כשעכברת המחשב יוצאת לשוטט עם עכברת העיר

בסמטת בר יוחאי בתל אביב. יצירת האותיות השמנות האלו היתה הדרך של חבורות הרחוב הראשונות שציירו על הרכבת התחתית בניו יורק לסמן טריטוריה ולומר איזו אמירה צבעונית וצועקת על זהותם המטושטשת. המורשת התפשטה כמו אש ברחבי העולם.

בכוונתי היה לראיין אותה ולהעמיד במרכז הראיון את שאלת האותנטיות. אלישבע הציעה שאצטרף לאחד הסיורים שהיא עורכת בדרום תל אביב והבטיחה להתייחס לשאלות לאחר מכן. כך הצטרפתי אני, היושבת עם העכבר מול המסך, אל מי שמשוטטת ברחובות השוקקים ואוספת חוויות מהשטח, עכברת העיר האמתית.


אף על פי שטיילנו ביחד ונשארנו לשוחח לאחר מכן, בחרתי להציג כאן כמה רשמים שלי מהסיור ולא ראיון קלאסי עם פינג-פונג של שאלות ותשובות. אבל תחילה אציג את אלישבע.

"מחשבה" של מיו-לה על קיר בטון חשוף

פינת קיר אופיינית: הציור של עדי סנד מציץ אל עבודה שקדמה לו על הקיר. העבודה ההיא כבר התקלפה ונשחקה, והדמות המקורננת החיננית של עדי עדיין שם, מהוססת ונבוכה.

הסיור שאליו הצטרפתי תוכנן כסיור נגיש והוזמנו אליו חברי עמותת אתגרים. נושא הנגישות הוא בנפשה של אלישבע ולכן גם אני מזכירה אותו בראשית הדברים.  

יצאנו מרחוב בר יוחאי לכיוון קריית המלאכה. רחוב בר יוחאי נראה כאקס טריטוריה תל-אביבית שבה מתקיים עולם אחר. אשאיר לתמונות לתאר אותו.

רחוב בר-יוחאי

המון פחים חלודים מלאים בפסולת של גרוטאות, מראה שכיח מאוד ברחוב בר-יוחאי וברחובות הסמוכים שימו לב לדמות בתמונה הבאה ונסו לזכור אותה עד לסיום הפוסט.

בסמטת בר-יוחאי

בסמטת בר יוחאי לקריית המלאכה יש סיפור קצת שונה. היא תוכננה על ידי האדריכל יצחק רפפורט, ובה מבנים תעשייתיים המסודרים בשורות ארוכות, כולם בכיוון דרום-צפון עם חלונות לכיוון מערב ומזרח, כדי שיוכלו לקבל את הבריזה מהים. היא נבנתה בשנות ה-60 כדי לאכלס מוסכים, נגריות ובתי מלאכה שונים. במהלך השנים נזנחו רבים מחלליה וכיום ממלאות את המקום סדנאות של אמנים וגלריות בצד עסקים שעדיין פעילים. גלריות ותיקות שזיהו את הפוטניצאל התיקו את מקומן לכאן. אחרות נפתחו במקום, ונוצר כאן, בדרום העיר, מרכז אמנות חדש.   תוכלו להתרשם עוד מאופיה של הקריה בכתבה ב"עכבר העיר" בין גלריה למוסך: איך הפכה קרית בעלי המלאכה לשכונת סוהו תלאביבית   את התמונה של קרית המלאכה צילמתי מהגג של בית בנימיני, המשמש כ"מרכז לקרמיקה עכשווית", מקום מעניין לכשעצמו שעליו אספר ברשומה אחרת בעתיד.

שורות הבניינים הארוכות של קרית המלאכה

אלישבע מדגישה בראשית הסיור שהיא מגישה חוויה ולא ידע, אבל במהלכו למדתי ממנה הרבה על האמנים הבולטים בשטח, על סימני ההיכר שלהם ועל הנושאים המעסיקים אותם. שלל הביטויים עשיר וססגוני. הסצנה פורחת באין מפריע באזור הדמדומים הזה של הדרום, הקרוב כל כך לשדרות רוטשילד וללב הפועם של העיר. במרחב של הבטון האפור, הטיח המתפורר וחוטי החשמל החשופים – מוסיפים ציורי הגרפיטי כתמי צבע חינניים לרחוב ואף מעלים את ערכו.

