געגועים
לפני שנתיים יצאתי לחודש שהתחיל בשבוע בבייג'ין והמשיך לשלושה שבועות ביפן. המעבר היה חד. הרחובות בבירה הסינית ובעריה של יפן שונים כל כך, האווירה והמנטליות נמצאים כמעט על שני קצוות של הסקלה, ועם זאת פגשתי גם בשורשים המשותפים, בקווי הדימיון שבאמנות המסורתית וגם במשהו ה"כל אסייתי" שבא לידי ביטוי בדברים יומיומיים כמו מקלות האכילה ואלמנטים מסוימים באוכל.
כשחזרנו כתבתי לא מעט, למשל על האלפים היפנים, על קיוטו, על הירושימה ועוד. גם על בייג'ין כמובן כתבתי. ובסוף גם הפרק הזה של ה"פוסט טיול" נגמר. הגעגועים לחוויות מן הטיול הזה רבים, והחלטתי לחזור אליו לעוד כמה רגעים של קסם.
מצאתי הרבה חן, הומור דק וקסם בסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן "הזמיר". גם אנדרסן לוקח אותנו אל סין ואל יפן ההיסטוריות. בחרתי בקטע ממנו כדי להוביל אל הנושא העיקרי של הפוסט.
הזמיר
אז נשמע דבר המלך, אשר יוּשם משכּן לזמיר בחצר המלכות וכלוּב יבּנה לו, וגם חֻפשה תנתן לו להתהלך לשוח בחוץ פעמים ביום ואחת בלילה, ושנים עשר משרתים ינתנו לו אשר ילָווּ אליו בכל אשר ילך, והם מחזיקים תמיד בקצה החבל אשר יקשרו ברגלו האחת. אכן אמת היא, לא ידע הזמיר תענֻגות רבות בנפשו בהעַשוֹת לו ככה בצאתו לשוח!
ואנשי העיר למגדול ועד קטן לא דבּרו דבר בלתי אם בַּזמיר, ויהי הזמיר שיחתם כל היום, והיה בפגוש איש את רעהו בחוץ ובהתאסף עדת אנשים יחדו, ואמר האחד “זמיר”! והשני ענה “זמוֹר!” והשלישי “חמוֹר!” כי היה כל העם משגע ממשמע אזנם.
וגם היו אַחד עשר איש מן היוגבים אשר בעיר, והם קראו לבניהם הנולדים להם איש איש בשם “זמיר”, ואולם לא היה בהם אף אחד אשר נתן לו אלהים קול זמרה.
ויהי היום ויוּבא לפני המלך צרוֹר גדול, ועליו כתוב: “הזמיר!”
“הנה פה ספר חדש על הזמיר אשר לנו!” אמר המלך; ואולם לא היה ספר בתוך הצרור, כי אם ארגז, ובתוך הארגז מעשה צעצועים מלאכת חושב, עשוי בתבנית זמיר אשר עשה אותו חרש אָמן, והוא דומה אל הזמיר החי בּכּל, ורק מִשבּצת אבנים יקרות לו מן הקצה אל הקצה, אבני שׂהם הן ואבני ברקת וספירים.
והיה במתוֹח את מיתרי הזמיר העוף העשוי הזה, ונתן את קולו כרגע והשמיע את אחד השירים אשר שר הזמיר החי, ובתתו את קולו והניע גם את זנבוֹ כה וכה והוא נוצץ מרב זהב ומרב כסף. ועל צוארי כלי העוף הזה מצאו לוח קטן ועליו כתוב: “הזמיר השלוח מאת מלך יפוֹניה כמוהו כאין לעמת הזמיר אשר למלך סין!
קטע מ"הזמיר", מאת הנס כריסטיאן אנדרסן בתרגום של דוד פרישמן, מתוך פרויקט בן יהודה
מה אמת ומה בדיה?
הזמיר הוא אחד מסיפוריו הנפלאים של אנדרסן, ואף על פי שהוא בדיה הוא מבוסס על יסודות שיש בהם אמת. אמת אחת היא שהסינים אוהבים ציפור בכלוב. הם מגישים לציפור המחמד האהובה מים ואוכל בכלי חרסינה קטנים ומקשטים את פתח הבית ב"זמירים" כפי שאנו מקשטים בעציצים. במו עיני ראיתי כלובי ציפורים עם כלי חרסינה עדינים בפתחי הבתים בחוטונגים של בייג'ין, וראיתי גם פנסיונרים סינים המתכנסים לפגישה בפארק, איש איש עם ציפורו.
