לזכרו של שחר דאובר
כששחר היה ילד ושיחק בחוג כדורסל, מאמניו קראו לו "כספית". את חייו הקצרים חי בעצמה. הוא היה פעיל בכל, וחבריו העידו עליו שהוא הדבק המחבר בין כולם. בצבא שאף להוציא מעצמו את המקסימום שיכל.
מכל הדברים הרבים, היפים והכואבים שסיפרו עליו חבריו ובני משפחתו מול הקבר ובימים שלאחר מכן, בחרתי להעלות את הדברים שכתבה שיר, בת כיתתו, כי הם מתארים בישירות ובפשטות את שחר ואת חלומותיהם של אנשים צעירים:
שחר נולד ב-4 בפברואר 1994 בקיבוץ גניגר, בן לאורלי ובוריס ואחיו הצעיר של גיא.
כבר מילדות שחר אהב לעסוק בספורט, והיה בחוג שחייה וכדורסל. לקראת גיוסו לצבא החל שחר לעסוק בכושר קרבי, התאמן והתאמץ להגיע ליום סיירות, ושאף להגיע ליחידות הכי טובות.
שחר שירת בפלחה"ן צנחנים (פלוגת החבלה וההנדסה), סיים את המסלול במרץ 14' והשתתף במבצע "שובו אחים" וב"צוק איתן".
אני ושחר היינו מהגן ביחד, אך הקשר הקרוב והטוב נוצר בשנים האחרונות, כשהתבגרנו. היינו חבורה של חמישה בשכבה, ארבעה בנים ואני, הבת היחידה. שחר היה דואג לי שאני בסדר ומרוצה והיה אוהב להגיד שהוא שומר עליי. קראנו אחד לשנייה "סמושי".
שחר היה החבר הכי טוב שלי, כמו אח שלי, היינו מאוד קרובים ומספרים אחד לשנייה הכול, ומרגישים הכי בנוח שאפשר ביחד. היינו מכינים אוכל ביחד והייתי מכינה לו קינוחים שהוא אהב – במיוחד סופלה שוקולד.
בתחילת כל שבוע מאז שהתגייסנו היה דואג לכתוב בקבוצה של החברים מהקיבוץ "שבוע טוב", ולעדכן מתי ניפגש שוב. בסופי השבוע היה דואג שניפגש כל החברים ושאף אחד לא יישאר בבית ולא יעשה כלום. זה אחד הדברים שאפיינו את שחר, האהבה והרצון להשקיע בחברים ובסביבה ותמיד לשמח ולרצות את כולם. תמיד הוא התנדב לעזור.
שחר היה אחד האנשים השמחים שאני מכירה, תמיד עם חיוך, גם כשהיו דברים מבאסים או קשים ודברים לא הסתדרו כפי שתוכנן. הוא אהב לארגן וליחצ"ן מסיבות, לבלות, לארגן מפגשים חברתיים ולהכין על האש ופויקה, ודאג תמיד שהכול יהיה מסודר ומאורגן כמו שצריך. היו לו הרבה חברים והוא היה מקושר בכל מקום.
אנחנו שכבה מאוד קטנה בקיבוץ, חמישה אנשים, וחסרונו של שחר מורגש בצורה משמעותית וקשה. היו לנו תכניות להמשך החיים – לפתוח מסעדה, לארגן מסיבות, זולות בים, לטייל בארץ ובעולם, להיות בחתונה אחד של השנייה ולחיות את החיים ביחד, והעיקר לשמוח, ליהנות ולבלות.
מעכשיו הכול משתנה ולא יהיה אותו דבר. במפגשים תמיד חסר מישהו, ובכל דבר שנעשה בחיים גם בעתיד הרחוק חסרונו יורגש. קשה לעכל את העובדה שלא אראה אותו יותר, שלא אוכל לדבר אתו ולספר לו מה קורה בחיי ולשמוע אותו ואת הסיפורים והחוויות מהצבא, שלא נצחק ונעשה שטויות ושלא נוכל לממש את כל התכניות שלנו ושכל עתידנו משתנה.
לא חשבתי לרגע שיקרה לנו דבר כזה, במיוחד לא בגיל הזה. דמיינתי את החיים שלנו אחרת.
