רחוב מריאצקה
מריאצקה הוא רחוב עתיק מימי הביניים, וכמו רחובות אחרים שכאלה הוא צר וקצר יחסית. מראה הרחוב תיאטרלי למדי. תבליטי אבן המספרים סיפורים שלמים תוחמים מרפסות בקדמת הבתים. מתחת למרפסות נמצאים חלונות המרתפים שהיו פעם מרתפי בירה, ובקו הגובה שמעט מעליהן – הגרגולים מחייכים או מחמיצים פנים זה אל זה, כל גרגול ואופיו. ובין כל אלה מציצים תכשיטי הענבר: בדוכני הרחוב, בחלונות, במרפסות ובכל פינה.
בית מס 26-25 בגדנסק
בטיול הקצר לגדנסק בחודש מאי השנה הזדמן לי לבקר ברחוב פעמיים. בפעם הראשונה זה היה בסיור בעקבות סיפורו של הענבר, האוצר של העיר העולה מן הים בעת סערה. סיירתי אז עם מדריכה, זאת היתה היכרות ראשונית. התרכזתי בדוכני הענבר ובמראה הרחוב ההומה, הוקסמתי מהמרפסות והופתעתי מהמפגש עם הגרגולים ופרצופיהם. לא הרמתי את הראש לקומות העליונות.
בית 26-25 היה הראשון שראיתי כשנכנסתי לרחוב מכיוון הנהר, וליתר דיוק מה שראיתי היא החנות שבקומת הרחוב. מחלון הראווה שלה הציצו שלל פיות, תכשיטי ענבר ומזכרות לתיירים.
הביקור השני ברחוב היה בבוקר האחרון לטיול. העיר עוד היתה קצת מנומנמת. הרחוב היה שקט, ופתאום התחלתי לראות את מה שנעלם ממני כשנכנסתי אז לראשונה לרחוב. ראיתי את הקומות שמעל לחנות הפיות והענברים, את החזית היפה עם הלבנים האדומות, את סורג הברזל האורנמנטלי ואת השלט המצביע על כך שיש כאן מוזיאון ארכאולוגי. אחר כך ראיתי גם את המגדל המתנשא מעליו.
אני לא יודעת למה נדבקתי לפינת הרחוב הזאת. עובדה היא שעשיתי זום אין על בית מס 26-25 בכל קומותיו. את רצף התמונות הבא אפשר לקרוא כמו סיפור. דמיינו את תנועת הראש העולה מלמטה למעלה אל המגדל.
רחל יפה
רחל יפה חגגה השנה 90. בקיבוץ כולם קוראים לה רחל'ה, וגם אני קוראת לה כך. לכבוד יום ההולדת המכובד התאספו כל בני משפחתה ובהם בתה ושני הבנים, בני הזוג, הנכדים והנינים. חלקם באו ממרחקים. אני מכירה את רחל'ה עוד מהילדות. אנחנו גרות באותו הכפר. בעבר אפילו עבדתי אתה כמה שנים בהנהלת החשבונות של הקיבוץ. היא היתה ידועה כעובדת חרוצה ומדויקת להפליא.
בשיחה אישית סיפרה לי אז שנולדה בגרמניה ועלתה לארץ בגיל 6 עם משפחתה. היא זוכרת את הצעדות של הנוער ההיטלראי ברחוב שהיו מאוד מפחידות. לא חקרתי ולא שאלתי אותה מהיכן היא בגרמניה, או ששאלתי אבל שם העיר לא אמר לי דבר. לא התעניינתי אז בגאוגרפיה ובמשמעות שלה. אני זוכרת שחשבתי כמה שזה לא מפתיע שרחל'ה באה מבית ייקה. היסודיות שלה והיכולת לרדת לפרטים – זה בטח משהו שבא משם.
מפגש ראשון
המראות הראשונים שראיתי בגדנסק היו בנמל העתיק שעל הנהר מולטווה. הגעתי לעיר במונית ביחד עם חברותי הבלוגריות אל "מלון גדנסק". מראה הנמל קצת מחוספס. ממול למלון שלנו – שורת בתים נאה, ובינהם המנוף האדיר מימי הביניים. המראה שלו הוא בעל עצמה אדירה בעיני. בנמל עצמו עוגנות סירות ויאכטות מעל סוג וצבע. ערבוביה של תרנים, חלקם מכוסים חלודה, צינורות מגוגללים, גלגלי הצלה וציוד שרואים בנמלים – כל אלה מייצרים איזה מיסוך שדרכו רואים את הבתים היפים שממול. באי גרנרי הסמוך בולטים המנופים הגבוהים, פיגומי הבתים החדשים ושאריות ההריסות שעוד נותרו מהמלחמה.
