפה על פארק השלום, מתוך הבלוג של אורית מצא שגב
פוסט מרתק ומלמד של בנצי גורן, מדריך טיולים, על משמעותם של פעמונים ועל הפעמונים השונים בפארק השלום בהירושימה.
חיים עם הזיכרון
הילדים הצעירים שבתמונה באו לפארק כדי "לצוד תיירים" ולדקלם בפניהם משפט באנגלית. זהו תרגיל אומץ לכל ילד בגיל צעיר. הם התקבלו במאור פנים על ידי התיירים, אבל אם התייר היה בעל יזמה וניסה לדבר אתם, הם נהיו מיד נבוכים ולא ידעו מה לומר. גם אלינו ניגשה חבורה של ילדים. הם אינם מבחינים בין תיירות מישראל עם אנגלית קלוקלת לבין דוברי אנגלית מלידה.
הרהרתי ביני לבין עצמי אם זה מכובד לערוך תרגול באנגלית בפארק המקודש הזה, אבל משהו בנוכחות של הילדים בפארק ייצר אווירה של מאור פנים כללי והעלה חיוכים על פני אנשים רבים שאינם מכירים זה את זה. פתאום כולם מסביב התהלכו מחויכים. נראה לי שזו התשובה. בהירושימה חיים עם הזיכרון.
ליד אנדרטת הילדים עמדה קבוצת בני נוער וערכה טקס זיכרון שעורר בי אסוציאציה לטקסי הזיכרון שעורכים בני הנוער שלנו בפולין. הם שרו שיר בקול מלאכים ועל השירה ניצחה אחת הנערות. באופן מפתיע הם היו קבוצת בני הנוער היחידה שראינו ביפן ללא תלבושת אחידה.
זרים ביפן
האנדרטה הזאת בפארק המוקדשת להרוגי האסון הקוריאנים – היתה בשבילי הפתעה גמורה והיכרות עם נושא שלא ידעתי עליו דבר לפני כן. באוגוסט 1945 התגוררו בהירושימה 100,000 אזרחים קוריאנים ששירתו במפעלים צבאיים או ככח עבודה שנועד להחליף את הגברים היפנים שיצאו למלחמה. בין הרוגי הפצצה היו 20,000 קוריאנים, ומספרם היווה 10% מכלל ההרוגים.
המצבה הוקמה באפריל 1970 על ידי שלוחת הירושימה של ארגון אזרחי קוריאה ביפן. הצב במסורת הקוריאנית מוביל את נשמות המתים אל גן העדן. על המצבה כתוב שהקורבנות הרבים לא זכו לשירותי קבורה ועל כן נשמותיהם לא יכלו לנוח בגן העדן. מצבה זו הוקמה מתוך תקווה שעתה יוכלו הנשמות להגיע אל המנוחה, שהניצולים יקבלו סיוע ושאירועים כאלה לא ישנו עוד לעולם. אזכרה לקורבנות הקוריאנים מתקיימת בכל שנה ב-05.08.
אני מנסה ללמוד את ההיסטוריה הסבוכה של האזור שאיני מכירה כמעט כלל. מהמעט הידוע לי יפן כבשה את קוריאה וניצלה את תושביה לצרכיה ובכלל זה את אלה שהביאה ליפן לשרת את תעשיית המלחמה שלה. אם היתה התנצלות הולמת – על כך אין לי תשובה, אולם אני מבינה שיפן שילמה פיצויים לקוריאה והקימה בדרום קוריאה מרכז סיוע לסובלים מנזקי פצצת האטום.
לכל איש יש שם
אתר הזיכרון שאליו יורדים במסלול מעגלי, יוצר תחושה כאילו יורדים עמוק אל לב האדמה. בתחתית הירידה מגיעים לאולם עגול. תמונה פנורמית של העיר ההרוסה מקיפה את האולם. מתחתיה מסודרות במעגל 140,000 לבנים המייצגות את המספר המוערך של האנשים אשר מתו עד סוף שנת 1945 כתוצאה מהפצצה ושמותיהן של 226 השכונות אשר היו בעיר לפני החורבן.