שחר בשבילי תמיד ייזכר כבחור חזק, נמרץ, חתיך, שמח, חייכן, אהוב על כולם, מצחיק, שטותניק, נאמן והחבר הכי טוב שלי.
אני מתגעגעת אליו מאוד והוא חסר לי.
יצאתי לצלם כמה פינות שמתקשרות אצלי עם שחר. מול הבית של משפחת דאובר גדל עץ קטלב. העץ בטח צמח ביחד עם שחר, אבל בשנה האחרונה, כשאני עוברת שם אני חושבת איך זה שדווקא שם גדל העץ הזה. עץ קטלב נפוץ יותר בחורש מאשר בגינות נוי, אבל חלק מהשכונות של גניגר בנויות על שיפולי המדרון של הרי נצרת וניטעה בהם גם צמחיית חורש. הענפים של הקטלב כל כך ייחודיים וכל כך אדומים…
הרבה אגדות ניסו להסביר את פשר הצבע האדום של הקטלב, ואני מתחברת דווקא לזו המספרת איך רצה לטפס במעלה ההר כדי לראות את היופי הנשקף מלמעלה. השרירים שלו האדימו מרוב מאמץ והוא נשאר באמצע הדרך. אולי בתוך הסבל שעוברת המשפחה ישנה איזו נחמה קטנה ששחר היה שמח בחייו ובאופן שנוגד את חוקי הטבע הצליח בחייו הקצרים למצות משהו מהם למרות שנשאר באמצע העלייה.
מהעץ המשכתי אל המועדון של בני הנוער, המקום שבו מתעצבות חוויות ההתבגרות של בני הנוער בקיבוץ. לפעמים גם הבוגרים שכבר יצאו לשנת שירות או התגיסו לצבא ממשיכים לבקר בחופשות של סוף השבוע במועדון הזה, כי חלק מחבריהם עוד שם ותהליך הפרדה מתמשך. המועדון קרוי בפי כל: "חדמ"ט". השם בעל המצלול הצבאי הוא קיצור של "חדר מטפלת". כבר מזמן אין מטפלות בקיבוץ ובוודאי לא בגיל הזה של בני הנוער, אבל זהו סימן של זהות ושארית של נוסטלגיה מקומית.
כתובת גדולה על הקיר החיצוני, לפני דלת הכניסה, מקדמת את פני הבאים למועדון: פלס"ר חדמ"ט. הכנפיים של פלוגת הסיור פרושות משני צדיו של הפיל, הגיבור המקומי, הסמל של מפעל הפלסטיק. החכמה הזאת מבית מדרשם של הנוער מצחיקה כי היא כל כך אוקסימורונית. אבל בסופו של דבר היא מבטאת את הדרך שבה נערים ונערות בגיל 15 – 18 מתמודדים עם הידיעה שבקרוב יתגייסו לצבא, ייפרדו ברגע מחוויות הנעורים, ומי יודע – אולי אפילו יקרה להם משהו.
בפינת הזולה שבקדמת המועדון יש המשך להתחכמות: "הכתובת היתה על הקיר, 2012". הבדיחה הזאת על רוח הנעורים מקבלת פתאום משמעות אחרת כשחושבים על שחר.
את הסיור שלי סיימתי במגרש ההולך ונבנה לזכרו של שחר. הרבה מתנדבים נקראים מפעם לפעם לעבוד במגרש ומושקעים בו המון אהבה ורצון טוב. פרויקט "שחר בעמק" הוא הדרך שבה בחרה המשפחה להנציח את שחר. בתכנית להכין בני נוער מכיתות י"א – י"ב לשירות משמעותי בצבא ולהתנדבות בקהילה באמצעות אימונים לשיפור הכושר הגופני וסדנאות להעצמה אישית.
מדברים שכתב צוות ההנצחה
התכנית מבוססת על החוזקות והאהבות של שחר:
אהבת הארץ והעמק, מנהיגות, אזרחות פעילה,
ספורט, מעורבות חברתית, עבודת צוות,
אתגרים, הרפתקאות, התלהבות, שמחה,
ודבקות מעוררת השראה במטרותיו.
שחר דאובר נהרג ב-23.07.14, כ"ה בתמוז תשע"ד.
באותה פעולה נפלו יחד אתו פז אליהו, לי מט ושחר שלו.
יהי זכרם ברוך
Facebook Comments