קליפה
בימים הבאים ראינו את הרחובות היפים שמעבר לנהר באזור של ה"מיין סיטי". הם יפים. אין מה לומר. המרכז העירוני היפה שהיה כאן נהרס במלחמה ושוחזר לאחריה. במהלך הסיורים המודרכים שחווינו הבנתי שעיר משוחזרת לעולם אינה יכולה להיות כפי שהיתה, וגם שחזור מדוקדק וקפדני אינו יכול לחזור אל נקודת הזמן שבה נהרסה העיר.
לדוגמה, בשיקום של גדנסק שחזרו את החזיתות ולא את הבתים שמאחוריהם בכל עומקם. במקום זאת הותירו מאחור חצרות ואיים של מרחב ירוק.
פעם גרו כאן יותר אנשים בצד בתי העסק. היום יש כאן בעיקר חנויות, מסעדות, מלונות ומוזיאונים. הדמיון לעבר הוא רק במראה החיצוני של חזית הרחוב.
בשלב מסוים עלה בראשי דימוי של קליפה. הרימו את הגרגולים שנפלו, הדביקו חזרה את חזיתות האבן היפות של המרפסות, הקימו את הבתים מההריסות ויצרו להם גמלונים הולנדיים כפי שהיו אז, אבל שום דבר מאחורי החזית אינו המשך טבעי וישיר לעבר.
הפתעה
זמן לא רב לאחר שחזרתי מגדנסק, פגשתי באחד הימים את ניצה צור.
קראתי בבלוג שלך שהיית בגדנסק, היא אמרה.
אמא שלי נולדה בגדנסק. קראו לה אז דנציג.
זו היתה בשבילי הפתעה גמורה. רחל'ה הרי אמרה לי שנולדה בגרמניה וגדנסק נמצאת בפולין. כשחיברתי את כל העובדות שסיפרו לנו בימים ההם של השהות בגדנסק התחברו לי החוטים. גדנסק היתה אז דנציג ונקראה בפי כל פריישטאט דנציג – העיר החופשית. התגוררה בה בעיקר אוכלוסיה גרמנית, ובתוכה חיו יהודים גרמנים. היהודים הגרמנים ראו עצמם מחוברים לתרבות של גרמניה. הם היו חילונים בדרך כלל וראו את עצמם כחלק מהחברה סביבם עד שהמציאות הכתה בהם.
הלכתי לבקר את רחל'ה.
מבצע בלשי
אחרי קבלת הפנים המחויכת של רחל'ה, הדבר הראשון שראיתי בסלון הבית שלה הוא מראה התמונות שעל הקיר. שתיים מהן זיהיתי מיד. באחת רואים את המנוף הגדול מימי הביניים שהפך לאייקון של העיר, ובאחת – פינת רחוב בגדנסק שהיתה אז, כאמור, דנציג. לתבנית הרחוב של גדנסק יש חותם ייחודי שקל לזהות בזכות הגרגולים ומרפסות האבן. כשהתקרבתי לתמונה ובחנתי אותה מקרוב זיהיתי בה את פינת הרחוב של בית מס' 26-25 ברחוב מריאצקה, עם המגדל המתנשא בראשו והשער אל הנהר בצדו. התרגשתי נורא.
התמונות היו כל השנים בבית הוריה של רחל'ה. הן "עלו לארץ" ביחד עם המשפחה באנייה פולוניה, ליוו אותה בתחנות הדרך שלה בארץ, תחילה בחיפה ואחר כך בדירות בתל אביב. כשההורים הלכו לעולמם רחל'ה לקחה את התמונות אליה.
היות שעלתה לארץ כילדה היא זכרה בעיקר את הרחוב שבו גדלה, רחוב שטראוס בדנציג, את עץ הערמונים הגדול שבפינת הרחוב שאת הפרי שלו היתה קוטפת, ואת בית השכנים, הבית של החבר הנוצרי שלה. היא לא ידעה דבר על המנוף ולא זכרה את מראה הגרגולים ברחוב. שמחתי שיכולתי לספר לה כמה דברים על עיר הולדתה.
התחריט מתאר את פינת הרחוב מזווית אחרת מזו שאני צילמתי. הדגש בו הוא על השער שבין הנהר לרחוב, אבל זוהי אותה פינה.
