פורטרט בתמונות – חמישה ישובים בישראל
היא פצועה משנה קשה אך מתחילה להרים בזהירות את הראש.
ביום העצמאות הקודם כתבתי שהיא בקבוצת סיכון מכל מיני בחינות, אבל עודנה צעירה מכל מיני בחינות.
בתחושה שלי דרגת הסיכון עלתה בשנה הזאת. אנשים נרצחים ברחובות. רגע לפני החג הדהדה בקול נפץ אדיר טראומת הקרב של צעיר בפוסט טראומה שלא זכה לטיפול שהיה ראוי לו. ילדים ובני נוער עברו שנה מחוץ לבתי הספר, לחוגים ולתנועות הנוער. המערכת הפוליטית משותקת ובתי המשפט פועלים תחת איום מתמיד.
בשנת ה-73 שלה ישראל קרועה ושסועה מאי פעם.
ובכל זאת יש גם מציאות אחרת, מקבילה, שמספרת על טבע יפה, על היכרות מחודשת עם הארץ בחסות הקורונה ועל אזרחים שאכפת להם. הארץ שלנו עודנה צעירה מכל הבחינות. היא מתפתחת באופן מתמיד, ואפשר לקוות שבשנה הבאה נספר כבר סיפור קצת אחר, ואם לא בשנה הבאה אז אולי בזאת שאחריה.
פרצופה של המדינה
לפני שנה חגגתי את יום העצמאות כאן בבלוג באמצעות פורטרט למדינה ב-25 תמונות: חמש תמונות לחמישה יישובים. תל אביב, אום אל פחם, קיבוץ גניגר, נתניה ואשדוד היו בנבחרת. קראתי לפורטרט הזה פרצופה של המדינה. הפורטרט התקבל באהבה ואני מנסה להפוך אותו למסורת.
לכבוד יום העצמאות ה-73 למדינה חזרתי אל תרגיל הפורטרט בתמונות. העיר הגדולה שבחרתי לספר עליה הפעם היא חיפה. אלו יישובים יצטרפו הפעם אל חיפה? גלו בעצמכם. חשוב לי לציין שנקודת המבט מאוד אינדווידואלית ואין לי כל כוונה לייצר טקסט אובייקטיבי או ממלכתי.
ברחובות שלנו
חיפה
עיר נמל, אין סוף מדרגות, כרמל אחד ירוק תמיד, רכבל אחד, רכבת תחתית, אמנם אחת אך חלוצה בארץ ומיתולוגית.
נופי הר וים, תצפיות מופלאות, היסטוריה רבת שכבות, שכונות מגוונות, מוזיאונים מצוינים, אבל איפה המרכז של העיר? אם מישהו ימצא שיגיד לי.
את חיפה אני מכירה לא רע כאורחת קבועה בעיר. חיפה של ילדותי היא שכונת הדר של חנויות הנעליים ובתי הקולנוע של פעם, אשר ירדו מגדולתם. חיפה בשבילי היא יונים חגות סביב בית דגון, מסוף התבואה הנמלי של מדינת ישראל. זכורה לי גם תמונת מרכז הכרמל שנגלתה עם היציאה מהכרמלית, תחנה שעליתי אליה עם אמא ואחר כך עם הבנות שלי כדי לנסוע לאורכו של הפלא החיפאי ולבקר בגן האם.
חיפה מזוהה עם הגנים הבהאיים המעצבים את מדרון הכרמל התלול. למי שטרם ערך סיור מודרך בגנים האלה אני ממליצה מאוד לעשות זאת, רק הכינו את עצמכם לרגליים עייפות ושרירים מכווצים אחרי הירידה במדרגות הגן.
השנה השתתפתי בכמה סיורים מודרכים בעיר: סיורים קולינריים בשוק תלפיות ובוואדי ניסנס וסיור בכרמל בעקבות הטמפלרים והייקים. כולם הוסיפו לי רבדים חדשים והעמיקו את ההיכרות שלי עם העיר.
ללא כל קשר לאיכות הסיורים, חוזרת ועולה בי המחשבה שאנו אוהבים "לצוד" מראות של בתי טמפלרים עתיקים ולהתחקות אחר התרבות הזאת שנעלמה, אך נועלים את דלתנו בפני סיפוריהם של התושבים הערבים שהתגוררו בעיר עד 1948, לקחו מפתח, קיוו לשוב אך ולא שבו מעולם.