ניתן לשבת במקום, לשמוע ולראות סיפורים של ניצולים המוקרנים על גבי מסך. במחשבים שבחדר הסמוך ניתן למצוא פרטים על אנשים. זה מקום מאוד עצוב ומרגש. הוא לא גדול, והביקור בו אינו מצריך זמן רב כמו במוזיאון.
מוזיאון השלום
בתערוכה מרכזית במוזיאון מוצגת סקירה היסטורית אודות פיתוח פצצת האטום ובחירתן של הירושימה ונגסקי כיעדים להפצצה. הדבר שהכי זעזע אותי בהשתלשלות העניינים כפי שתוארה בתערוכה היה כיצד האמריקאים הגדירו רשימת קריטריונים לבחירת היעדים ובחנו את ערי יפן השונות בהתאם להם. זמן רב לפני שהיפנים ידעו מה עומד לקרות להם, הם היו תחת זכוכית המגדלת של האמריקאים. אנו יודעים ששירותי ביון מרגלים אחר האויב ואין בכך חידוש, אבל המחשבה על אנשים ההולכים ברחוב ולא יודעים שהם מטרה של מישהו, מאוד מטלטלת.
וישנם גם תיאורים פלסטיים רבים ומזעזעים על נזקי הפצצה. הכוויות האיומות, השעון שנעצר בשעה 8.15 בבוקר ובקבוק הזכוכית שהתעוות מהחום הרב שיצרה הפצצה – כל אלה פחות עניינו אותי. אני חושבת שביפן רואים חשיבות בפרטים האלה בשל הצורך להסביר את סכנות האטום. מאז הטראומה שחוותה, יפן לקחה על עצמה להיות שגרירה של הנושא. בכל אופן, מה שעניין אותי הוא להכיר את ההיסטוריה ולנסות להבחין בנרטיב של היפנים, כלומר כיצד הם תופסים את ההיסטוריה שלהם וכיצד הם מציגים אותה. וכמו כן עניין אותי לראות כיצד שוקמה העיר.
הנרטיב היפני
הביקור שלנו במוזיאון השלום היה בתוך צפיפות גדולה. אגף שלם של המוזיאון היה בשיפוץ באותו זמן והתנאים לראות את התערוכות לא היו מיטביים. כשאחותי התייאשה אני עוד ניסיתי להתקדם בתערוכה ההיסטורית אבל זה היה קשה. אז במגבלות הביקור ובזהירות המתבקשת אומר שהרצף ההיסטורי מוצג במוזיאון כהוויתו, מלווה במסמכים, בתיעוד מתבקש ובתמונות. ובכל זאת נדמה לי שיש דגש מיוחד על אלמנט מסוים של הסיפור.
הדחף של האמריקאים ליצר פצצת אטום היה כדי להקדים בכך את הגרמנים, ובטיעון הזה הם שכנעו מדענים להצטרף לפרויקט וביניהם גם את אלברט איינשטיין. אולם כשגרמניה נכנעה והמטרה הראשונה שלמענה נערך חקר האטום ירדה מסדר היום, האמריקאים המשיכו בפיתוח. מדענים הוציאו מכתב על חוסר נחיצותו של הפרויקט והצמרת הביטחונית והפוליטית של ארה"ב התעקשה להשלים את המשימה ולהשיג את היעד.
המלחמה באוקינוס השקט טרם הסתיימה. היפנים מזכירים אמנם את ההתקפה בפרל הרבור ואת הטייסים היפנים המתאבדים שהיוו איום גדול על ארה"ב, אולם אין כלל אזכור לאכזריות של היפנים ככובשים בסין, בקוריאה ובויטנאם. בכל אופן, אני לא מצאתי אותו, ובין השורות הרגשתי את הטענה שיפן היתה קורבן למוטיבציה של האמריקאים לנסות את הפצצה בכל מחיר.