הסתכלתי שוב בכל התמונות שלי ושוב בתמונה של רחל'ה. בדקתי גם את מראה פינת הרחוב הזאת בגוגל מפס. הרגשתי שאני במעין מבצע בלשי. בתמונה של רחל'ה רואים עץ גדול. אולי היה זה עץ ערמון. כיום אין עצים ברחוב. דוכני הענבר והפעילות המסחרית גלשו מהמרפסות אל תוך הרחוב עצמו עד שלא נותר מקום לעצים. ועדיין הדמיון רב.
אחרי ההתרגשות הראשונית חשבתי שמגיע למורשת הזאת להשתמר. איך הייתי יכולה לספר לרחל'ה על המנוף ועל פינת רחוב מריאצקה לולא ראיתי אותם בעיניים?
ועכשיו, אחרי שהתרגשתי, הגיע הזמן לשמוע את סיפורה של רחל'ה.
בית מס' 12 ברחוב שטראוס בדנציג
אמא שלי – אֵרְנָה פרידברג – היתה ילידת דנציג. היא היתה פקידה בכירה בדויצ'ה בנק. היתה לה עבודה טובה, ולכן לא רצתה לעזוב את הבית גם כשהמציאות החלה להשתנות. אבא שלי – זליג כץ – היה בעל מלאכה. היתה לו חנות לווילונות וריפוד. אבא הגיע לדנציג מווילנה כדי לחפש עבודה. דנציג היתה עיר עשירה ולכן משכה אליה יהודים מהמזרח. אבא נחשב ל"אוסט יודן" – הכינוי שבו נקראו היהודים שהיגרו ממזרח אירופה לערי גרמניה.
כשאמא שלי רצתה להתחתן הוריה הגיבו בפליאה ושאלו איך היא מתחתנת עם יהודי מהמזרח. אבל אותו דבר עשתה אמא שלי כשאני הבאתי הביתה כעבור שנים את החבר שלי – אַלִי דווידאי מקיבוץ גניגר. היא שאלה: את הולכת להתחתן עם רועה צאן?
גרנו בשטראוס גאסה (רחוב שטראוס) מס' 12 בדירה גדולה בת ששה חדרים. היתה לנו עוזרת בית ומטפלת לילדים. אני הייתי שנייה במשפה בין שני אחים. לא הספקתי להתחיל בית ספר בדנציג אבל ידעתי לקרוא. אחי הגדול כבר היה תלמיד בבית הספר. שנים רבות לאחר מכן כשהגרמנים החלו לשלם פיצויים הוא הוכר כמי שהשכלתו הופסקה.
ממול לבית שלנו גרה משפחה נוצרית והבן שלהם היה חבר שלי. הייתי מתארחת בביתו ואוכלת מרק דובדבנים. הטעם של מרק הדובדבנים עומד לי עד היום בפה.
הבית שלנו היה ידוע כבית פתוח והרבה אנשים שהזדקקו לסיוע התארחו אצלנו. פעם הגיע אלינו יהודי מהמזרח. הוא הגיע לדנציג בלי פרוטה בכיסו וחיפש עבודה. אנשים שפגש אמרו לו שילך למשפחת כץ והם יעזרו לו. הוא התארח אצלנו תקופה, ולקראת עזיבתו את הבית אמר: אני מאוד מודה לכם על האירוח הנדיב והייתי רוצה לשלם לכם. אין לי פרוטה בכיס ואין לי איך לשלם, אבל אני צייר ואני יכול לצייר למענכם ציור. ובאמת הוא צייר את אחי ואותי, והנה אנחנו בתמונה שכאן על הקיר. אני המקורזלת בצד שמאל.
כשהיטלר עלה לשלטון היחסים הטובים עם השכנים עדיין נשמרו אבל על החנויות כבר היו כתובות נבזות. אני כבר ידעתי לקרוא ושאלתי את אבא שלי מדוע כותבים דברים כאלה.
ברחוב היו עוברות צעדות של הנוער ההיטלראי. אבא אמר שהאדמה רועדת מתחת לרגליים ועלינו לעזוב. אמא לא רצתה לעזוב. החיים שלנו בדנציג היו טובים. לאבא שהגיע מהמזרח היתה תודעה יהודית גבוהה יותר. הוא היה מחובר יותר למסורת היהודית ולא היו לו שורשים עמוקים בדנציג כמו לאמא. בסופו של דבר כשאמא השתכנעה והמשפחה נערכה לעזוב סבא שלי הסתכל על אבא בזלזול מפני שהוא עוזב לפלשתינה הענייה וחסרת הכול.
