סיפור הצלתם של יהודי אלבניה הוא מיוחד במינו, מעורר השראה וכמה מחשבות על חברה שיש לה קוד אתי פנימי, כזה שמונע ממוסר וממחויבות עמוקה ולא מכוח החוק או הוראת השעה.
זהו לא פוסט רגיל על חוויה מטיול. באלבניה טרם הייתי, אבל סיפור הצלתם של יהודי אלבניה והיהודים שברחו אליה בזמן השואה הוא ייחודי. בעיני שווה להכיר אותו לא רק בשביל להתרגש, להתפעל ולהוקיר את המצילים, אלא גם לשם ההתבוננות והשאלות שהוא מעלה:
האם אנחנו חברה סולידרית? האם גם אנחנו היינו עושים כך?
 |
| קרויה |
אלבניה, מדינה קטנה והררית, מנתה בזמן מלחמת העולם השנייה כ- 803,000 תושבים מתוכם רק כמאתיים יהודים. לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933, חיפשו יהודים רבים מקום מפלט באלבניה. אין ממצאים מדויקים לגבי מספרם, אולם על-פי המקורות השונים נמלטו לאלבניה בין 600 ל-800 פליטים יהודים מגרמניה, מאוסטריה, מסרביה, מיוון ומיוגוסלביה, בתקווה להמשיך משם בדרכם לארץ-ישראל או למקום מפלט אחר. במהלך המלחמה הגיעו יהודים נוספים.
 |
| כפר בריביירה האלבנית בדרום מערב המדינה |
 |
| כפר בריביירה האלבנית |
ב-1934 כתב הרמן ברנשטיין, שגריר ארצות-הברית באלבניה:
אין אפליה כנגד יהודים באלבניה, מכיוון שאלבניה היא אחת מאותן מדינות נדירות באירופה של היום, שבה לא קיימות דעות קדומות על רקע דתי ושנאה אינה קיימת כלל, למרות שהאלבנים עצמם מתחלקים לשלוש דתות שונות.
.
אלבניה נכבשה כבר ב-1939 על ידי איטליה הפשיסטית אשר שיתפה פעולה עם הנאצים, אבל רק עם כניסת הגרמנים למדינה בספטמבר 1943 יצא צו להסגיר לידי השלטונות את כל היהודים. באופן יוצא דופן, סירבו האזרחים האלבניים לציית לצו הכובש. יתירה מזו, פקידי השלטון המקומי סיפקו למשפחות יהודיות רבות מסמכים מזויפים שסייעו להן להיטמע בין שאר אזרחי אלבניה. האלבנים לא רק הגנו על אזרחיהם היהודים אלא גם נתנו מקלט לפליטים היהודיים שהגיעו אליה ממדינות שכנות. אלה הגיעו אליה כשעדיין הייתה תחת שלטון איטלקי, ולפתע מצאו את עצמם בסכנת גירוש.
 |
| כפר בריביירה האלבנית |
הקוד האתי העתיק של האלבנים
הסיוע יוצא הדופן שלו זכו היהודים מקורו ב"בֶּסָה"- קוד הכבוד, המהווה עד היום את הקוד האתי הגבוה ביותר במדינה. בֶּסָה, פירושו "לקיים הבטחה". אדם המקיים את הבֶּסָה הוא אדם העומד בדברתו.
יש לראות את העזרה שהושיטו האלבנים ליהודים ולאחרים שנמצאו במצוקה כמנהג של כבוד לאומי. ההקפדה של האלבנים על מנהגיהם, שימשה בעבורם גם כזכות להגדרה העצמית ולהיבדלות מכל הכיבושים שלהם היו נתונים לאורך הדורות. האלבניים יצאו מגדרם להציל יהודים ואף התחרו ביניהם על הזכות להציל.
אלבניה, המדינה האירופאית היחידה בעלת רוב מוסלמי, הצליחה במקום בו נכשלו מדינות אירופאיות אחרות. רוב רובם של היהודים שהתגוררו בגבולותיה במהלך הכיבוש הגרמני, יהודים אלבניים ופליטים יהודים ממדינות אחרות, ניצלו, למעט כמה מבני משפחה אחת.
 |
| דרום אלבניה |
הספר –
BESA, MUSLIMS WHO SAVED JEWs IN WORLD WAR II
מאת הצלם נורמן ה. גרשמן
הצלם נורמן ה. גרשמן צילם רבים מן המצילים במשך ארבע שנות עבודה ותיעד את סיפוריהם בספר. ארגון יד ושם הכיר בכל המצילים מאלבניה ומקוסובו שיש ידיעות על פועלם כחסידי אומות העולם, ובעבר קיים המוסד תערוכה ובה הסיפורים והתמונות שצילם גרשמן.
