הימים האלה שבין פסח ליום העצמאות דרך ימי הזיכרון השונים הם תקופה מיוחדת. יש שמנסים לשרטט קו בין חירות לתקומה. אפשר לקרוא את הפרק הזה בשנה גם באופן אחר. פסח הוא חג של המשפחה ויום העצמאות הוא חג לאומי. במקום כלשהו על הרצף נמצאת גם הקהילה, ויש לה מקום חשוב.
מימיו הראשונים של שמתי לב, עוד כשהיה בחליפה הישנה שלו, כתבתי סיפורים על קהילות, ובאודות של הבלוג רשמתי כך:
אם כל חברות בני האדם יהיו צבועות באותו הצבע לא היה לאנשים איך לבטא את הצורך שלהם בשייכות.
שמתי לב עבר תנומת חורף ארוכה, ועכשיו כשהוא מתחדש מצאתי לנכון להתבונן אחורה, גם בשביל עצמי וגם כדי לספר עליו. אני בוחרת הפעם לשים זרקור על הקהילה – נושא שתפס מקום משמעותי בכתיבה שלי. למי שעוד לא מכיר זו ממש הזדמנות להצטרף.
אולי זה מפני שאני חיה ביישוב קטן, אולי כי הקיבוץ של זמננו משנה את פניו ומנסה לנסח את עצמו מחדש – המילה קהילה נשמעת בוקר וערב בחצר הקיבוץ. הפנים של הקהילה משתנות, משנות את הגוונים, את הרכב האוכלוסייה ואת מערכות היחסים העדינות בתוכה. במועצות האזוריות כל היישובים רוצים להיות קהילתיים, להניע את הקהילה ולהפוך אותה למקום חם ותוסס המכיל את כולם, העונה על הצרכים, המהווה מקור של גאווה.
פעם נסענו כל המשפחה לשוויץ. שכרנו דירה בכפר אלפיני, ובדיוק בעיתוי שבו שהינו בה חגגו בשוויץ את יום החג הלאומי. הלכנו לראות את החגיגה המרכזית בכפר, והבת הגדולה שלי כל הזמן אמרה "בואו נלך מכאן, אנחנו לא מוזמנים". לא עזר שהראיתי לה את התיירים שעומדים לצדנו. בקיבוץ אנחנו חוגגים בדרך כלל ללא אורחים, ורק חג שבועות הוא היוצא מהכלל. זו החוויה שהיא מכירה ורק מהמקום הזה היא יכלה לחוות את מה שראינו.
אני חושבת שכולנו בסופו של דבר חווים את הדברים ממקום אישי. רשת האינטרנט יוצרת לעתים אשליה שכולנו אותו דבר, אבל זה לא באמת כך. כשעוסקים בכתיבה על טיולים, הפריזמה שדרכה עוברת המציאות היא לדעתי הדבר המעניין ולא המסלול המושלם. יש לי חיבה מיוחדת לסממנים המעידים על קיומה של קהילה: אם זה שימור של מבנה היסטורי החשוב לה, אם זה שלט המעיד על כך שכאן מדברים בשפה ייחודית, אם אלה חגיגות פולקלור או אפילו בית קברות המעיד על מנהגים ייחודיים.
לא רק ביישובים הקטנים יש קהילה. אני מאמינה שיש גם קהילות עירוניות, אבל אותן אני פחות מכירה. קבוצות שהכירו במרחבי האינטרנט הופכות לקהילות הנפגשות גם מחוץ למסך, וכל מי שקורא אותי והוא בלוגר בעצמו יודע את זה היטב.
בתוך העולם הכאותי שלנו אנשים מחפשים חיבור וחום אנושי אבל גם משהו שהוא מעבר לקשר החברתי. אני חושבת שהדבר הזה הוא תחושת שייכות ואולי גם ביטחון. בית הוא לא רק ארבעה קירות אלא גם שייכות לקהילה. דרך הקבוצה אנשים יכולים להגדיר את זהותם שלהם. כל איש חינוך יודע שילד מתפתח ולומד על עצמו באמצעות האינטרקציה עם חברת השווים.
