מי אתן קוקשי, שרובובו וקרקורי?

3. קוקשי – Kokeshi – こけし, 小芥子

בובת הקוקשי נולדה בצפונו של האי המרכזי הונשו באזור טוהוקו (Tōhoku). זוהי בובה קטנה פשוטה מעץ, נטולת גפיים. תווי הפנים מיוצגים על ידי קווים פשוטים ומינימליסטיים, ואילו הצוואר והגוף מעוטרים לרוב בציורי פרחים.

מקורן של בובות קוקשי אינו ברור עד הסוף. קראתי גרסאות שונות על ראשיתה של הבובה האייקונית הזאת. ויקיפדיה מספרת שראשיתה ככל הנראה בראשית המאה ה-17 על ידי קרמיקאים שיצרו אותה באובניים בעיר Zaō בקרבת Tōgatta Onsen (האונסן של העיירה). בהמשך הן נפוצו ביעדי ספא שונים, וחושבים שהן יוצרו במטרה לתתן לבאי האונסן. גרסאות אחרות מייחסות להן שימוש כבובה לילדים באזורי הפריפריה העניים שבהם לא היה כסף לתת לילדים בובה משוכללת יותר.

בהמשך הפכו הבובות לשיגעון של היפנולוגים למיניהם, הלוא הם האספנים מן המערב, חובביה המושבעים של יפן (על תופעת הג'פוניזם כתבתי בעבר כאן). כיום הרחוב המוביל לאונסן בעיירה זאו מוקדש כולו לבובה ילידת המקום ומתגאה בזכות הראשונים שלו, אבל הבובות הקטנות נפוצות בכל רחבי יפן כמזכרת לתיירים. העיצוב של הקוקשי השתנה ובעלי המלאכה מרשים לעצמם יותר חופש ואינטרפטציות המותחות את גבולות הז'אנר.

אז נכון שכיום הבובה היא גלגול ממוסחר של המקור, ועדיין היא מבוססת על המסורת ומספקת עבודה לבעלי מלאכה. והרי אנחנו חיים בתקופה שבה לאנשים יש צורך לבטא את היצירתיות שלהם ולצאת מהנוקשות שמייצגת המסורת. אנחנו גם חיים בתקופה שבה התיירות היא ענף כלכלי שמפרנס רבים, ותעשיית המזכרות היא חלק מהעניין כל עוד המזכרות מייצגות תרבות מקומית ולא מוצר שיוצר ושוכפל בסין.

מנקודת הזמן שלנו היום על קוקשי – מעניין שעיניה עצומות, היא מבוישת, ומכונסת בעצמה, כאילו אינה מודעת לסביבה או שנחבאת מפניה. היא אינה מישירה מבט, אינה מתריסה או מתחצפת. כל הווייתה אומרת צנעה. גם בתולדות האמנות של המערב היה שלב כזה שבו האמנים ציירי נשים עירומות, הן הן היו נמות את שנתן ואינן מודעות למבט הננעץ בהן.

סיפורה של קוקשי, מתוך ויקיפדיה

לקריאה נוספת על בובת הקוקשי

עוד על קוקשי