בילדותי היינו יוצאים עם אבא ביום הכיפורים לטיול אל הפרדס, לקטוף את ראשוני התפוזים, אלה שרק התחילו לשנות צבע מירוק לכתום, ולחפש בתוכם את הפלחים "התינוקות".
מעיין מסתורי בלב מטעי השקדים והשדות
השנה תקופת החגים היתה אצלנו שמחה במיוחד. אחי הצעיר הגיע מאוסטרליה, וכתמיד הביקור השנתי הזה מלווה בהתרגשות רבה. ביום כיפור יצאנו ברגל עם אבא – אחי וגיסתי מאוסטרליה, האחיינית שלי (בתה של אחותי) עם בנה החמוד בן החמש. הלכנו הפעם לא אל הפרדס אלא לעין חממה – הבאר המסתורית שממערב למטע השקדים של הקיבוץ.
בסוף ספטמבר הכל יבש ונראה אביך ומאובק, ובכל זאת פיסה של עמק יזרעאל לפנינו וסיפור אישי-היסטורי שאני כבר שמעתי אבל הוא נורא מרגש אותי ואני שמחה לשמוע שוב. לאבא יש כישרון לקשור חוויות אישיות עם סיפורים היסטוריים גדולים, ואני מתה על החיבורים האלה. ככה אני אוהבת לשאוב את המידע שלי על העולם.
בין הקוצים הרבים של סוף הקיץ התקשינו למצוא את הבאר. אבל בסוף היא נמצאה. כיום הבאר יבשה. בעבר היה היתה שופעת מים.
סוסים, חיילים אוסטרלים ומכתבים בני מאה שנים
במשך שנים הורי היו נוסעים לבקר את אחי באוסטרליה ומנצלים את הביקור לטייל. פעם נסעו לעיר הבירה קנברה ושם ביקרו ב-Ausralian War Memorial – אתר הנצחה שהוא גם מוזיאון גדול להיסטוריה צבאית, המסקר את המערכות הצבאיות השונות של הצבא האוסטרלי. ההורים עקבו אחר תצוגה שעסקה במלחמת העולם הראשונה ובחלקם של האוסטרלים בקרבות שנערכו בארץ ישראל.
ופתאום הם ראו חצים על הקיר שמופנים אל שני מעיינות, עין ביידה ועין חממה. הראשון הוא מעיין שנמצא בין נהלל לרמת דוד, והשני הוא זה שליד גניגר – המעיין היבש שלנו. על הקיר היו מכתבים שכתבו חיילים אשר השתתפו בכיבוש הארץ, ובהם סיפרו על חוויותיהם.
אותם חיילים הגיעו לנמל עכו באנייה עם סוסיהם. בהגיעם התבשרו שהמשימה שלהם היא לרכוב לפולה, חורבותיו של מבצר צלבני הנמצא היום בתחום קיבוץ מרחביה, ועל שמו נקראה לימים העיר עפולה. הכיבוש של פולה נועד להטעות את התורכים ולהסיט את תשומת לבם מן הכוחות הגדולים של הבריטים, האוסטרלים והניו זלנדים אשר התקדמו מדרום לכיוון מגידו, לאחר כיבוש באר שבע.
מהמכתבים עלה שהחיילים והסוסים שהגיעו זה עתה מהמסע הארוך באנייה מאוסטרליה היו סחוטים. הרכיבה מעכו לעמק יזרעאל התישה אותם, והנה הם הגיעו לעין חממה. שם נחו ליד המעיין, התרחצו והתרעננו. לאחר שאספו כוחות במעין יכלו להמשיך לעבר משימתם.
הגילוי הקטן הזה במוזיאון באוסטרליה הרחוקה, עם דרישת השלום ההיסטורית מהעמק, נותר כחוויה בלתי נשכחת ששרדה את המסננת של הזיכרון.
המעיינות של שולי עמק יזרעאל התייבשו באמצע המאה העשרים עם ההתבססות של ההתישבות בו. ככל הנראה עצי יער בלפור שהחלו ל"התבגר" ושתו הרבה מים, ופעולות הניקוז שנעשו עם צמיחתה של מגדל העמק – כל אלה גרמו לשינויים בקרקע. אבא שלי ו"זקני השבט" שלנו עוד זוכרים את הבאר מלאה במים. עץ תות הגדל ליד המעיין כנראה עדיין חש בקצות שורשיו בקצת רטיבות.
הסיפור הקטן של אבא מרגש אותי כי הוא אישי, כי יש בו סקרנות, חדוות גילוי והפתעה. אבל אני חושבת על הכוחות האוסטרלים שחצו את העולם באנייה כדי להילחם בארץ. האם הם ידעו בכלל בשביל מה הם נלחמים?
פתחתי את אתר האינטרנט של המוזיאון בקנברה כדי לתת טיפ מעשי לקוראים. והנה אני מגלה שתערוכה חדשה במוזיאון מציגה פסלים של סוסים שיצרה אמנית אוסטרלית ממלבורן, לרגל מאה שנה לקרב בבאר שבע. האמנית ג'ודית למן מספרת שאהבה סוסים עוד מילדותה. בנוסף יש לה קרובי משפחה עם רקע צבאי וחלקם של הסוסים במערכות הצבאיות מוכר לה. בקרב בבאר שבע נהרגו לפחות 70 סוסים. מספרם עלה על מספר הפרשים שנהרגו בקרב. האמנית ביקשה לתת להם קול.