תשתית חשופה על הקיר וציורי גרפיטי המוסיפים לאפרוריות קצת צבע

אופני הבעה שונים עם נוכחות חזקה ודומיננטית

אהבתי את מאבק האיתנים של הדמויות הכחולות של KLONE, מראשוני הציירים ברחוב. בתמונה – דמות אחת מתוך מקבץ של דמויות. אני אוהבת את העבודה הזאת כי יש בה עצמה ואין בה שמץ של התיפיפות. יש לדמויות שיניים חשופות והן מצטיירות לי כ"הארד קור" של הגרפיטי. אולי זו הסיבה שהציור ספג את הריסוס האגרסיבי והמכוער מעליו. דמויות רבות של קלון מעטרות קירות בתל אביב, ורבות מהן צבעוניות מאלה ויפות מהן. אבל דווקא בדמויות הראשוניות האלה יש איזו עזות של הבעה.

קלון

מנגד, ברחוב העמל הסמוך, בפתח קרית המלאכה, נמצאות זו בצד זו העבודות של Dede ושל ניצן מינץ, שנראות ממש כעבודות מוזאליות בשלמות שלהן. בתחושה שלי הן כמעט מנותקות בחזותן מהסביבה הכאותית שבה ציורים מגובבים זה על גבי זה, נשחקים ומתחדשים, אבל הנוכחות שלהן מאוד מרשימה. בעבודות שלמות כאלה איש אינו מעז לגעת.

דדה וניצן מינץ

דדה

ניצן מינץ   מתחת לצמד העבודות של דדה ושל ניצן מינץ מישהו מטפח זולה צבעונית ובה גם גינה עירונית מקסימה, ברוח האסתטיקה של הרחוב.

גינה עירונית

נשים יוצרות ושירה ברחוב
שמחתי לפגוש בתוך הג'ונגל של הרחוב עבודות של נשים יוצרות. ניצן מינץ היא משוררת, ולרוב היא עובדת בשיתוף פעולה עם אמן נוסף. היא נותנת כבוד רב לחזות של השיר, יוצרת שבלונה לכל אות ומעניקה לשירים נוכחות שמחייבת לעצור באמצע הרחוב. יש משהו מאוד מיוחד במפגש עם שיר ברחוב. הטקסט השלם שמישהו קידש אותו בחתימתו נפגש  בהוויה היומיומית ומייצר בועה של התבוננות, רגש ומחשבה בתוך כל ההמולה. בשירים של ניצן שקראתי יש הרבה עננוּת ושמשות כבדות. נגעה בי במיוחד עבודה שבה היא מספרת סיפור קטן אישי עליה ועל סבתא שלה.

שיתוף פעולה בין ניצן מינץ לסניור ג'י

ניצן מינץ היא חלוצה. הנה עוד שירים שצצו לאחרונה ברחוב של יוצרים אחרים.

הרחוב מייצר קולאז'ים נהדרים

פומה, מוותיקות אמני הרחוב, מביאה אתה משהו מאוד ייחודי ועדין. היא מציירת במכחול קו מאוד רגיש, דבר יוצא דופן בתרבות הגרפיטי. אני חושבת שזהו ציור אנטי-גרפיטי במהותו, אף על פי שבתוכנו הוא מאוד מחובר אל הרחוב. כמה פעמים עברתי לידו ברחוב ולא שמתי לב אליו עד שאלישבע התייחסה אליו. כשאני מסתכלת בתמונה אני רואה איזה קומפוזיציה יפה נוצרה עם כתמי החלודה, הצבע, רשת הקווים של החלון ויתר האלמנטים שבקיר. אבל מעל לכול – התינוק בפינה והאיש המבוגר העייף צובטים בלב.  

פומה בפינת העבודה של פומה, בצד שמאל למעלה, מישהו כתב: "חשבת פעם מי יבוא להלוויה שלך?" אני מנחשת שזו תוספת מאוחרת ולא חלק אינטגרלי מהציור, אבל בהקשר של הנושא המצויר – בהחלט לא מנותק. הדוגמה הזאת משקפת את האבולוציה של הציור ברחוב. צייר הבוחר ברחוב כזירת הפעולה שלו מפקיר את ציורו לפגעי מזג האוויר ולחסדי הקהל. במקרה הטוב מתפתח "שיח טוקבקים" סביב עבודה מרכזית ומרשימה כמו זו של פומה, ובמקרה הגרוע, מישהו מרסס באלימות כתובות גסות בספריי על פני העבודה כולה כמו בציור האנשים הכחולים של קלון. לפעמים, הבחירה ברחוב נעשית בגלל הקושי לחדור את המסננת של התרבות הממוסדת, אבל יש מקרים שבהם זו בחירה מרצון, כפי שנראה בקרוב במפגש עם אחד מאמני הרחוב.