מהעדויות עולה שרבים עשו זאת פשוט כי ככה הרגישו שעליהם לעשות. אחדים הסבירו שזאת משמעות ה"בֶּסָה", אחרים אמרו שזה רצונו של אלוהים, ויש שעשו חיבור בין רצון האלוהים לבֶּסָה האלבנית.
עוד עולה מהסיפורים שרבים מהמצילים רצו לדעת מה עלה בגורל האנשים שהסתירו, אבל הנתק שנכפה על אלבניה מהעולם בתקופת המשטר הקומוניסטי הותיר אותם באי ודאות. לאחר נפילת המשטר רבים מהם חידשו את הקשר עם הניצולים או שהניצולים איתרו אותם על מנת להודות להם. חלק מן הניצולים חיים בישראל, ואחרים נקלטו במדינות אחרות.
 |
| בוטרינט |
סיפורה של לימה בלה (Lime Balla)
נולדתי בשנת 1910. ב-1943, בזמן הרמדן הגיעו 17 אנשים אל כפרנו מטירנה. הם היו כולם בבריחה מהנאצים. בתחילה לא ידעתי שהם יהודים. חילקנו אותם בין אנשי הכפר. המשפחה שלי לקחה שלושה אחים ממשפחת לָזָר. היינו עניים. אפילו לא היה לנו שולחן אוכל. אבל מעולם לא הרשינו להם לשלם בעד האוכל או המחסה. אני הייתי הולכת אל היער לחטוב עצים ולשאוב מים. גידלנו ירקות בגינה שלנו, כך שלכולנו היה די מזון. היהודים הסתתרו בכפר שלנו 15 חודשים. הלבשנו אותם כחקלאים, כמונו. אפילו המשטרה המקומית ידעה שהכפריים מסתירים יהודים. אני זוכרת שהיהודים דיברו שפות רבות.
בדצמבר 1945 היהודים עזבו לפרישטינה בקוסובו, ושם אחיין שלי שהיה פרטיזן עזר להם. אחר כך איבדנו את הקשר עם האחים לזר. ב-1990 יצרו שלמה ומרדכי לזר מישראל איתנו קשר. כל אנשי הכפר שלנו מוסלמים. אנחנו מגנים על ילדי האלוהים בחסות הבסה שלנו.
המצילים היו מכל שכבות האוכלוסייה, עניים כמו לימה בלה ובני משפחתה וגם מאצולת אלבניה ומבני המעמד הגבוה ביותר.
סיפורו של המלך לֶקָה הראשון, King Leka I, בנו של המלך זוג
…אבי ידע שהנאצים מוציאים לפועל תכניות לא אנושיות עוד בשנות השלושים המוקדמות. היו לו חברים יהודים רבים בווינה, ובמיוחד בני משפחת וויצמן (Weitzman). הוויצמנים היו צלמים של האליתא ושל שכבת המלוכה באירופה. תמונה יפהפייה של אבי ואמי, שצולמה בסטודיו של משפחת וייצמן, תלויה בחדרי הכיתות של בתיה"ס ובמקומות ציבוריים ברחבי אלבניה.
בזמן ליל הבדולח ב-1938 אבי הנפיק 400 דרכונים ליהודים, רובם מווינה. ביניהם היו גם בני משפחת יהלומנים (Oestereicher family) שעיצבו את הכתר בעבור משפחת המלוכה שלנו ו-13 מבני משפחת וייצמן. אבי אפילו עזר להציל את אחד מבני משפחת וייצמן ממחנה ריכוז. כולם התקבלו בברכה באלבניה.
כשהאיטלקים כבשו את אלבניה ב-1939 הם נתנו ליהודים שנה כדי לעזוב, והם התפזרו למדינות שונות. אבי סיפר לי שהזדמן לו לפגוש את משפחת אוסטרייך בלונדון. הם היו חסרי כול ופנו אליו לעזרה. אבי החזיר להם את אותו כתר יהלומים שעיצבו בעבורו בווינה.
 |
בראט
סיפורו של Haxhi Dede Reshat Bardhi
שהיה במשך שנים רבות ראש הסיעה הבקטשית העולמית
|
במשך 15 שנים אני הייתי ראש הסיעה הבקטשית העולמית… הזרם הבקטשי צמח מהשיעה… אנחנו המוסלמים הליברלים ביותר… בזמן הכיבוש הנאצי ראש ממשלת אלבניה היה מדי פראשרי. הוא היה בקטשי. הוא סירב למסור את שמות היהודים לכובש הנאצי. הוא ארגן באופן מחתרתי את כל הבקטשים שנתנו מחסה ליהודים, הן אזרחים והן פליטים. באותו הזמן כמעט מחצית מהמוסלמים באלבניה היו בקטשים.
