ראיון עם קרן קטקו איילי – פעילה חברתית
הפסיפס הרב-גוני של החברה הישראלית עשוי להיות מרהיב ומיוחד במינו אם נדע כיצד לחיות ביחד. קרן קטקו איילי היא מאלה שמאמינים בחיים משותפים, והאמונה שלה היא בשבילי השראה.
 |
צבר, סמל עבור הערבים והיהודים בישראל
|
 |
| בפתיחת תערוכה חדשה בגלריה לאמנות באום אל פחם |
פסימיות מול אופטימיות
אני לא היחידה בזה. רבים חושבים לא פעם בקול רם על מה שנקרא "מצבנו". חברים בפייסבוק מעלים פוסטים סרקסטיים עם הומור שחור ולפעמים אני צוחקת ומוסיפה לייק, כי תמיד עדיף לצחוק מאשר לבכות. כשהכרתי את קרן קטקו איילי בקבוצת פייסבוק של בלוגריות ונכנסתי לראשונה לבלוג שלה – חיים משותפים, התמלאתי בהתפעלות מהיזמה. התפעלתי מהאמונה שלה ומתחושת הדחיפות שלה לעשות דברים ולקדם עשייה. אני רואה נתק מהעבר, ויתור ויאוש. קרן רואה המשכיות.
קרן היא פעילה חברתית, אקטיביסטית של ממש, שעובדת ביום, דואגת למשפחה בשעות שלאחר העבודה וחולמת בלילה. בבקרים קרן עובדת במנהל החברה והנוער במחוז מרכז של משרד החינוך, ותפקידה הוא להנחות רכזים חברתיים ערכיים. בשעות הקטנות של הלילה היא כותבת בבלוג – חיים משותפים – dialog together. באמצעות הבלוג היא מקווה לקדם תהליכים. אני כל כך שמחה לארח את קרן במרחב שלי, ומכאן והלאה הבמה היא שלה.
 |
כשהחזון והמציאות נפגשים נוצר תסכול |
קרן, מה מניע אותך?
אבא שלי עלה בגיל 20 מניו זילנד אחרי קום המדינה. אמא ברחה מהפוגרומים ברוסיה עוד לפני שקמה המדינה. שניהם רצו להקים חברה ליברלית, דמוקרטית ושוויונית. גדלתי בירושלים על רקע של מדינה צעירה הנאבקת על קיומה בסיטואציה עוינת. כשהפכתי לאמא חשבתי כיצד להפוך את הארץ למקום טוב יותר לילדים. בשבילי זו תחושת שליחות. כמו שפעם סללו כבישים, היום צריך לבנות דיאלוג בין החברות המרכיבות את החברה הישראלית.
 |
| ישראלים חברה שוויונית |
מה היתה ההתחלה?
בגיל 18 הדרכתי בבית ספר שדה "שקמים" בניצנים במסגרת השירות הצבאי. חשבתי אז על החלוציות של אבא שלי, שעזב את חיי הנוחות בניו זילנד כשהיה בגילי. העסיקה אותי במיוחד המחשבה: מה אני עושה, ואיך זה יכול להיות שלא נותר לי משהו משמעותי ובעל ערך לעשות? זו היתה חוויה של משבר. בבתי ספר שדה היו בתקופה ההיא חוגי נוער לטיולים. כל חוג טייל באזור שלו. הדגישו בחוגים את החיבור לארץ ואת הצורך במעורבות חברתית וחיי אזרחות פעילים.
* הערה שלי: אני הוספתי שהחוגים האלה היו אולי מקבילים למה שעושים היום במכינות הקדם צבאיות, וקרן מאשרת שבאמת זו היתה רוח הדברים.
בביה"ס שדה שלי לא נוצרה מסורת של חוגי נוער ואני החלטתי ליצור אותה. הרגשתי שזה המעשה שלי, כפי שאבא שלי פעל כשהיה בגילי במשימות של התקופה שלו. כשקיבלתי "רגילה" מהצבא הסתובבתי בבתי ספר תיכוניים בירושלים ביחד עם חברה. ניסחנו מכתב בכתב יד, שבו הצגנו את "חוג נוער שקמים" בניצנים. כתבנו שהייחודיות שלו תהיה שהטיולים יתקיימו במקומות שונים ברחבי הארץ. הארגון כולו נעשה באמצעים פשוטים, אבל הטיולים היו לקצווי ארץ, פעם לערבה ופעם לחרמון.