גדרה
היא מדור המושבות של סוף המאה ה-19 אך ההיסטוריה שלה מאוד ייחודית היות שהיא היחידה שהוקמה על ידי הביל"ויים. תנועת ביל"ו נוסדה ברוסיה, וליתר דיוק בחראקוב ששייכת כיום לאוקראיינה, בעקבות הפוגרומים שנודעו בשם "סופות בנגב". התנועה קראה להתחדשות בארץ ישראל והתנגדה לתלות בפקידי הברון.
אבל לא ההיסטוריה המרשימה היא זו שעבדה עלי אלא האופן שבו היישוב מספר את הסיפור שלו. סיפורי הראשונים ושל אלה שבאו אחריהם מונצחים במעין תמונות ביתיות רבות חן וקסם. הסיפורים נמצאים על הקירות ובפינות ברחוב המייסדים ושלוחותיו. העיצוב ססגוני, יפהפה, פשוט וגאוני גם יחד. ומעבר לכך, יפה לראות עיירה הזוכרת את עברה. ברחוב המייסדים בגדרה יש בתים היסטוריים יפים והרבה חנויות מלבבות שכיף להיכנס אליהן. השיטוט בו הוא כמו ביקור במוזיאון פתוח חי ונושם. גדרה יפה לא פחות מזיכרון יעקב אך נדמה לי שפחות מטוילת ממנה.
מגדל העמק
מגדל העמק היא הפתעת השנה שלי. בחסות הקורונה שקרקעה אותנו, חקרתי אותה לעומק. מגדל העמק עטופה ביער. זהו אותו יער בלפור הנושק גם לקיבוץ שלי, גניגר. מצפה אבינועם בפינת היער הקהילתי של מגדל העמק הוא בעיני פינה מרגשת במיוחד המנציחה את בן העיר שנהרג בידי מחבל ובה בעת מספרת את סיפורם של ראשוני גניגר וראשוני מגדל העמק אשר נטעו אותו ועבדו בו.
מגדל העמק הוקמה ב-1953 כדי לשכן את העולים הרבים שהגיעו לארץ בשנותיה הראשונות והיא מצטיירת כעיר שקמה יש מאין. אך האמת היא שהתקיים בה רצף התיישבות בן אלפי שנים אשר נקטע עם כיבוש הכפר מוג'דל ב-1948.
העיר יושבת על שלוחת הר ורבות משכונותיה בנויות על מדרונות. זוהי עיר נעימה עם שכונות חדשות הפונות אל הנוף אשר נבנו סביב בתי השיכונים באזור הגרעין הוותיק. יש בעיר גן ארכאולוגי מקסים ופארקים ירוקים. בפארק רבין היפהפה פורחים כעת בתקופת האביב שיחי הוויסטריה המסוככים על פינות הישיבה המקסימות.
בפינת ההמלצות אגלה שערכתי השנה כמה סיורים במגדל העמק וביער בלפור הצופה אל נוף העמק וצופן סיפורים מרתקים על אנשים ועל תקופה שהיתה וחלפה. אני מקווה לחדשם בדצמבר כשהיער יוריק שוב.
ממגדל העמק למגדל הגמל – הסיורים שלי
כפר כמא
כשהשלימה אמא רוסיה את כיבוש השטחים של הצ'רקסים בהרי הקווקז במאה ה-19 היא שרפה כפרים והגלתה תושבים בצעדות מוות. הצ'רקסים מספרים על מיליון וחצי מבני עמם שנרצחו, אך פרט לגאורגיה אף מדינה אינה מכירה ברצח העם היתום הזה כי מי יתמודד עם הדוב הרוסי.
האימפריה העותמנית הרשתה לצ'רקסים להתיישב בתחומה אך היא קבעה היכן ישבו ופיזרה את הפליטים ברחביה. כך הגיע מיעוט קטנטן גם לארץ המונה כיום כמה אלפים שרובם יושבים בכפר כמא והאחרים בריחניה. המיעוט הצ'רקסי הקטנטן החי בתוכנו הוא מעורר השראה. ההשתלבות שלו בחברה הישראלית. הזהות של התושבים היא צ'רקסית, ישראלית ומוסלמית, ממש בסדר הזה. הסתגלות כרוכה בסכנת היטמעות ועל כן השמירה על הזהות, על השפה ועל המנהגים היא סוג של נס, ובפרט שמדובר במיעוט כל כך קטן.
