בודפשט היא עיר מפנקת. גם אני נסעתי אליה ליהנות מהטוב שהיא מציעה: הנוף הנפלא מהגבעות של בודה, הארכיטקטורה, האוכל הטוב והמרחצאות החמים. ובין כל אלה מסתתרים בה הרבה סיפורים מימים אחרים. הביקור באתריה השונים של בודפשט לקח אותי להיכרות עם אנשים שחיו בעיר בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת או שנקלעו אליה, וברגע האמת בחרו לעשות מעשה.
ככל שהשואה מתרחקת מאיתנו בזמן הולכת ומתחדדת התודעה שלכל איש יש שם, וברוח המילים האלה שכתבה המשוררת זלדה והפכו למעין סלוגן, אני מנסה באמת להכיר שמות ולזכור. בעקבות ביקור בעיירה הציורית סט אנדרה שנוסעים אליה מבודפשט ברכבת, זכיתי להתוודע אל סיפורו של צעיר יהודי שהיה צייר ונראה היה שכל עולמו לפניו. המוזיאון המוקדש לו היה בשיפוצים בעת שביקרתי בעיירה, אבל בקרוב הוא עומד להיפתח מחדש לציבור. אולי הנוסעים אחרי יוכלו לבקר בו ולהתרשם. הסיפור שלו חדר לי ללב.
לכל המקומות והאנשים האלה מוקדש הפוסט הזה.
מרכז רוברט קאפה
רוברט קאפה היה צלם אמריקאי ממוצא הונגרי יהודי שתיעד את כל המלחמות של אמצע המאה העשרים, החל ממלחמת האזרחים בספרד, בין השנים 1936 ל-1939, וכלה במלחמת העולם השנייה באירופה ובזירה הסינו-יפנית. למרות שחשב להניח למלחמות הגיע קאפה גם לישראל, תיעד את טקס הכרזת המדינה ולאחר מכן את קרבות מלחמת העצמאות. הוא נהרג ב-1954 במהלך מלחמת הודו-סין הראשונה. בניו יורק הוקם מרכז גדול על שמו. בבודפשט יש מרכז צנוע.
מרכז רוברט קאפה בבודפשט הוא מקום לחשוב בו על טיבן של מלחמות באופן כללי, אבל מצאתי אותו מעניין גם בזכות גישתו של קאפה האומרת שהמלחמה אינה מתחילה בכדור הראשון ואינה מסתיימת בכדור האחרון. בתמונה שנחרטה בראשי במיוחד ושצולמה בפריז זמן קצר לאחר המלחמה, רואים אשה המובלת לכיכר כדי לגזוז את שערותיה, כעונש על ששיתפה פעולה עם הנאצים.
על מקרים אלה קראתי גם בספרות, למשל ב"עפיפונים" של רומן גרי וגם בספר שנכתב על יוון – "האמא של הכלב" של פאוולוס מטסיס שעליו כתבתי בעבר בבלוג. לעתים היה מדובר בנשים שרעבו ללחם, ובכל מקרה גם אם התנהגותן היתה ראויה לבוז, משפטי ההמון האלה הם חרפה של חברה המדשדשת בתוך הבוץ של עצמה והם מלמדים אותנו שהמלחמה נשארת בתוך הנפש והיא מפלגת ומסכסכת.
ביקרתי במרכז רוברט קאפה ביום של הקמת תערוכה חדשה ולכן ניתן היה לראות רק את תערוכת הקבע. עדיין זה היה מעניין. המרכז נמצא ברחוב Nagymező המקשר בין רחוב קיראלי ושדרת אנדראשי – שני רחובות מרכזיים ותיירותיים, לא רחוק מבית האופרה. בתמונה רואים קטע מהרחוב היפה שבו שוכן המוזיאון.
על רוברט קאפה, מתוך ויקיפדיה
בית הזכוכית
דלת ברזל כהה ברחוב Vadász ברובע החמישי מובילה אל החצר שהיתה פעם חלק מבית הזכוכית, אשר נבנה בשנות ה-30 של המאה הקודמת כדי לשמש את מפעל הזכוכית של משפחת וייס. רק פתק על הדלת מעיד שאכן זה המקום ומפנה את הבאים לצלצל בפעמון. בחדר לא גדול במעלה המדרגות, שקצת מזכיר כיתת בית ספר, מוצגת תערוכה המנציחה את מעשי ההצלה של קארל לוץ, אשר נעשו בשיתוף עם משפחת וייס ועם ראשי הקהילה היהודית בבודפשט. ההערכות מדברות על למעלה מ-60,000 יהודים שניצלו בזכות מפעל ההצלה האדיר הזה.