המניעים של יפן במלחמה
באתר של מוזיאון השלום שאותו קראתי לקראת הכנת הפוסט ראיתי לראשונה התייחסות למניעים של יפן במלחמה כנגד סין. אם הטקסט מוצג גם במוזיאון איני יודעת. אני מתקשה לזכור. בכל אופן, הטקסט מספר שבשנות העשרים של המאה הקודמת היה משבר כלכלי עמוק ביפן. יפן אינה עשירה באוצרות טבע ואילו חבל מנצ'וריה שבצפון סין עשיר במחצבים. בנוסף לכך, יפן היושבת בארכיפלג לא גדול של איים סובלת מצפיפות לאורך השנים ועד היום.
רוב העם היפני באותה תקופה האמין לאמביציות של אנשי הצבא והפוליטיקאים, שחלום יפן הגדולה יסייע למדינה לפתור את בעיותיה. כשהמערכה היתה בעיצומה כל מערכת החינוך ביפן כוונה ללוחמה עד לניצחון המוחלט. יש אזכור בטקסט להתנגדות אלימה של הסינים לכיבוש היפני אולם אין מילה על ההתנהגות הברוטלית של הצבא היפני כלפי האוכלוסייה הכבושה.
אני יכולה להבין את אורח המחשבה האימפריאליסטי לנוכח צורת החשיבה שאפיינה אז מדינות רבות בעולם. מי שהיה אז חזק חשב את עצמו לנעלה על אחרים וניכס לעצמו מה שיכל. אבל מהמעט שקראתי ברשת אני מבינה היום שיפן נהגה באכזריות כלפי התושבים באזורים הכבושים וחושבת שיש מקום לביקורת עצמית ממרחק השנים. הטענה הזאת שלי כמובן אינה באה להצדיק את השימוש בפצצת האטום.
הירושימה לאחר המלחמה
שלושה ימים לאחר שהוטלה הפצצה על הירושימה הוטלה פצצה נוספת, הפעם על נגסקי. עבר עוד פחות משבוע ויפן נכנעה. זה קרה ב-15.08.45, אולם רק ב-2.09.45 נחתמו הסכמי הכניעה.
בזמן המלחמה פונו תלמידים מגיל מסוים מהעיר אל מנזרים ובתי ספר באזורי הכפר בשל חשש מהפצצות. בסיומה חזרו התלמידים לעיר וגם החיילים החלו לחזור הביתה. אנשים בנו בתים רעועים מלוחות שמצאו ואספו אחד לאחד. מורים אספו את התלמידים וחזרו ללמד תחת כיפת השמים. אנשים ניסו ליצור לעצמם חיים חדשים בתנאים הקשים.
יפן היתה נתונה בתקופה שלאחר המלחמה לכיבוש אמריקאי. הטלטלה שעברה בשנות המלחמה והנוכחות האמריקאית הביאו לשינויים גדולים במחשבה, ויפן החלה להטמיע דפוסי שלטון חדשים, אולם האמריקאים הטילו צנזורה ואסרו על העיתונות לעסוק בנושא האטום. כתוצאה מכך לא היה לאזרחים ידע בנושא. רבים מהתושבים החלו לסבול מתסמינים שונים ומשונים. בכללם היו גם אלה שלא היו בעיר בזמן שנפלה הפצצה וחזרו אליה רק לאחר המלחמה. מאוחר יותר הם הוכרו כנפגעים והחלו לקבל סיוע רפואי ותמיכה כלכלית, שאותה הם מקבלים עד היום. הם נקראים ביפן "היבקושה" (Hibakusha). אבל עד שהבינו מה מתרחש ועד שהחל הסיוע עבר פרק זמן ארוך מדי.
את התיאור הזה על הרבים שנפגעו בגלל חוסר ידע על נזקי האטום היה לי עצוב וקשה לקרוא. תחושת התסכול, העוול וההחמצה של היפנים בקטע הזה יצרה אצלי אמפתיה רבה.