הציור היפהפה של האישה בשחור לבן, המזכיר לי את עבודותיו של האמן הצרפתי ז'אן דובופה, אף הוא של פומה. אל האישה הזאת של פומה הצטרף מאוחר יותר יצור דמוני שחור עם ציפור אדומה בבטן, ושמאלה ממנה – על הארון הלבן – כיתוב עם חתימה של אורן ובו שנינות עם כפל הלשון: "אופניים לא קשורים".

תסתכלו טוב על הדמות של פומה, מימ   העבודות מקיימות ביניהן יחסים אך לא נוגעות זו בזו. ככל שהרחוב מלא באגרסיות, האמנים המתייחסים אל עצמם ברצינות לא יפגעו בעבודות של אחרים. זהו אחד מהחוקים הבלתי כתובים של תרבות הגרפיטי באזור. שיחות רחוב מעין אלה בין הציורים יתכנו רק ברחוב ולא בחלל הסטרילי של המוזיאון. בין אם נוכחותה של הדמות השחורה בצד האישה של פומה טפילית ובין אם היא רצויה, הרי שחלק מהבחירה של ציירי הרחוב היא בהוויה של הרחוב ולא בבועה מנותקת.

מרחב לאמירה חברתית… וגם להומור
את אורן פישר פגשנו ברחוב ליד עבודתו. יש לו גלריה הנקראת "גלריה משונע" שפתח ביחד עם שותף, לא רחוק משם, בפינת הרחובות הרצל-סלמה. לאחרונה הציג בה תערוכה משלו. הוא משלב בין עבודת הסטודיו לעבודה ברחוב וטוען שהרחוב מאתגר. גם אם לרוב אין מתקיימים בו יחסי עכבר וחתול עם פקחי העירייה עדיין העבודה צריכה להיעשות מהר, וזה דורש היערכות באמצעי הביטוי. יש אדרנלין בעבודה ברחוב, ומעל לכול – זה מרחב המזמין אמירה חברתית. בעבודה שיצר ביחד עם סניור ג'י הם ניסו לבטא את היחס לשונה ולאחר.

אורן וסניור ג'י   המ(ר)כולת של אורן – התערוכה שפתח בגלריה משונע, מתוך הבלוג של אלישבע

מימין לשמאל: אורן, עדי סנד (הדמות הצבעונית הקטנה) ופומה

המסגרת הריקה שמעליה הכותרת "נא לצלם" היא בדיחה של אורן על סצנת התיירות ויחסיה עם הגרפיטי. אורן מזוהה במשטחים הלבנים הממוסגרים בקו שחור. נו-הופ הוא אמן רחוב ישראלי בעל שם עולמי. הוא פעיל בעולם יותר מאשר בישראל. הוא מזוהה בדמות קבועה, מיוחדת במינה, המופיעה בעבודותיו. את העבודה שלו בקריית המלאכה לא פשוט למצוא. היא נסתרת בסמטה צדדית. ללא ספק יש בה קסם רב והמון הבעה.

KNOW HOPE

לצורך ביצוע עבודת ענק שכזאת יש להיעזר באמצעים כמו סנפלינג או מנוף. זו עבודה מתמשכת של ימים היכולה להתבצע רק כשהממונים על האכיפה עוצמים עיניים.