 |
| המכתבים של קרן לבני הנוער. מימין – תכנית הטיול לערבה, ומשמאל – תכנית הטיול לחרמון. |
 |
ישראלים כיצד עלה הרעיון לבלוג "חיים משותפים"? גם אחרי הצבא בחרתי לעסוק בעשייה חברתית. במשך עשרים שנה הייתי שותפה לתכניות שונות מטעם ארגונים שונים, להקמתן ולניהולן. בין היתר הנחיתי תכנית באפריקה שהפגישה בין מוסלמים, נוצרים והינדים. הייתי מעורבת בדיאלוג דרך המדיה והקולנוע ויצרתי מפגש בין מנהלות של בתי ספר חרדים. הפעילות הענפה הזאת גרמה לי לחשוב שזו טיפה בים ואין מספיק עשייה בתחום. אין דיאלוג תרבותי. הגזענות והסטראוטיפים רווחים בחברה. ערב אחד הוזמנתי למפגש בחצר של משפחה על ידי אנשים שעוסקים בחיים משותפים ובדיאלוג. חשבתי שאני מכירה את כל העוסקים בתחום ופתאום נחשפתי לאנשים ולארגונים שלא ידעתי על קיומם. באותו לילה החלטתי שהכרחי לפתוח פלטפורמה אינטרנטית שתיצור את הגשרים ותחבר. שנתיים קודם לכן למדתי בקורס לבלוגים אצל יונית צוק מתוך סקרנות לחדשנות ולצורך היכרות עם הפוטנציאל, ופתאום זה התאים. המטרה של הבלוג היא הכפלת כוח ליצירת שינוי. |
חלון משולש, אחמד כנעאן
מה יש בבלוג?
הבלוג נע בין האישי לכללי. אני כותבת על רשמים שלי מאירועים ועל אנשים שאני פוגשת. דוגמה לכתיבה אישית בפוסט על הספורטאית והיזמת החברתית אולפת חיידר.
במקביל לכתיבה האישית אני מרכזת מידע על ארגונים ועמותות הפועלים בתחום של חיים משותפים. דוגמה לסיפור הצלחה שקרה בזכות הבלוג: המידע שפרסמתי הוביל ליצירת חיבור בין עמותת "אפשר אחרת" לעמותת "משחקים לשלום" ולשיתוף פעולה ביניהן.
אני מפרסמת בבלוג אירועים הקשורים בחיים משותפים, ותורמת בכך להגברת ההרשמה. בעקבות פרסום של מיזמים שכלל גם מפגש משותף ליהודים וערבים מישהו ביקש שיעבירו לו פלייר בערבית, וכך הבלוג עזר בפתרון של בעיה.
יזמה חדשה שמופיעה עכשיו אצלי בבלוג תחת הכותרת "קול קורא" היא הקמת הגרעין "מתחברות" המיועד לערביות ויהודיות, חילוניות ודתיות, במסגרת שירות לאומי, שמגשר על פני קהילות בלוד
יזמה חדשה שמופיעה עכשיו אצלי בבלוג תחת הכותרת "קול קורא" היא הקמת הגרעין "מתחברות" המיועד לערביות ויהודיות, חילוניות ודתיות, במסגרת שירות לאומי, שמגשר על פני קהילות בלוד
אני מפרסמת לוח דרושים לתפקידים בארגונים החברתיים ובעמותות.
 |
| ישראלים אמא ובן בעכו |
 |
| ישראלים זוג צעיר בעכו |
 | ||
| ישראלים בית קפה בתל אביב מה התכניות לעתיד? אני רוצה לתת במה לאנשים בבלוג. יש צורך לכתוב את התוכן בערבית ואולי גם באנגלית, אבל דרושים לכך תקציבים. אני מקווה שהפתרונות ימצאו עם הזמן. הבלוג עלה לאוויר בסך הכל לפני שלושה חודשים ובמבט לאחור הוא נראה מלא ועשיר, וכבר יש תוצאות לחבורים ראשונים שקורים בזכותו.
סיכום ביניים שלי אני מקווה שבזכות הראיון עם קרן תתרחב ההיכרות עם הבלוג שלה ומקווה שאנשים רבים בין חברי ימצאו בו מקור לחיבורים והיכרויות. כל השתתפות במפגש, ואפילו אירוע חד-פעמי, אירוע מוזיקלי או ביקור בתערוכה, עשוי להביא להיכרות נוספת עם הזולת. כשנפתחים להכיר האדם שממול הופך לבן-אנוש וכל הסטיגמות מתמוססות. כתבתי "סיכום ביניים" ולא סתם סיכום כי אני מקווה להמשיך לפגוש אותך, קרן, בדרכים, בעשייה, דרך הבלוגים שלנו ובאמצעות השיח שהם מייצרים.
לקוראי היקרים: המון תודה לכם. אני נפעמת בכל פעם מחדש מכך שיש מי שקורא את הדברים שאני כותבת. אני פונה אליכם הפעם בבקשה לשתף את הפוסט, אם בכפתורי השיתוף של הבלוג ושל הפייסבוק ואם בהפנייה אישית לאנשים שאתם מכירים וחושבים שעשויים להתעניין. תודה רבה לך – קרן, ובהצלחה בהמשך. ההצלחה שלך היא ההצלחה של כולנו. |