גם אנשים מבוגרים זקוקים לחברת שווים שבה יוכלו לבוא לידי ביטוי, שבה יכירו בערכם, שבה הם יהיו מישהו. רוב בני האדם שאינם חיים חיי חברה סובלים מניכור. כשאני מטיילת אני מחפשת את העקבות של הקהילות המקומיות. איזה פנים יש להן? מה אני יכולה ללמוד עליהן מנקודת המבט של תיירת? לא הרבה, ובכל זאת לפעמים מתגלים דברים.
הסימנים המלמדים על מרקם החיים המקומי מתגלים לפעמים באופן מפתיע. בטיול לפורטוגל מצאנו פלקט על חלון ראווה ועליו סמל של האיחוד האירופי. התוכן של הפלקט הכיל פניה לתושבים להמשיך לדבר בשפה שדיברו בה מדורי דורות ולא לוותר עליה למען הילדים והדורות הבאים. לשון הפנייה היתה מאוד מרגשת בעיני:
במשפחות רבות דוברו לאורך דורות שפות של אזור או של מיעוט. לפיכך, טבעי שנדבר בשפתנו עם קרובי משפחה ועם חברים. אל תהיה הראשון שימנע את העברת השפה לילדיו אחרי דורות רבים כל כך.
מכאן התחילה שיחה עם בעלת המלון שבו התארחנו, וכמובן מחקר אינטרנטי כשחזרתי הביתה. כתבתי על כך את הפוסט כאן מדברים מירנדז'.
באותו טיול, הגענו באחד הימים לעיר האוניברסיטאית קוימברה ולא הבנו מדוע הסטודנטים לובשים חליפות של הארי פוטר. גם זה הפך לנושא שיחה עם המארחים במלון ולפוסט על מנהגי הסטודנטים באוניברסיטה העתיקה של פורטוגל.
לאיחוד האירופי יש גוף הפועל למען שפות הנמצאות בסכנת הכחדה, והוא זה שהדביק את הפלקטים על החלונות באותה עיירת גבול בפורטוגל. נתקלתי בקיומו של הגוף הזה כשערכתי את המחקר האינטרנטי שלי על המיעוט הסורבי בגרמניה ממש בראשית ימיו של שמתי לב.
פולקלור הוא הצגה אבל הוא יושב על משהו. הוא מבטא את הרצון של הקהילה להתאגד סביב תוכן משותף, ליצר לעצמה יום חג ייחודי משלה ולבדל את עצמה מהכלל. הרי אי אפשר ליצור בידול בג'ינס. הפולקלור הוא משעשע אבל מה שמעניין אותי בכל הסיפור הוא הקהילה המקיימת אותו. בתחילת הדרך של שמתי לב כתבתי על אזור מוכה אבטלה בבלגיה המקיים תהלוכות בסגנון נפולאון לאורך חודשי הקיץ.
כפרים שלמים צועדים בתלבושות מצחיקות ונוצות על הראש. אלפים רבים של אנשים מגויסים למצעדים האלה אם כצועדים ואם לצורך הכנת התלבושות וכלי הנגינה, הייצור או הרכש, הקמת מחסנים לשמירה על הציוד, הארגון, התיאום, ההפקה והפרסום. האזור כולו מונה 95,000 איש בלבד. ההתגייסות נותנת לקהילות בכפרים האלה משהו.
מה זה המשהו הזה? אוויר לנשימה? שעשוע? שבירת שגרה אפורה? משהו לחכות לו? גאווה מקומית? חיבור לקהילות של הכפרים השכנים? הזדמנות לכול – למבוגרים ולילדים – להיות שותפים? להיות חלק ממשהו גדול? ארגון אונסקו כתב שהאזור מוגדר מבחינה גאוגרפית (יושב בין שני נהרות) והמצעדים מגדירים אותו גם בתרבותו.