קארל לוץ היה דיפלומט שוויצרי אשר שירת בתפקיד קונסולרי בארץ ישראל בשנות ה-30 וראה אז את העולים היהודים שהגיעו לארץ מגרמניה. הוא פיתח אהדה למפעל הציוני, וכשהוצב בתפקיד קונסולרי בבודפשט ב-1942 הוא עשה מאמצים לזרז את יציאת היהודים מבודפשט ועלייתם לארץ. כשהנאצים פלשו להונגריה במרץ 1944 הוא חידש בבניין השגרירות האמריקאית את פעילותה של הסוכנות היהודית שנסגרה והמשיך להנפיק משם כתבי חסות שוויצרית לכל מי שהיה בידו סרטיפיקט כניסה לארץ.
שוויץ היתה מוכרת כמדינה ניטראלית בזמן המלחמה, וקארל לוץ ניצל זאת. בתיאום עם משפחת וייס הוא הכריז על מפעל הזכוכית כעל צירות שוויצרית ובכך הפך אותו למקום המוגן על פי החוק הבינלאומי. משם נמשך מפעל הנפקת החסויות ביחד עם פעילי הקהילה היהודית, וכשהחלו המשלוחים של יהודי בודפשט למחנות ההשמדה שימש הבית מחסה בפועל להמוני יהודים. אנשי הקהילה היהודית היו מסכנים את עצמם ויוצאים לגטו לשלוף משם אנשים אל המחבוא בבית הזכוכית. היות שבית הזכוכית היה צר מלהכיל את אלפי היהודים מבקשי המקלט, שכר קארל לוץ דירות היכן שרק יכל והכריז עליהן כעל צירות שוויצרית.
יש לציין שקארל לוץ פעל מיוזמתו בלבד ועם תום המלחמה לא התקבל במחיאות כפיים בארצו. הוא שובץ לתפקידים זוטרים כעונש על כך שחרג מסמכותו, ופועלו זכה להכרה באיחור גדול. בשנת 1964 הוכר קארל לוץ כחסיד אומות העולם. רחובות על שמו ישנם בחיפה ובירושלים. בשוויץ נקראו רחובות על שמו בברן ובעיר הולדתו של שבקנטון אפנצל. לפני שנה וחצי נחנך מצפור על שמו ביער שוויץ הצופה אל הכינרת.
אחד הדברים המרגשים בעיני בבית הזכוכית הוא להבין כיצד חיו שם במשך תקופה קהילות יהודיות שונות זו מזו, וכיצד הן הסתדרו בינהן. היו שם חברי תנועות הנוער הציוניות השומר הצעיר והבונים דרור, בצד יהודים אורתודוקסים שומרי מצוות. פעילי הקהילה היהודית התארגנו בתנאים לא תנאים לגיוס משאבים וחלוקת מזון (אמנם בצמצום) כדי לקיים את הציבור הגדול שהתאסף במקום.
דבר עצוב שהתרשמתי ממנו בבית הזכוכית הוא המצבה המנופצת לזכרו של ארתור וייס. בתקופה שבה התרחשה הדרמה הגדולה בבית הזה, היו מגיעות מדי פעם כנופיות בריונים של מפלגת צלב החץ ההונגרית אל הבניין בניסיון לפרוץ אותו.
באחת הפעמים הם קראו לארתור וייס לבוא אתם להסדיר כביכול כמה עניינים. למרות שהוזהר שלא להיענות לבקשה יצא אתם ומאז לא שב. המצבה שהציבו לזכרו בפתח הבית עם תום המלחמה נותצה ב-1946. כעת היא ניצבת בחדר ההנצחה הזה בבית הזכוכית כעדות לוונדליזם ולאנטישמיות ששררה אז בהונגריה ועדיין יש חשש מפניה היום.