האמת הנוספת היא שליפנים היתה חיבה רבה עוד מימים ימימה לרובוטים ולטכנולוגיה.
בובות ביפן
בחרתי לספר על בובות מסורתיות ביפן. זה עולם גדול ויש הרבה מסורות והרבה בובות עם שמות שונים ומשונים. חלקן שימשו בעבר כבובות לילדים, חלקן קשורות לאמונה כלשהי, חלקן היו בובות תאטרון או בובות שתפקידן היה לשעשע באירועים שונים. בפוסט הזה אני מספרת על ארבע בלבד.
1. קרקורי – Karakuri – からくり
כשהיינו בטקיאמה שבאלפים היפנים נכנסנו אל מוזיאון המוקדש לבובת הקרקורי וראינו שם הצגת קצרה. הקרקורי החמוד שנראה כאן מרחוק (בתמונה למטה) הוא "מגיש התה". האשה שכורעת לידו הדגימה כיצד היא שמה בידו את כוס התה והוא צעד קדימה עם כוס התה המלאה ומזג בהצלחה בלי לשפוך טיפה בדרך.
ראינו גם בובת קרקורי שעושה אקרובטיקה, והכל בעזרת חוטים המושחלים באופן נסתר בבובה עצמה ובמתקן שעליו היא מתעמלת ומופעלים מרחוק. היה גם קרקורי שהוא קליגרף. הוא כתב ביפנית ובאנגלית happy, וכשסיים יצאה המפעילה שלו שהיתה חבויה מתחת לבמה. אף חוט לא נראה לעין. הכל נסתר, עשוי במכניקה עדינה ומורכבת. זה מופע מאוד תיירותי אבל הוא ממחיש משהו מתרבות יפן.
בובות הקרקורי שייכות בהוויתן לתקופת האדו. יצרו אותן החל מן המאה ה-17 ועד למאה ה-19, אולם גם היום עדיין יש להן חיים. בפסטיבל המצורי המפורסם המתקיים בטקיאמה פעמיים בשנה, בסתיו ובאביב, נערכים גם מופעי קרקורי.
פסטיבל מצורי בטקיאמה, מידע ותאריכים
2. שרובובו – Sarubobo – さるぼぼ
עדיין בטקיאמה –
כל מי שמבקר בעיר ובאזור פוגש את הבובה הזאת בחנויות, בכניסות לאתרים ובכל מקום. הבובות חסרות הפנים האלה הן הקמעות של אזור הידה (Hida) – האזור הצפוני של מחוז גיפו (Gifu). המילה Saru – פירושה קוף, והמילה bubu היא מה שקוראים באזור הידה – תינוק. ומכאן, השרובובו היא קוף תינוק.
במקור הן ניתנו למישהו היקר ללב למען מזלו הטוב. סבתות רבות היו מכינות בובות שרובובו ומעניקות אותן לנכדיהן. השימוש הרחב של המנהג היה בעיקר לבנות, כדי לברך אותן בהצלחה במציאת בן זוג טוב, בהקמת הבית ובלידה קלה. התכונה של הקוף לקפץ מעץ לעץ סימלה את המעבר הקל מהרווקות לזוגיות ולהקמת הבית המשותף.
במקור היו בובות השרובובו אדומות, אולם כיום הן מופיעות בצבעים שונים כשלכל צבע יש משמעות אחרת. אתן רק כמה דוגמאות:
אדום = חתונה ומשפחה
זהב = כסף והצלחה
צהוב = כסף והימורים
ירוק = שלווה ובריאות
ורוד = אהבה
סדנה להכנת שרובובו
ליד טקיאמה יש מוזיאון פתוח הנקרא באנגלית Takayama folk village ולידו יש מרכז ללימוד מלאכות יד (Hida Takayama Crafts Experience Center) שבו ניתן ללמוד בין היתר כיצד מכינים בובת שרובובו. בביקורנו הקדשנו לטקיאמה זמן רב יחסית (שלושה לילות) ולמרות זאת לא הגענו למוזיאון הפתוח ולאקספיריאנס סנטר. אבל אני חושבת שזו עשויה להיות חוויה נחמדה והזדמנות לקשר עם אנשי ההדרכה של המקום.