כשהייתי בקוסטה ברווה בכנס בלוגרים לקחו אותנו למחסן של אחת העיירות, שבו מכינים את הדמויות הססגוניות לקרנבל המקומי. אנשים רבים טורחים על התכנון והביצוע של המפלצות הענקיות. פעם זה היה קרנבל ברוח הקרנבלים הפרועים שלפני צום הלנט. מי שאינו מכיר את הקרנבלים האלה יכול לקרוא על כך בבלוג רואה עולם של מיכל בן ארי מנור או בבלוג של יונית אבני.
לפסטיבל של העיירה הזאת יש רקע היסטורי מעניין. בעבר היא נהגה לחגוג את הקרנבל בפברואר, כמו כולם. בתקופת שלטונו של הגנרל פרנקו נאסרו חגיגות הקרנבלים בספרד. תושבי העיירה פלפרוג'ל לא ויתרו והפכו את הקרנבל לחג אביב. הם מצאו פינה המאפשרת להמשיך את המסורת האהובה. כשמשטרו של פרנקו הופל ובערים בספרד שִחזֵרו חלק מהמסורות, בעיירה פלפרוג'ל המשיכו לחגוג את הקרנבל באביב. החגיגה בעיתוי החריג הזה כבר הפכה לסיפור הייחודי שלהם. כיום הוא נחשב לפסטיבל האביב של קוסטה ברווה.
אירופה שומרת באדיקות על המסורות שלה, בין היתר באמצעות הפולקלור. במסגרות אחרות מציינים תכנים באופן אחר ומעמיק יותר. למשל, במקומות שונים בגרמניה מתקיימות השנה תערוכות לרגל 500 שנה לרפורמציה (עליית הדת הפרוטסטנטית). אבל בחגיגות המשותפות לכול הסממנים החיצוניים הם המרכזיים. יש מקומות שבהם הפסטיבל השנתי החשוב הוא גם החג של הכפר או העיירה, ולקראת ימי החג מתאספים ביישוב אנשים שגדלו בו ועזבו. זו מעין התכנסות נוסטלגית המחברת לרגע את כל הזיכרונות והגעגועים. פסטיבל הפרחים בעיירה ואנס בריביירה הצרפתית, החל ביום השני של הפסחא מדי שנה, הוא כזה.
בקיץ הקרוב אהיה בבוואריה, בגרמניה, ושם ברבות מהעיירות חוגגים פסטיבל ילדים המשמר מסורת מימי הביניים. זהו החג הגדול בשנה של העיירות האלה ולקראתו מגיעים התושבים שעזבו לחגוג עם כל החברים והתושבים את החג של העיירה. אני מקווה להגיע לאחד הפסטיבלים האלה וכמובן לספר על כך בשמתי לב.
בחרתי להאיר הפעם נושא אחד. אני כותבת כמובן על עוד נושאים ולפעמים משתפת ברשמים אישיים בלי צורך ליישר אותם מתחת לכותרת כלשהי. ובכל זאת אני רוצה לספר שיש לי כמה דגשים בבלוג והם מוצגים כולם בעמוד הראשי, שאני כל כך גאה בו כי עבדתי המון על העיצוב שלו. לא הייתי בזה לבד. עזרה לי שירי מור אייזן שהקשיבה לרצונות שלי, בסבלנות רבה יש לומר, בנתה לי את התבנית, הדריכה אותי והעמידה את האתר על הרגליים.
ויש לי גם בקשה: ספרו לי על התארגנויות קהילתיות המוכרות לכם
כשמטיילים בארץ זרה צריך ללקט כל סימן כדי להבין משהו על מה שקורה במקום, אבל אצלנו בארץ אפשר להכיר יותר לעומק. אני חיה ביישוב קטנטן ומצויה רק במה שקורה בסביבה שלי. אני לא מכירה קהילות בעיר. אני מאמינה שיש. זה אתגר גדול לקיים קהילה בתוך עיר גדולה, והייתי רוצה לשמוע על כך ממכם, אם אתם מכירים מקרוב קהילה כלשהי. האם זו שכונה המקיימת מפגשים חברתיים או מערך של תמיכה? האם זו קבוצה המתכנסת על בסיס של נושא משותף? האם זו קבוצה שחבריה הכירו בעקבות גידול הילדים? אני כאן כדי לשמוע. אם יגיעו סיפורים מעניינים אאגד אותם לפוסט על קהילות של זמננו בישראל.