הסיור הסתיים, החבורה שלנו התפזרה ואני נשארתי עם השאלה שבה התחלתי, אבל כבר ידעתי לענות עליה בעצמי. יש כאן חגיגה במרחב הזה של דרום תל אביב ויש עבודות מעניינות ומעוררות את כל החושים. עם כל אהבת הקהל עדיין מתקיים מעשה הגרפיטי בתוך התחום האפור. אלישבע מספרת שמדי פעם מנסה אחד האמנים את כוחו במרכז העיר והציור נמחק תוך זמן קצר. על כן נדחק עולם היצירה הזה לאזורי השוליים של העיר. גם במקומות אחרים בעולם מתקיימים היום אזורים שבהם האמנות הממוסדת מתחככת באמנות הרחוב, אם זה מפני שקל יותר לבעלי הגלריות לעמוד בנטל הכלכלי באזורים האלה ואם מבחירה להתמקם כאן, במקום הפחות מורם מעם. כמעט כל גבולות האמנות נפרצו בעידן המודרני, והחברה שלנו מתרגלת לחיות עם אזורי הדמדומים שבהם מתקיימת מציאות מיוחדת.

סניור ג'י: Join us we are in the kitchen talking about REVOLUTION

יש מי שכבש פינת קיר אחר פינת קיר והכשיר את דף הציור הענק של אזורי דרום העיר, יש מי שמתכנן מהפכה במטבח עם מקטרת ועניבה, ויש מי שמצטרף אל הסצנה שכבר הוכשרה ויכול לבטא בה את עצמו. הצייר המכנה את עצמו אנטיי הפך את הבנדנה לסימן ההיכר שלו ולנושאת רוח המרד. גם הבלוגרים, ואני ביניהם, משתמשים ברשת האינטרנט כדי להעלות את התכנים שלנו, בלי שעורך כלשהו זיהה את כשרוננו ובלי הכרה ותשבחות של מבקרים ועיתונאים. אנחנו חיים בתקופה קצת יותר דמוקרטית גם במובן שהיא מאפשרת לכולם להתערבב זה בזה, להביע את מה שיש להם, ליצור ולקיים שיח חברתי.

UNTAY

מה זה בכלל גרפיטי אותנטי? במבט עם פרספקטיבה כל הפרק ההיסטורי של תרבות הרחוב קצר מאוד, ואותה אותנטיות שנצרבה בתודעה של חבורות מרססי הקירות ורקדני ההיפ הופ הסתיימה ברגע שז'אן מישל בסקיאט נכנס אל דפי תולדות האמנות, וכששההיפ-הופ החל להילמד בכל סטודיו לריקוד. ההיסטוריה משתנה באופן מתמיד וכך גם תרבות הרחוב. כיום, רוב ציירי הרחוב הבולטים בשטח הם אנשים מתוחכמים ומשכילים. לכולם יש אתרי אינטרנט ודפי פייסבוק. רבים מהם מלמדים בכל מיני מוסדות או שהם בוגרים של מוסדות לימוד חשובים. הם יודעים להתייחס לתולדות האמנות וכמובן למסורת של תרבות הרחוב.

כתבה בהארץ: עבודה של ז'אן מישל בסקיאט נמכרה ב-29 מיליון דולר

המיתולוגיה היוונית על פי עדי סנד. האם יש כאן חילוף תפקידים?

 

דדה. כמה כישרון. מצאתי את עצמי משוטטת ומתבוננת, לוכדת פינות ופריימים. נדבקתי מאלישבע. זו לא הפעם הראשונה שאני עושה את זה, אבל זה באמת לא קורה לי המון. אני חיה בכפר, רחוקה מסצנת העיר. גם בכפר שלי יש פינות יפות… והרבה. אבל יש משהו מרתק ברחובות העיר. בתחושה שלי השוטטות היא משהו אינטימי שעושים לבד. אני מרבה לעשות את זה בטיולי משפחה כשאני קמה לפני כולם ומטיילת ברחוב. אני צריכה לנסוע דחוף לאנשהו ולטייל לבד… אבל לבד, בלי אף אחד על הראש.     אני לא יכולה לומר שהעזובה והעוני יפים, אבל יש הרבה עניין וכן – גם יופי, בצירופים, בגוונים ובמרקמים.

במקום שבו המחיר לא סופי, נותר מקום להרבה דברים לקרות.

סיבוב השוטטות הבא יהיה ברחוב פלורנטין, ובינתיים – נושאים אחרים ומעניינים על הפרק ב"שמתי לב". נתראה בקרוב. אני שמחה מאוד גם לשיח ואתם מוזמנים להגיב כרצונכם.

כתבה בגלובס על אמנות הרחוב בישראל וסצנת התיירות סביבה:
ראש בקיר

להיכרות עם אמני הרחוב הבולטים בשטח:
גלריית אמני הרחוב של "המשוטטת"