החוק להקמת עיר של שלום על גבי ההריסות
השיקום של הירושימה הואץ ב-1949 עם חקיקת החוק לבניית הירושימה כעיר של שלום. כוונתו של החוק היתה שעל הירושימה לשאת בתפקיד של שגרירה החותרת לשלום בעולם. הממשלה החלה להזרים כסף לעיר כדי שתוכל לשקם את עצמה ולהיבנות כעיר מובילה המשמשת בתפקיד ייצוגי חשוב.
הבתים הארעיים הוחלפי בבניינים חדשים, כבישים וגשרים מעל לערוצי הנהר שוקמו והורחבו, פארק השלום הוקם ומבני ציבור חדשים נבנו. זה לא קרה בבת אחת אבל עשר שנים לאחר האסון העיר היתה בתנופת בנייה.
ואכן, היומרה הזאת להיות שגרירה לנושא של פירוק הנשק הגרעיני ניכרת במוזיאון. יש בו הסברים על נושא האטום ועל נזקיו לבני האדם ולסביבה, ובמיוחד לאור העובדה שהפצצות של ימינו הרסניות בהרבה מאלה שהוטלו על יפן.
אנדרטאות בכל פינה
מעל לכל מה שחוויתי בפארק ובמוזיאון הכי ריגשו אותי האנדרטאות הקטנות הפזורות בשדרות המרכזיות של העיר. מזהים אותן על פי שרשראות עגורי הנייר הרבות המעטרות אותן.
באנדרטאות כתוב ביפנית ובאנגלית: "כאן היה בית ספר לנערות" או כאן "היתה מרכזיית טלפון". בכל מצבה מוזכר המרחק מה"היפו סנטר", כלומר מהנקודה שבה נפלה הפצצה, מה היה במקום וכמה אנשים נהרגו. ברדיוס של כשני ק"מ מהפצצה הכל נהרס ואנשים לא שרדו.
בתמונה למטה – אנדרטה שאינה קשורה ליום הפצצה. מייקיצ'י סוזוקי היה סופר, יליד הירושימה, שתרם רבות להתפתחות ספרות הילדים ביפן. הוא הלך לעולמו כתשע שנים לפני פצצת האטום. בעת שיקום העיר זכרו לציין אותו באנדרטה יפהפייה, במקום מרכזי סמוך לנהר ולכיפת הדום – הבניין החרב ששרד את פצצת האטום. צילמתי פשוט כי זה יפה כל כך.
על שיקום הירושימה, כתבה ב"גרדיאן" (כדאי לפתוח אפילו רק בשביל לראות את התמונות)
תיאור היסטורי מהשנים שקדמו לפצצה ועד לשיקום העיר, מתוך האתר של מוזיאון השלום בהירושימה
מה עוד ראינו בעיר
יצאנו מהפארק אל השדרה הראשית של העיר, אבן גבירול של הירושימה. היא נקראת שדרת השלום. המלון שלנו נמצא ממש לידה. בסוף נובמבר כבר מחשיך מוקדם למדי. בעודנו הולכות לאטנו בשדרה נדלקו פתאום אורות מסביב והותירו אותנו משתאות. המון מיצגי אור המתארים סצנות כמו מהאגדות נדלקו בבת אחת. מתברר שזהו אירוע שנתי החל לרגל בואו של החורף. הוא בהחלט מתכתב גם עם מסורת קישוטי האור של עץ חג המולד ושל חג הכריסמס בעולם הנוצרי. חגיגת האור הזאת מתקיימת בכל שנה החל מ-17.11 ועד 3.01.
כל העיר בשדרה
בשבת נתקלנו בהתקהלות בשדרת השלום. המוני אנשים, כולל משפחות עם ילדים, התקבצו לאורך השדרה. רבים הביאו שמיכות ושרפרפים קטנים ונערכו לישיבה ארוכה על המדרכה. חשבנו שאולי זאת הפגנה בנוסח יפן ותמהנו על מה יש לתושבי הירושימה להפגין.