אני מקווה שנהניתם לקרוא את התובנות שלי בנושא של קהילות ובעיקר שנשאר טעם של עוד. אם כן, אני מציעה לכם להרשם לקבלת מידע במייל. יש לי הרבה תכניות לאביב ולהמשך העונה.
ברוכים השבים אלינו זיוה ו'שמתי לב' שהתעורר מתנומת החורף שלו היישר אל האביב.
הבלוג מקסים, אני אוהבת אותו בלבושו החדש. נהניתי מאד לקרוא פוסט זה שבעצם קצת מסכם את התקופה שלך בבלוגר וגם קצת נותן הצצה אחד מהדגשים שלך בבלוג הנוכחי.
תודה, מיכל. כיף לי לחזור ונחמד שיצא באביב. זה באמת מן פוסט כזה של התבוננות אחורה וקדימה. תחושת הבטן אמרה לי שככה מתאים לי לחזור 🙂
וגם תודה על הפרגון..נורא מרגש שקופץ לי הפינג באק של הבלוג שלך אצלי בבלוג..מיתורנות הוורדפרס…:-)
שמחה שראית 🙂
ברוכה השבה למרחבי הבלוגים! ביתך החדש נעים ויפה. הפוסט החדש שלך מעורר שאלות רבות ומעניינות. אין ספק שעורר בי גם הרבה זכרונות. כמו שקרה לא פעם בעבר, יש מצב שיהיה פוסט תשובה. תודה על ההשראה!
רבקה, אני מאוד שמחה שהדברים נגעו בך, וכבר סקרנית לפוסט שלך שיוולד מהתהליך הזה. אם זה יקרה, אני ממש אתרגש (וגם כך כבר התרגשתי).
כל כך הרבה נקודות מבט וזוויות שונות, הבלוג שלך עם בוא האביב, מבשר על פריחה, קסם, התעמקות, התרחבות, התחדשות, הכרות עם קהילות שונות, פתיחות, ומזמין מאוד לקרוא עוד ועוד. הפוסט על הקהילה נהדר, ומרחיב את הידע על מושג הקהילה, ומעלה מחשבות על היותי בת הכפר אשר חיה כל חייה בקהילה קטנה אשר עברה כעת לעיר הגדולה, וכיצד חיה היום ללא קהילה מוגדרת.
יש לך את קהילת הבלוגריות. זה הרבה 🙂
תודה רבה על התגובה החמה, נתלי יקרה. כל מפגש שלנו עם עצמנו הוא מבורך ואם החזרתי אותך אלייך ואל המעבר שלך מהכפר אל העיר ולמבט נוסף עליו, זה מבורך. מעניין אם בעוד כמה שנים, כתל אביבית ותיקה, כבר תוכלי לזהות קהילות ותחושת שייכות.
זיוה יקרה, איזה כיף ששבת אלינו 🙂
קראתי את הפוסט ותוך כדי עלו במחשבתי כל מיני קהילות שאני חברה בהן.
כל כך נכון כתבת שקהילה לא חייבת להיות תלויה באזור המגורים, במיקום הפיזי.
אני למשל חברה בקהילת אנשי הצליאק, קהילת המאמנים, קהילת התטאיסטים (מטפלי התטא הילינג)
ועוד ועוד.
ההשתייכות לקהילה מאוד חשובה לנו בכבני אדם ואהבתי את המשפט ששמת בתחילת הפוסט:
אם כל חברות בני האדם יהיו צבועות באותו הצבע לא היה לאנשים איך לבטא את הצורך שלהם בשייכות.
מאוד נכון בעיני.
אז שאפו!
נרשמתי לקבל עידכונים 🙂
מירב
מירב, תודה רבה על קבלת הפנים. שמחה לשמוע על כל ההשתייכויות האלה שלך ועל החשיבות שלהן בחייך.