המידע בבית הזכוכית גדוש במסמכים. בעיני הוא אינו מונגש בצורה טובה ולמרות זאת זה מפעל הנצחה חשוב. פס קול בשפות שונות מוצע למבקרים כדי לבאר את מה שמוצג על גבי הקירות ולתאר את סדר ההתרחשויות. פגשנו במקום אדם מבוגר דובר גרמנית שקיבל את פנינו בברכה והפעיל בשבילנו את פס הקול בעברית. מפעילה את המקום הצנוע הזה עמותת קארל לוץ. הכניסה היא בחינם אבל תרומות מתקבלות בברכה, ומובן שתרמנו.
על קארל לוץ, מתוך ויקיפדיה
על בית הזכוכית, מתוך ויקיפדיה
נטע וייס (בת למשפחת וייס) מספרת ל"הצינור"
על בית הזכוכית, מתוך אתר האינטרנט של בית הכנסת הגדול בבודפשט
אתר האינטרנט של בית הזכוכית (שימו לב שהמקום פתוח רק בין 13.00 ל-16.00)
פארק על שם ראול ולנברג בחצר בית הכנסת הגדול
החצר שמאחורי בית הכנסת הגדול ברחוב דוהני בבודפשט מעוצבת כולה כפארק זיכרון לשואה על שמו של ראול ולנברג. נמצאת שם האנדרטה המוכרת, היפהפייה והכל כך סמלית של הערבה הבוכיה, ונמצאת שם גם אנדרטה של להבות אש לזכרו של ולנברג.
ראול ולנברג היה איש עסקים שוודי שפעל בבודפשט בסוף המלחמה כדיפלומט מטעם ארצו למען הצלת היהודים. שיטות הפעולה שלו היו דומות לאלו של קארל לוץ, אולם בעוד שקארל לוץ היה בבודפשט ברגע המכונן ופעל מטעם עצמו, ולנברג הגיע לבודפשט רק לאחר שהונגריה כבר נכבשה על ידי הנאצים ופעל בשליחות ממשלת שוודיה.
שוודיה היתה אף היא מדינה ניטראלית במלחמה. כשהחלה המלחמה נתנה שוודיה חסות ליהודים שהיו ממוצא שוודי או מקורבים באופן כלשהו. ככל שהתבררו ממדי הקטסטרופה הרחיבה שוודיה את פעולותיה ופתחה את שעריה לכל היהודים. כשפלשו הנאצים להונגריה זה היה בשלב מתקדם מאוד של המלחמה. ממדי הזוועה כבר היו ידועים, ושוודיה חיפשה דרכים להציל באופן יותר אקטיבי. לאחר שקרוב לחצי מיליון יהודי הונגריה שמחוץ לבודפשט כבר נשלחו למחנות ההשמדה, נותרה עדיין קהילת בודפשט הקהילה היהודית האחרונה באירופה. שוודיה חיפשה אדם מתאים להישלח מטעמה לבודפשט כדי לעשות מה שניתן.
בסיטואציה הזאת נשלח ראול ולנברג לבודפשט. הוא היה אדם צעיר מאוד אך נמצא מתאים למשימה. לצורך שליחותו הוא דרש וקיבל אמצעים וסמכויות. הוא הנפיק כתבי חסות, שכר מבנים ודירות בעיר והכריז עליהם כעל צירות שוודית. הוא פעל באמצעות קשרים שיצר ואף השתמש בשוחד ובכל דרך אפשרית כדי לעכב שליחת יהודים למחנות ולהוציא יהודים שהונפקו להם כתבי חסות מבין הרכבות והמשלוחים. הוא לא חשש להתעמת עם לובשי מדים ואף עם הקצונה הבכירה ביותר. מספרים שהיה מגיע לתחנת הרכבת, נעמד על הקרונות ועוצר את התנועה בגופו ממש. הוא הצליח לעכב את ההוראה להרס הגטו ובכך הציל כנראה את המספר הרב ביותר של האנשים. ההערכות מדברות על 20.000 אנשים שניצלו על ידו באופן ישיר ועל כ-100,000 (בסה"כ) שניצלו בזכות העיכוב בהרס הגטו.
ראול ולנברג ללא ספק פעל באופן מרשים ביותר ואף סיכן את חייו. לרוע המזל הוא נעצר לאחר סיום המלחמה דווקא על ידי הכוחות הסובייטיים שכנראה חשדו בו בריגול או בפעילות כלשהי שלא היתה לרוחם, ומהכלא הסובייטי מעולם לא שב. מאמצים גדולים נעשו להשיבו או לדעת מה עלה בגורלו וכולם נכשלו. אם תכתבו את שמו באנגלית בגוגל תווכחו כמה כתבות בעיתונות ברחבי העולם עסקו בשאלת היעלמותו.