יצאנו לטייל באי מיאג'ימה וכשחזרנו לפנות ערב עדיין ראינו אנשים זורמים לשדרת השלום. שאלנו במלון לפשר ההתקהלות הזאת ונאמר לנו שזו קבלת פנים לקבוצת הבייסבול האהובה. להירושימה יש קבוצת בייסבול נערצת בשם "קארפ" המספקת הרבה רגעים ספורטיביים לעיר. ובעיר הזאת הכל קשור איכשהו ברגע המכריע הזה באוגוסט 1945 שבו התהפכו החיים.
בשנים שלאחר האסון רבו הקולות בעיר להקים קבוצת ספורט שתתן תחושה של התחדשות מתוך ההריסות, וב-1950, חמש שנים לאחר האסון, אכן הוקמה הקבוצה. ניתן לקרוא על כך בקישור המצורף. אחת הפעילויות שמציעים באתרי העיר לתיירים היא לחוות משחק בייסבול של קבוצת קארפ.
חגיגת סתיו
בבוקר העזיבה הרגשנו שלא חשנו עדיין מספיק את העיר. היינו בפארק השלום, טיילנו במיאג'ימה, בילינו בערב ובבוקר בשדרת השלום אבל לא ערכנו שוטטות ראויה לשמה בעיר. החלטנו להישאר עוד קצת והלכנו כל אחת לאן שמשכו אותה הרגליים. אני הלכתי עד הטירה. בדרך ראיתי שמתארגן אירוע בעיר, וכשנפגשנו מאוחר יותר בשעת צהרים מוקדמת, העיר כבר החלה להתעורר והלכנו ביחד לבלות עם תושבי העיר במתחם של האירוע.
היו שם דוכנים של מלאכות יד ודוכני אוכל. על במה מרכזית נערכו הופעות. במופע הראשון קבוצה של נערים ונערות תופפו על תופים גדולים במופע המשלב תיפוף ותנועה. גם המופע השני היה בהשתתפות נוער וילדים, והוא היה מדהים. הם הציגו מופע תאטרון מסורתי כלשהו, ובלי להבין מילה התרשמנו מהמקצבים, מהצבע ומהדרמה שעל הבמה. שתי ההופעות היו מרשימות ושמחנו שזכינו לחוות אותן רגע לפני סיום הטיול שלנו ביפן.
בצער הלכנו למלון לאסוף את המזוודות ולהמשיך ליעדנו האחרון. נסענו לערב אחד באוסקה, שגם הוא היה מלא בצבע ובריגושים, ולמחרת עזבנו את יפן. מאז הגעגועים לא מרפים.
מעבר לגעגוע אני מוצאת את עצמי חושבת לא פעם על המעבר שיפן עשתה בתקופה קצרה מתפיסת עולם לוחמנית, אגרסיבית וקיצונית לאורח מחשבה אחר. מאור הפנים שזכינו לו ביפן מדגיש את המעבר החד והקיצוני הזה. בעיני המפגש עם העבר וההווה ביפן ובהירושימה בפרט - מחדד את הפוטנציאל של בני האדם להיות שם או כאן. הכל שאלה של בחירה, וכן... גם של נסיבות ושל מודעות. היום יש לנו את היכולת להיות מודעים.
מה עוד אפשר לעשות בעיר ובסביבתה
בהירושימה נמצא מפעל מזדה וניתן לערוך בו ביקור. יש בעיר מוזיאונים לאמנות וכמו כן טירה משוחזרת וגן עתיק ששוחזר. יש שדרת קניות ארוכה מקורה ברחוב המקביל לשדרת השלום.
האי מיאג'ימה הוא תחנה מאוד תיירותית אך מרשימה מאוד, ובטבע היפה של האי יש מקום לכולם. האי נמצא בקצה המערבי של הים הפנימי סטו, שאותו כבר הזכרתי בפוסט קודם. ממרומי האי ניתן לראות הרבה איים בים ובחופי האי משוטטים איילים מקודשים.