פוסט מאוד מענין, מענין לראות את ההסתכלות שלך על מנהגים, גם אני כידוע לך חיה בקהילה, אך לא נולדתי בה, מירן בן הזקונים שלי כן, נראה איך תיהיה השיכות שלו למקום שנולד בו. לגבי שאלתך שמעתי על קהילה בתל אביב, כן הייתי מופתעת , שמקיימת חיי קהילה כמו בישוב קהילתי, המיקום הוא ליד הלונה פארק אם אני לא טועה . לאחרונה אף יצרו ביחד ספריה שכל אחד שרוצה מביא ולוקח ספרים, ממה שהבנתי הם מנהלים חיים קהילתים כמו תמרת …
בנוסף מזל טוב על הבלוג שהתחדש והמון המון בהצלחה
תודה, מיכל. השאלה שאת מעלה על תחושת ההשתייכות של ילדייך בקהילה שאליה הצטרפת היא מאוד מעניינת. לפני זמן לא רב שוחחתי בדיוק על הנושא הזה עם מישהי ודיברנו על ההבדל בין הילדים הגדולים שהצטרפו להרחבות בקיבוצים כמה שנים לאחר שנולדו ביחס לאחיהם הצעירים שכבר נולדו בקיבוץ. בתחושה שלנו יש הבדל בין השניים. ימים יגידו. הפרספקטיבה עוד קצת קצרה. אני מקווה שאת מרגישה שייכת או לפחות לא זרה במקום, ותודה על המידע שהבאת. אם יהיו לך פרטים קונקרטיים אשמח לשמוע.
קהילות, איזה נושא!
נדמה שדווקא הניכור שבעידן הפייסבוק הוא זה שהחזיר ובגדול את הקהילות לחיים שלנו. אלה שיוצאות מהמימד הוירטואלי הן אלה שהופכות למציאות קיימת. והרי את ואני הכרנו בקהילה מקצועית מודרנית…
מרתק
לפייסבוק שתי פנים (ואולי יותר). מסכימה אתך בכל מה שאמרת. באמת, השבוע במיוחד, אחרי שני מפגשים משמעותיים ובעלי ערך מחוץ למסך, יש מקום לאופטימיות 🙂
ברכות חמות למראה החדש והנהדר של "שמתי לב". אוהבת אותו מאד.
הפוסט מעמיק ומעניין. כל כך הרבה משפטים דיברו אלי ועוררו בי מחשבות:
למשל – "כשעוסקים בכתיבה על טיולים, הפריזמה שדרכה עוברת המציאות היא לדעתי הדבר המעניין ולא המסלול המושלם". מאד אהבתי את המשפט הזה והזדהיתי אתו, למרות שאני לא כותבת על טיולים.
ועוד – "בתוך העולם הכאותי שלנו אנשים מחפשים חיבור וחום אנושי אבל גם משהו שהוא מעבר לקשר החברתי. אני חושבת שהדבר הזה הוא תחושת שייכות ואולי גם ביטחון"
"גם אנשים מבוגרים זקוקים לחברת שווים שבה יוכלו לבוא לידי ביטוי, שבה יכירו בערכם, שבה הם יהיו מישהו"
אני מסכימה איתך. אנחנו מחפשים סביבה תומכת. כל אחד ואחת באופן ובמינון הנכון לה, כמובן, אבל תמיכה, שייכות ובטחון הם דבר חשוב מאד.
פעם המשפחה המורחבת היתה מקור תמיכה, היום הדברים משתנים, המשפחות אולי קטנות יותר, לעיתים ישנו פיזור גאוגרפי ועדיין אנחנו זקוקים לתמיכה בחיי היום-יום המאתגרים. לכן הדיון בכל הנושא של קהילה מקבל משנה תוקף ורלוונטי מאד.
תודה רבה, זיוה. מחכה לקרוא בהמשך.
צפי, אני מאוד שמחה שאהבת. גם אני חושבת שהצורך בחיבורים וברשת תומכת הוא ממשי ומוחשי היום אפילו יותר מבעבר. אנשים ממש מחפשים "בית" במובן של קהילה. אני ראיתי את זה בהקשר של הגלובליזציה ואת הוספת את הפן של המשפחה, שהוא שחקן מאוד מרכזי בעניין הזה. תודה על התוספת ועל האיחולים 🙂