אתונה – כל היפה, המכוער והמוזר, או למה בעצם לנסוע לאתונה?

בתוך שוק העתיקות המרכזי של אתונה שוכנים אלה בצד אלה כל היפה, המכוער והמוזר. בובות מיניאטוריות בצד כסא שפעם חיממה אותו מלכה. תמונות נוסטלגיות, ציורי אמנות וכלי קרמיקה מהארון של סבתא בצד גרוטאות. עגלות ספרים בצד רהיטים ישנים. מוכר באחת מחנויות הבגדים חמד לצון והלביש לראווה את מרכולתו על בובת מכשפה.

הכי שעשעה וגם הדהימה אותי שלוחת רחוב צבעונית במיוחד מעבר לכביש. הרחוב הוא חלק מהשכונה הסמוכה – פסירי, אבל אווירת השוק פלשה גם לכאן. ברחוב הזה עם הצבעוניות הכבדה מצאתי ציור של אשה מתרחצת, מרוכזת בעצמה ואינה מודעת לעיניים המציצות עליה. אל תקשרו את זה עם הטרדות ותנועת מי טו. זה נושא קלאסי שבקלאסי מתולדות האמנות. אבל מי הוא זה שהציץ בה? סוס. איזה ציור נפלא. הוא התמצית בעיני. בדיעבד אני מצטערת שלא קניתי אותו. אבל זה לא הסיפור העיקרי. הנה אני מגיעה אליו מיד.

בתוך הגיבוב הזה נמצא מוסד המכנס אליו צעירים רבים בבר הבנוי בחצר מגניבה, ולמקום הצעיר הזה יש גם גלריה. בגלריה ראיתי תערוכה קבוצתית יפהפייה שכל העבודות בה דיברו בשפה אוורירית עם צבעוניות עדינה ונעימה לעין. והחזות הלכאורה קלילה ואמנותית שלהן יצרה שיח עם הרחוב האתונאי עמוס הגרפיטי והדימויים הבוטים. ככה אני קראתי את מה שראיתי שם. רק עבודה אחת עסקה באופן ישיר יותר מהאחרות במיטה/מזרן של הומלס ברחוב, כשמסביב היו תלויים חפצים יפים יותר ופחות, מעין אוסף אקראי כמו בשוק הפשפשים.

הבר הזה שיש לו גלריה וגם חנות למוצרים מעוצבים יפים נקרא: TAF – the art foundation. הוא נמצא בסמטת Normanou 5 שהיא אחת מסמטאות שוק העתיקות במונסטירקי. אל תחמיצו את הפינה הזאת. בסמטה תלויות תמונות וינטאג' ומוכרים תקליטים ישנים וגרמופונים. זו סמטה מקסימה.

באתונה הרגשתי איזה עומס רגשי שנוצר כנראה מעושר החוויות: אוצרות עתיקים בצד שוק פשפשים חי ותוסס, מוזיקה, גרפיטי, הרבה הומלסים ברחוב הראשי של העיר, שכונה עם אופי אנרכיסטי בצד שכונה מאוד אלגנטית. אנשים מתאכזבים מאתונה או מספרים שהיא מהממת. צריך לנסוע עם ציפיות מותאמות ואז יש סיכוי להתאהב.

אני לא חושבת שהתואר מהממת נכון לה, אבל היא מזמנת חוויה אנושית ואורבניות אינטנסיבית. היא מציגה מראה לחברה בת זמננו, כזו שקיימת גם אצלנו. אתונה היא בעצם תל אביב או אם תרצו – עיר מזרח תיכונית תוססת, מעין מיקרוקוסמוס שהוא תמצית מרוכזת של טעמים, ריחות, קולות ומראות. אני חושבת שאתונה מאפשרת לנו לאהוב גם את עצמנו, להסתכל על הכאוס שלנו בסלחנות ולאהוב את הפיוג'ן והיצירתיות שיש גם ברחובות שלנו.