ראול ולנברג הוכר כחסיד אומות העולם ב-1966. רחובות רבים בארץ ובעולם נקראים על שמו. הוא הוכרז כאזרח כבוד בארצות הברית, בקנדה, בישראל ובהונגריה. מכון על שמו באוניברסיטה השוודית חוקר, מחנך ומלמד על נושאים הנוגעים בזכויות האדם.
על ראול ולנברג, מתוך ויקיפדיה
מורשת יהודית בסט אנדרה
סט אנדרה (Szentendre) היא עיירה ציורית בברך הדנובה, לא רחוק מבודפשט, שהמוני התיירים המבקרים בבודפשט נוהרים אליה. גם אני ביקרתי בסט אנדרה, ובכניסה לעיירה ראיתי שלט למוזיאון אימרה אמוש ואנה מרגיט. חשבתי שאולי אכנס אליו בהמשך היום ולא עשיתי זאת. בדיעבד התברר שהמוזיאון סגור לרגל שיפוצים וזה הקל על תחושת ההחמצה שלי. כשחזרתי והתחלתי לעבד את התמונות ואת המחשבות נזכרתי בחזית המוזיאון שראיתי במעורפל והתחלתי לחקור מי היה אימרה אמוש.
הדברים שלמדתי עליו מרתקים וגם הופכי קרביים. מצאתי כמה מקורות מידע אודותיו באינטרנט, בעברית ובאנגלית, אולם את כל המידע שהבאתי לכאן הוצאתי מתוך המאמר המצוין של יאנוש קובאנאי בעיתון ארץ אחרת.
אימרה אמוש (Imre Amos) נולד ב-1907 בעיירה נאג' קאלו בצפון מזרח הונגריה. בבגרותו הוא למד באוניברסיטה הטכנולוגית בבודפשט ואחר כך למד גם אמנות. ציוריו שאבו תכנים מן המורשת היהודית החסידית שהכיר, וכמו מארק שגאל הוא הטמיע אותם בשפה המודרניסטית של הציור. קובאנאי מסביר שבתקופה ההיא הפער בין חיים יהודיים מסורתיים לבין מודרנה לא היה גדול כפי שהוא היום והשילוב ביניהם היה אפשרי. ב-1937 שהה אמוש תקופה קצרה בפריז ושם זכה להכיר מקרוב את שגאל וכמו כן גם את יצירתו של פיקסו. הוא התפעל במיוחד מגרניקה. נראה היה שהחיים פתוחים בפניו, אבל הוא חזר להונגריה והמלחמה תפסה אותו בארצו.
הציור למטה נקרא "המלאך הבוכה" והוא צויר ב-1941
החל מ-1940 הוא גויס פעמים רבות ל"שירות עבודה", כמו גברים יהודיים רבים שנלקחו לעבודות כפייה במסווה של שירות לאומי. ההנחה היתה שרבים מגברים אלה ימותו במהלך תקופת השירות. זו היתה אחת מ"תרומותיה" של הונגריה להחלשת היהדות שלה ולחיסולה. היות שלהונגריה לא היו האמצעים של גרמניה לבניית מחנות עבודה, הגברים היו נשלחים מדי פעם הביתה. הפער שבין החיים בתופת לבין התקופות של החיים האזרחיים הנורמליים יצר מתח קשה כמו ירידה שאולה וחזרה ממנו.
תחת החוויה האיומה הזאת יצר אימרה אמוש בתקופות של החופש מעבודות הכפייה ציורים ושירים המתעדים את המלחמה, את השאול ואת המוות, לפעמים ישירות ולפעמים באמצעות דמויות תנ"כיות, מלאכים וחזיונות אפוקליפטיים. כשנשלח בסוף המלחמה אל מחנה מוות בדרום גרמניה כבר היה צל אדם. אשתו שנותרה בבודפשט עוד הביאה לו לרכבת בגדים ועודדה אותו לברוח, והוא מסר לה באותה הזדמנות את מחברת רישומיו. איך יברח אדם כשהוא כבר אינו אדם?