חיילים שנקברו הרחק מהמולדת
בסוף אוקטובר 1917, כבשה האימפריה הבריטית, בעזרת כוחות זרים רבים, את באר שבע מידי האימפריה העותמנית. יומיים לאחר מכן, עוד בטרם השלימו הבריטים את כיבוש הארץ, ב-2.11.1917, הם מיהרו לשחרר את ההצהרה, שהוכנה מראש ע"י שר החוץ – הלורד ארתור ג'יימס בלפור. הצהרת בלפור היתה בעבור היישוב העברי בארץ בשורה עם הרבה תקווה. לחיילים הרבים מהודו, מאוסטרליה ומניו זילנד שנלחמו לצדם, נהרגו ונקברו בחיפה, ברמלה ובבאר שבע, היה זה סוף טרגי.
תיירים מאוסטרליה בישראל
בסוף החודש יערכו אירועים רבים בארץ במלאת 100 שנים למלחמת העולם הראשונה. המוני תיירים מאוסטרליה יגיעו לארץ. חלקם ישתתפו בשחזור הקרב על באר שבע. לפני עשר שנים, במלאת תשעים למלחמה, כבר נערך שחזור של הקרב, ועכשיו יערך שחזור נוסף. אני מציעה לצפות בסרט הבא שעוזר להבין במשהו את המוטיבציה של האוסטרלים המשתתפים בשחזור.
חשיבות הבארות וסגירת מעגל עם הסיפור של אבא
הסרט הבא עוזר להבין את החשיבות של המאורע ההיסטורי הזה בעבורנו. בנוסף, יש בסרט התייחסות לנושא הבארות וחשיבותן, אמנם לא בעמק יזרעאל אבל אפשר להבין מההסבר עד כמה היו בארות המים חשובות בימים ההם של תחילת המאה העשרים. מכאן אפשר להבין מדוע הסיפור על מעיינות עין חממה ועין אל ביידה היה מספיק חשוב כדי להגיע אל התצוגה במוזיאון בקנברה.
קצת מידע מעשי
אירועים לציון 100 שנה למלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל. כדאי לעיין באירועים הרבים. אולי משהו מזה יעניין אתכם.
העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל
המוזיאון למורשת המלחמה בקנברה, אוסטרליה
הבלוג המרתק של המוזיאון בקנברה (שווה מאוד את המאמץ)
דרישת השלום האחרונה – על תערוכתה של ג'ודית למן במוזיאון בקנברה
ספרו של פרופסור ערן דולב (תא"ל במיל' וקצין רפואה ראשי לשעבר) – אלונקה על גב גמל. הספר מספר את סיפורו של השירות הרפואי במערכה לכיבוש ארץ ישראל
האירועים המתקיימים החודש פרושים מן הדרום ועד לצפון, אבל ללא ספק האירועים הגדולים הם אלו שיתקיימו בדרום. אני איעדר מהם כי בדיוק בזמן שיתקיימו אני יוצאת למסע בן חודש באסיה. לכן שמחתי במיוחד להעלות את הנושא דרך הסיפור החביב על עין חממה והחיילים האוסטרלים. אני מקווה שנהניתם ואשמח מאוד לתגובותיכם. איפה הסיפור הזה נוגע בכם והאם אתם מוצאים איזשהו חיבור למשהו מכל מה שכתבתי?
הפוסט הבא יהיה כבר עם משב רוח מיפן, והוא יצא עוד לפני שאעלה על המטוס. נתראה בקרוב 🙂
דברים נפלאים עומדים לקרות. הרבה טיולים צפויים בשנה הקרובה, ואתם הסיפורים.
זיוה יקרה, מרגש ומסקרן לקרוא את ההסתכלות דרך העיניים של אבא שלך וכנגזרת, דרך העיניים שלך.
הקירבה הפיזית למקום בו אני חיה מושכת אותי לעקוב אחרי האירועים הללו. תודה על שהארת את עיני, את עינינו !
תודה רבה לך, לירון. אני שמחה שהמידע מגיע לאנשים רלוונטיים. ראיתי שיש אירועים בביר עסלוג' ובפארק גולדה, שזה ממש במועצה האזורית שלכם (כולל משחק גדול לילדים). בהדזמנות אספר לך איך אני קשורה לאזור.
זיוה , התמונה הירוקה ומשפט הפתיחה "בילדותי היינו יוצאים עם אבא ביום הכיפורים לטיול אל הפרדס, לקטוף את ראשוני התפוזים, אלה שרק התחילו לשנות צבע מירוק לכתום, ולחפש בתוכם את הפלחים "התינוקות". כ"כ עושים חשק כמו הפוסט כולו ..
תמיד מסתכלת על הבלוגרית שבך בעיניים מורמות (אמיתי לגמרי)
הבאת פה סיפור / נושא סופר מרתק שבכלל לא הכרתי . פתחתי את הקישור , וראיתי את הסרטונים שבהחלט נתו לי ערך מוסף.
משמחת אותי העובדה שיש מי שזוכר ושאת מעבירה את הסיפור "מפה לאוזן" כמו פעם רק בפורמט חדש ונגיש .
למדתי מהפוסט האחרון שלי , שגם בו משולבים סיפורים הסטוריים שכמו שזה משלהב את הדמיון שלי ומרתק אותי לקרוא חומרים כך גם אחרים משתלהבים ומסתקרנים . עכשיו כשקראתי אותך הבנתי בדיוק איך זה מרגיש .
וזיוה , אמרו את זה לפני (וקראתי את כלל התגובות שהן המשך של הפוסט הזה) הכשרון הסיפורי של אביך עבר אליך בירושה .
תודה על עוד פוסט מצויין
טובה, זו נחת גדולה לשמוע את כל זה. המון תודה על הפרגון. אני חושבת שעלית על הנקודה. ההיסטוריה כפי שהיא נכתבת בספרים היא לפעמים משעממת, וכשעולה סיפור אישי שנוגע בה זה מעורר את הדמיון ופתאום הכל מתחבר. ככה לפחות זה עובד אצלי 🙂