בגרעין העתיק של העיר יש הרבה פינות חינניות מאוד. ביקור במרכז המורשת, סיור בגרעין העתיק ומפגש עם תושבים – זו חוויה מלמדת ומרגשת. לאחרונה חוויתי זאת בסיור עם אודי מאירי שבימים כתיקונם מדריך בבורמה, וייטנאם, אוגנדה ועוד. ניתן לבקר במרכז המורשת באופן עצמאי (אבל עכשיו בתקופת הקורונה כדאי להתקשר ולתאם), וקבוצות יכולות לתאם סיור עם מדריך מקומי בגרעין העתיק של הכפר. על כפר כמא עוד אכתוב פוסט מלא בעתיד הקרוב.
באר שבע
במשך שנים חלפתי בנסיעה במרכז באר שבע בדרך לביקור משפחה אי-שם ברמת נגב. זכורה לי שורת החנויות ברחוב הראשי שבימי שישי מוציאות דליי פרחים לרחוב ושורות השיכונים האינסופיות.
פעם זכיתי לבקר בתערוכה יפהפייה של האמנית הילה שפיצר. התערוכה התקיימה בתל אביב דווקא אך האמנית גרה תקופה בבאר שבע והיא תיארה סצנות רבות מההוויה של העיר. בתי השיכונים הארוכים האלה היו הנושא של כמה וכמה ציורים ותחתם היא כתבה טקסטים כגון: מי אתם האנשים בבית הארוך ברחוב יעלים? בכך היא קלעה לתחושתי שהחזית המשמימה האינסופית מהווה בית להמוני אינדווידואלים.
ברבות השנים החליפו מגדלי מגורים את השיכונים המאורכים, וכמובן יש בעיר גם שכונות בנה ביתך ועוד. יש לה עיר עתיקה מהתקופה העותמנית והמון מוזיאונים מסקרנים. השתהיתי בה פעם ללילה במלון מקסים בשם בית בעתיקה אבל לא הספקתי ליהנות מהמוזאונים והבטחתי לעצמי לחזור. לצערי הרב "בית בעתיקה", או כפי שנקרא באנגלית: The Well, סגור מאז פרוץ הקורונה ולכן זו לא ממש המלצה, אבל צירפתי תמונה של החצר היפה כי המלון נמצא בבית היסטורי.
קראתי בהזדמנויות שונות על ההתחדשות בעיר העתיקה אך בביקורי שם שהיה כבר די מזמן התרשמתי שיש עוד לאן להתקדם בעניין הזה. למרות זאת היה לי מעניין לטייל בעקבות השלטים הכחולים של המועצה לשימור אתרים ולקרוא על הרחוב שמידתו כמידת הכרכרות ועוד ועוד אנקדוטות מעניינות לחובבי ההיסטוריה.
ובכל זאת מצרפת את דף הפייסבוק הרדום של בית בעתיקה. אולי יתעורר פעם.
רגע, עוד אל תברחו
הסתיימה עריכת התמונה הקבוצתית שלי לחג העצמאות ה-73, והייתי רוצה לשאול אתכם האם הופתעתם ממשהו וממה התרשמתם. אשמח לקרוא את תגובותיכם. תרגישו בנח גם אם אתם קוראים מזדמנים.
לסיום אני מוסיפה עוד שתי תמונות של חיפה כי מגיע לה. היא העיר הגדולה פה בנבחרת. ומצרפת שוב גם את התמונה הקבוצתית של חג ה-72
אני מזמינה אותך להירשם ולהיות תמיד בעניינים
יופי של תמונות וסיפורים זיוה. שמחה שהכרתי בזכותך את מגדל העמק ואני רואה שיש עוד כמה אתרים להכיר בעקבותיך. זו מסורת נפלאה ומקווה שתמשיך לימי העצמאות הבאים
תודה, ינינה. שמחה שחידשתי. גם אני הייתי רוצה לבקר בריחנייה וכמובן להכיר עוד ערים ויישובים.
פסיפס נהדר זיוה! את כפר כמא אינני מכיר תודתי על ההיכרות. תמונות והסברים נהדרים
חג עצמאות שמח!
אהבתי את הבחירות שלך. יצא לי השנה לטייל קצת בואדי בחיפה והתרשמתי גם כן מאמנות הרחוב בנוסף לצבעים ולטעמים. הייתי שמחה להשתתף פעם בסיור בנושא הטמפלרים. נראה מעניין מאד. רושמת לעצמי.
מסכימה עם התובנות לגבי גדרה. את באר שבע לעומת זאת לא מכירה מספיק ואת כפר כמא לא מכירה בכלל. היה נעים להציץ ורושמת לי לעתיד. חג שמח ותודה