השירים שכתב מטלטלים בעיני בעצמתם. הנה אחד:
אֲנִי מִתְהַלֵּךְ בַּכֶּלֶא – דַּלְתוֹתָיו פְּתוּחוֹת,
וְאוּלָם לָבוֹא אֵלַיִךְ
לֹא אוּכַל מִתּוֹךְ הַכֶּלֶא;
הֵן צַיְתָּן פְּקוּדוֹת הִנְּנִי, מַרְדָּן מוּג לֵב,
עוֹמֵד דּוּמָם וּמִתְיַסֵּר בְּשֶׁקֶט;
כְּאִשָּׁה הָרָה בֵּין אִילָנוֹת שְׁחוֹרִים
וְשׁוֹטְפֵי בֶּכִי, חָרֵד לְעֻבָּרִי מִתּוֹךְ רַעַד,
חָרֵד לִתְשׁוּקָתִי הַמּוֹלִיכָה אֵלַיִךְ,
וְיוֹם תָּמִים שְׂפָתַי מְמַלְמְלוֹת תְּפִלּוֹת
בְּעוֹד עָלִים רְחוּצֵי-דְּמָעוֹת נוֹגְעִים בִּשְׁתֵּי
אָזְנַי
וּמַשְׁמִיעִים אִוְשָׁה דַּקָּה; הַנָּתִיב מִכָּאן
פּוֹנֶה אֶל חֵיק הָאֲדָמָה, בְּאֵין מַעֲצוֹר;
עַל כֵּן הַמְשֵׁךְ לִצְעֹד מִי שֶׁנִּלְכַּד בֵּין
חִשּׁוּרֵי הַגַּלְגַּלִּים – לֹא יְשֻׁחְרַר עוֹד,
עַד נְפוֹל רְגָבִים לַחִים עַל שְׁתֵּי עֵינָיו.
הציור למטה נקרא "זמנים רעים". הוא צויר ב-1940. בציורים משנות המלחמה הראשונות הצייר עוד יכל לצייר בצבעי שמן. ציוריו המאוחרים שורבטו בדיו ובחומרים מזדמנים.
פרט למוזיאון על שם אימרה אמוש ואנה מרגיט ישנו בעיירה בית כנסת קטן ובו מרכז הנצחה לקהילה היהודית של סט אנדרה. גאורגי סנטו בנה את בית הכנסת ואת מרכז ההנצחה בחצר בית הוריו. סנטו כבר אינו בחיים והמקום מופעל כיום על ידי תושבת העיירה.
בית הכנסת נמצא ברחוב Alkotmány, והוא נקרא: Szánto Memorial House and Synagogu
אני ממליצה לקרוא פוסט שכתבה ינינה זסלבסקי אפק על הזיכרון ועל אנדרטאות בבודפשט. ינינה מביאה מידע נוסף ומשלים על חלק מהנושאים והאנשים שעליהם כתבתי, ומקבץ קצת אחר של אתרים.
פוסט משובח שנוגע במקומות כואבים : גם האובדן של האנשים , אבל בעיקר איך אנשים שעשו טוב – גורלם לא שפר עליהם. לנו שחיים בזמנים טובים יותר יש חובר המוסרית להעלות את זכרם ולעסוק בהם (נראה שלפעמים עסוקים יותר ברוע, מאשר באלה שידעו להתרומם מעל הרוע). לא ידעתי על בית קאפה ובבית הזכוכית לא הספקתי לבקר.
תודה על הקישור לפוסט שלי.
תודה, ינינה. אני מרגישה בדומה לך ביחס לסדרי העדיפויות. יש לנו מחויבות ליחידי הסגולה האלה שידעו להתרומם מעל הרוע כפי שאמרת בזמן של מבחן. זו השראה של ממש בשפה של היום. והיות שלפני השואה לא היתה שואה, האנשים האלה באמת מסמנים לנו את הדרך. ובלי קשר, הלב שלי גם עם אותם ההמונים שהלכו אל מותם כשכבר היו צללים של בני אנוש ולא נותר בתוכם כלום, ולכן השיר של אימרה אמוש נגע בי מאוד חזק. ובקשר לפוסט שלך – למדתי ממנו הרבה.
תודה לך זיוה על פוסט מעניין, חידשת לי לא מעט, וגם הזכרת קצת נשכחות. בעיקר הזכרת לי עד כמה ריגשו אותי כל אותם אתרי הנצחה. מבינה מאוד את תחושת הדיסוננס שהזכרת.
תודה רבה גם לך, ליען. אני שמחה לשמוע שהתחושות שלנו היו דומות.