3. קוקשי – Kokeshi – こけし, 小芥子
בובת הקוקשי נולדה בצפונו של האי המרכזי הונשו באזור טוהוקו (Tōhoku). זוהי בובה קטנה פשוטה מעץ, נטולת גפיים. תווי הפנים מיוצגים על ידי קווים פשוטים ומינימליסטיים, ואילו הצוואר והגוף מעוטרים לרוב בציורי פרחים.
מקורן של בובות קוקשי אינו ברור עד הסוף. קראתי גרסאות שונות על ראשיתה של הבובה האייקונית הזאת. ויקיפדיה מספרת שראשיתה ככל הנראה בראשית המאה ה-17 על ידי קרמיקאים שיצרו אותה באובניים בעיר Zaō בקרבת Tōgatta Onsen (האונסן של העיירה). בהמשך הן נפוצו ביעדי ספא שונים, וחושבים שהן יוצרו במטרה לתתן לבאי האונסן. גרסאות אחרות מייחסות להן שימוש כבובה לילדים באזורי הפריפריה העניים שבהם לא היה כסף לתת לילדים בובה משוכללת יותר.
בהמשך הפכו הבובות לשיגעון של היפנולוגים למיניהם, הלוא הם האספנים מן המערב, חובביה המושבעים של יפן (על תופעת הג'פוניזם כתבתי בעבר כאן). כיום הרחוב המוביל לאונסן בעיירה זאו מוקדש כולו לבובה ילידת המקום ומתגאה בזכות הראשונים שלו, אבל הבובות הקטנות נפוצות בכל רחבי יפן כמזכרת לתיירים. העיצוב של הקוקשי השתנה ובעלי המלאכה מרשים לעצמם יותר חופש ואינטרפטציות המותחות את גבולות הז'אנר.
אז נכון שכיום הבובה היא גלגול ממוסחר של המקור, ועדיין היא מבוססת על המסורת ומספקת עבודה לבעלי מלאכה. והרי אנחנו חיים בתקופה שבה לאנשים יש צורך לבטא את היצירתיות שלהם ולצאת מהנוקשות שמייצגת המסורת. אנחנו גם חיים בתקופה שבה התיירות היא ענף כלכלי שמפרנס רבים, ותעשיית המזכרות היא חלק מהעניין כל עוד המזכרות מייצגות תרבות מקומית ולא מוצר שיוצר ושוכפל בסין.
מנקודת הזמן שלנו היום על קוקשי – מעניין שעיניה עצומות, היא מבוישת, ומכונסת בעצמה, כאילו אינה מודעת לסביבה או שנחבאת מפניה. היא אינה מישירה מבט, אינה מתריסה או מתחצפת. כל הווייתה אומרת צנעה. גם בתולדות האמנות של המערב היה שלב כזה שבו האמנים ציירי נשים עירומות, הן הן היו נמות את שנתן ואינן מודעות למבט הננעץ בהן.
סיפורה של קוקשי, מתוך ויקיפדיה
4. הינה נינג'יו – Hina Ningyo
אי אפשר לסיים את הפוסט הזה בלי הבובה "הינה נינג'יו" הנקראת גם "הינה מצורי". בכל שנה ב -3 במרץ, יפן חוגגת את פסטיבל הבובות (Hina Matsuri). ביום זה משפחות של בנות מקימות מעין במה מיוחדת מדורגת שיש להניח בראשה את בובות הקיסר והקיסרית (הנקראות "הינה") ותחתיהן את יתר הבובות ביחד עם חפצים ייחודיים וענפים של פרחי אפרסק. גם עוגות אורז מיוחדות נאפות לכבוד הקיסר והקיסרית.