באתר האינטרנט של העיר מציעים עוד יעדי טיול בעיר ובסביבה וביניהם יעדי טבע ותרבות. אני ממליצה להיעזר באתר האינטרנט של הירושימה לצורך התכנון ומוסיפה לסיום כמה תמונות מהאי מיאג'ימה.
אני מזכירה שוב את הפוסטים המצוינים של אורית מצא שגב ושל בנצי גורן על הירושימה. אם אתם מתעניינים בנושא או נוסעים להירושימה – אל תוותרו על קריאת הפוסטים האלה.
הירושימה – פעמונים בפארק השלום, מאת בנצי גורן
הירושימה אהובתי, מאת אורית מצא שגב
מקווה שהיה לך מעניין לקרוא ופתוחה לשמוע תגובות ומחשבות. אפשר להירשם ממש כאן כדי להתעדכן כשיצא הפוסט הבא.
זיוה, הפוסט המרתק הזה, על ציר הזמן היפני, חושף עוד צד באניגמטיות המורכבת והקוטבית של המדינה הזו.
ממש לאחרונה קראתי כתבה על תיירות ליפן . נתנו שם דוגמא על הגן היבש בריואנג'י שבקיוטו, שלא מאפשר למתבונן לראות את כל 15 הסלעים המרכיבים אותו, שזו תזכורת לכך שאנחנו לעולם לא רואים את התמונה המלאה. יש בכתבה גם התיחסות מענינת להירושימה עצמה , ארוך מדי לפה. אם תרצי אשלח לך .
מסכימה איתך שכל פוסט ממריץ לחקור וללמוד לפני שמגישים אותו לקוראים . מבחינתי זה בונוס עצום .
תודה
מדינה אניגמטית – הגדרה יפה. באמת יש בתרבות היפנית דברים כל כך מורכבים ומעניינים בצורת החשיבה, ובכל זאת הם הגיעו לשפל בתקופה מסוימת של ההיסטוריה. נפלאות דרכי האדם, ובגלל זה אנו מנסים ללמוד, לחקור ולהבין.
אגב, בריואנג'י לא היינו כי חששתי מהצפיפות, אבל היינו בכמה גני זן אחרים.
ולגבי המאמר – בטח שאדמח לקרוא.
כבר אומרת לך תודה על המאמר ועל כל מה שאת תורמת לי דרך השיח על יפן.
העונג כולו שלי בשיח היפני
הכתבה תגיע אליך אישית בעוד יומיים במפגש 🙂
פוסט מעניין ביותר, עם הקשרים ושאלות מאוד חשובות. מעניין מאוד השיקום שהעיר הזאת עוברת.
עכשיו את צריכה לנסוע לקצה השני של האוקיאנוס השקט למוזיאון בטקסס שמספר את הגירסה האמריקאית לעניין. ובכלל איך נראתה המלחמה שם בפאסיפי. יהי לך מעניין. יש שם הסבר למה האמריקאים הטילו פצצה. אגב מעורבותו של איינשטיין בפרויקט מנהטן היתה בכך שבעזרת המכתב שלו לרוזוולט הפרוייקט יצא לדרך. אבל הוא לא לקח בו חלק- הוא נחשד כקומוניסט. מאוחר יותר – הוא התחרט. הוא כתב מכתב שני לנשיא ארה"ב (טרומן ) והתחנן שיבטל את הפצצה. המכתב הגיע יום מאוחר מדי.
אני אשמח מאוד לבקר במוזיאון בטקסס ולהשלים את הסיפור מנקודת המבט של האמריקאים. טוב לדעת על קיומו.
ראיתי פעם סרט דוקומנטרי על איינשטין ועלה בו גם הפרק של האטום, ההיעתרות של איינשטין להירתם לחקר האטום והחרטה.
תודה, ינינה.