ראש הממשלה פראשרי העביר מסר סודי: כל הילדים היהודים ישנו ביחד עם בני המשפחות המארחות, כולם יאכלו אותו אוכל וכולם יחיו כמשפחה. המאמין הבקטשי רואה את אלוהים בכל מקום ובכל אדם. האלוהים נמצא בכל תא ובכל פינה, ולכן כולם הם ילדי האלוהים. אין אנשים כופרים ולא יכולה להיות אפליה. אם מישהו רואה פנים טובות, הוא רואה את פני האלוהים. אלוהים זה יופי. אין אלוהים פרט לאלוהים."
 |
| העין הכחולה, דרום מערב אלבניה |
כמו בכל מקום, גם באלבניה הידידותית והסובלנית היו משתפי פעולה, ופעולת ההצלה לא הייתה סוגה בשושנים.
סיפורו של אדיפ פילקו, Edip Pilku
אחי ואני היינו נערים צעירים בזמן מלחמת העולם. אבי, נג'זי פילקו, היה מוסלמי מסור שעיצב מסגדים כאן באלבניה. ב-1942 הורי החביאו יהודים בבית שלנו בדורס. הם עשו זאת במשך כמעט ארבע שנים בין הבית הזה לבית הקייט שלנו שעל חוף הים. שם המשפחה היה גרכטר (Gerechter), והם היו שלושה: אם, אב ובת, שבאו מהמבורג בעקבות ליל הבדולח. הם ברחו מעיני האיטלקים, ובהמשך נתפסו כמה פעמים בידי משתפי פעולה אלבנים עד שאבי הציל אותם.
אמי, ליזה פילקו, הייתה ממוצא גרמני, ולכן הנאצים ביקרו מפעם לפעם בבית הקייט שלנו. הצגנו בפניהם את הגרכטרים כקרובי משפחה שלנו מגרמניה. הם היו מבועתים למדי.
פעם, בזמן שהיינו בביתנו בדורס, הנאצים ערכו סריקה ברחוב עם כלביהם וחיפשו אחר יהודים. אמי יצאה החוצה ונזפה בגרמנים בגרמנית. היא הזהירה אותם שלא יחזרו לכאן לעולם והזכירה להם שגם היא גרמניה. הנאצים עזבו.
אחרי המלחמה איבדנו את הקשר עם הגרכטרים בעקבות הסגר שהוטל על אלבניה על ידי השלטון קומוניסטי. אבי נאסר ב-1944. ב-1945 הקומוניסטים הרגו אותו. בית הקייט שלנו שעל הים הוחרם.
מאז קריסת הקומוניזם יצרנו קשר עם הבת של משפחת גרכטר ששמה כיום הוא ג'ואנה נאומן (Johana Neumann). היא חיה באמריקה. ג'ואנה מסרה עדות על הצלת המשפחה שלה, והורי הוכרו על ידי יד ושם כחסידי אומות העולם.
 |
| הריביירה האלבנית |
רק היהודים חזרו להגיד תודה
Hamid and Xhemal Vesel
האחים חמיד וג'מל וזלי מקרויה הוכרו כחסידי אומות העולם בזכות גבורתם בהצלת שתי משפחות יהודיות. הם טוענים שהאלבנים פתחו ארבע פעמים את דלתותיהם בפני בני עמים שנקלעו למצוקה במדינתם, אבל רק היהודים הביעו תודה.
…בֶסָה קיימת בכל נשמה של אלבני. ההורים שלנו היו מוסלמים אדוקים והאמינו, כפי שגם אנחנו מאמינים, שכל נקישה בדלת היא ברכה מאלוהים. אנחנו האלבנים פתחנו את דלתות ביתנו: בראשונה ליוונים בזמן הרעב במלחמת העולם הראשונה, לאחר מכן לחיילים האיטלקים שנקלעו למצוקה במדינתנו לאחר שהובסו על ידי האויב, אחר כך ליהודים בזמן הכיבוש הגרמני ולאחרונה גם לפליטים האלבניים מקוסובו שנמלטו מהסרבים. רק היהודים הביעו הכרת תודה.
 |
| שייט באגם אוחריד |
זיוה, כל כך שמחה שכתבת על הסיפור של האלבנים. סיפור מדהים ומרתק שלא הכרתי. נותן תקווה.
אם כך, אני באמת שמחה שעשיתי את המאמץ. מסכימה אתך שהדוגמה האלבנית היא מקור לנחמה. תודה, מיכל.