שורשי המנהג נעוצים בתקופת היאן (מסוף המאה השמינית ועד תחילת המאה ה-12) שבה לא רק ילדות שיחקו בבובות ההינה אלא גם נשים צעירות בנות מעמד האצולה. היה גם טקס שנערך בתחילת מרץ כדי לייחל לאושר של נערות צעירות, באמצעות בובה כקמיע כדי להגן עליהן מפני הרוע.
שורשיו של הטקס הזה נעוצים באחד המנהגים שהובאו ליפן מסין העתיקה. התאריך המקביל בלוח השנה הסיני נחשב ליום המבשר טובות. אנשים היו עושים פעולות שונות כדי להימלט ממזל רע, למשל רחיצת הידיים והרגליים בנהר או טקס של העברת הטומאה אל תמונה של דמות אנושית על גבי ניר.
בתקופת האדו אוחדו המסורות של חג הבנות עם מסורת הבובות, ודמויות הקיסר והקסרית הפכו ל"הינה מצורי" – בובות הפסטיבל. היות שמקורן של הבובות מתקופת היאן הן לבושות בבגדי התקופה.
בסרט הבא של https://web-japan.org/ אפשר לראות את הבמות ואת עבודת היד הרבה המושקעת בבובות.
איפה אפשר לראות את המנהגים הקשורים בבובת ההינה מצורי
רבות מאיתנו בטח זוכרות את יום הבובות ב"נוריקו סאן הילדה מיפן" האהוב. זה המקום בוודאי הכי קרוב, נוסטלגי ומענג בשבילנו לחוות טיפה יפן ולחזור אל הילדות.
בעיר Wakayama שבמחוז קנסאי, לא רחוק מקיוטו ומאוסקה, מתקיים בכל שנה ב-3.03 פסטיבל הבובות. מקדש הנשים Awashima שבחוף הים, בשולי העיר, מקיים עד היום מסורת שנחגגה בעבר ברחבי יפן. המקדש נודע באוסף הבובות העצום שברשותו, בובות מכל המינים והסוגים.
ב-3.03 חל הטקס. משפחות של ילדות תורמות בובה למקדש והמעשה מבטיח להן בריאות ומזל טוב. הבובות נישאות על גבי סירות בדרכן אל החוף ומשם הן מורדות למים. בשלב האחרון של הטקס הן עוברות שרפה. אני מודה שהחלק האחרון מרתיע אותי, אבל המסורת מעניינת ומי שמתכנן לנסוע באביב ליפן יכול לקחת בחשבון את התאריך המיוחד.
פסטיבל הבובות הצפות במקדש אוושימה בווקיאמה
.
במוזיאון הלאומי בקיוטו מציגים כל שנה בין פברואר לאפריל במות מקושטות של בובות הינה מצורי בסגנונות שונים. יש דקויות והבדלים בין הבמות של קיוטו ושל טוקיו ובוודאי גם אזורים אחרים.
על בובות הינה מצורי במוזיאון הלאומי של קיוטו
.
במקדש Ichihime Shrine בקיוטו מקיימים ב-3.03 מסורות שונות הקשורות ביום הזה. תוכלו לראות כיצד מלבישים את הקיסר והקיסרית, מחול מסורתי של נערות ועוד.
להרחבת קריאה
קרקורי, שרובובו, קוקשי והינה – אלו הן הארבע הנבחרות שלי. בקישורים המצורפים תוכלו לקרוא על בובות נוספות וסיפריהן.
.
אני רוצה להפנות את תשומת הלב גם אל פוסט שנוגע לא נוגע בנושא הזה אבל הוא מאוד מעניין – הפוסט של בנצי גורן על קינטארו ילד הפלא היפני.
מעניין אותי מה הפוסט הזה עשה לכם והאם הוא העלה איזו נוסטלגיה אישית. אשמח מאוד אם תספרו ותשתפו במערכת התגובות של הפוסט.
להצטרפות אל מעגל הקוראים של שמתי לב ולעדכונים בנושאים: טיולים בתחבורה ציבורית, מסלולי טיול ברכב, תרבות מקומית, אמנות ועוד – מוזמנים להירשם כאן.
די זיוה את הורגת אותי עם הפוסטים האלה על יפן. אני מתה לחזור לשם לטיול ארוך. והנושא של הבובות מאד מעניין. את זוכרת את יום הבובות בסיפור של נוריקו-סאן?