נסענו ברכבת לטריאסט שבאיטליה ועלינו לארץ באניה פולוניה במרץ 1934. הגענו עם סרטיפיקטים. זה היה שנים לפני שהבריטים עצרו את העלייה לארץ. שתי אחיות של אמא עלו מאוחר יותר לארץ והבריטים שלחו אותן עם משפחותיהן למאוריציוס. הן שבו לארץ מאוחר יותר.*
אחות אחת הלכה בעקבות האהבה לרוסיה. היא עברה שם תלאות רבות ושרדה אותן. שנים רבות היה נתק ממנה עד לנפילת הקומוניזם.
סבא שלי נפטר בשיבה טובה בדנציג. סבתא שנותרה לבדה נשלחה על ידי הנאצים לגטו ורשה ושם מתה.
~ ~ ~
* על פרשת ההגליה למאוריציוס אפשר לקרוא בכתבה של מסע אחר.
החיים בארץ
הגענו עם האניה לנמל חיפה ובחודשים הראשונים גרנו במלון בעיר. בארוחת הבוקר במלון היה מבחר מפתה של אוכל וההורים אמרו שאין לנו די כסף לאכול כל מה שאנחנו רוצים. צבי, אחי הגדול, רצה נורא לאכול דובדבן, ופעם אחת הוא הושיט יד ולקח אחד. הטעם היה מר. זה היה זית שחור.
מחיפה עברנו לשכונת מונטיפיורי בתל אביב. גרנו בתנאים מינימליים, וגם האוכל היה בצמצום. שום דבר לא היה דומה למה שהיה לנו בדנציג. הוואדי – נחל איילון – היה עולה על גדותיו בחורף ומציף את הבתים.
אבא עבד ביריד המזרח בנמל תל אביב. הוא יצר את הווילונות לכל התאטראות בארץ. אמא נאלצה לעשות את עבודות הבית והרבה דברים שמעולם לא עשתה בדנציג. אני תמיד התפעלתי איך היא יכולה ללכת עד שוק הכרמל כדי לקנות ירק יותר זול, ואיך היא יכלה לעשות את השינוי הזה?
אנחנו, הילדים, למדנו בבית הספר בשכונה. פעם אמא הכינה לנו כריך עם חמאה ונקניק, וכשזה התגלה בבית הספר שלחו אותנו הביתה באמצע יום הלימודים. זה היה בית ספר דתי, ובבית שלנו לא היינו רגילים להפריד בין בשר לחלב.
בהמשך עברנו לדירה ברחוב מיכ"ל, וכדי לממן את הבית ההורים השכירו את אחד החדרים. בתקופת מלחמת העולם תל אביב הופצצה ועברנו לשנה לאבן יהודה. גרנו שם אצל משפחת פישביין.
לקראת המעבר לבית ספר תיכון התקבלתי לגימנסיה גאולה ולמדתי במגמה ביולוגית – ריאלית. רציתי להמשיך ללמוד ביולוגיה אבל עברתי לקיבוץ גניגר בעקבות הנישואים והכיוון השתנה. נשלחתי ללמוד הוראה בירושלים, כי זה מה שיכולתי לבחור בין המקצועות שהיו נחוצים לקיבוץ.
~ ~ ~
הערה שלי: רחל'ה היתה מורה ומחנכנת מוערכת וחינכה את אחי הגדול.
מבצע בלשי מס 2
בחזרה לאחור אל דנציג:
ערכתי מחקרון קטן משלי על שאלת מיקומו של רחוב שטראוס כדי שאוכל להראות לרחל'ה היכן גרה. הרי שמות הרחובות הגרמניים התחלפו בשמות פולניים. כתבתי בגוגל: strauss gasse danzig. התחלתי לעבור על התוצאות שעלו, ובסופו של דבר גיליתי שרחוב שטראוס הוא הרחוב שנקרא היום Chlonda. זהו רחוב קטן שנמצא קצת מחוץ למיין סיטי, ומהרושם שלי בתיו הם לא חדשים וגם לא משוחזרים. אולי זה חלק של העיר שניזוק רק מעט יחסית במלחמה ושוקם. אם מה שאני חושבת נכון, הרי שהמראה שלו בוודאי דומה לאיך שנראה אז.
רחל'ה מצטערת היום שלא נסעה לגדנסק כשיכלה. כיום זה כבר קשה לה. בני משפחתה עוד יכולים לראות את הרחוב, את בית מס' 12 ואת הבית של הילד השכן, החבר של אמא/סבתא שאתו אכלה מרק דובדבנים.
~ ~ ~
באתר הבא יש מפתח של כל השמות הגרמנים הישנים ומולם השמות הפולניים.
מחשבות
במהלך המבצע הבלשי הגעתי לאתר שנקרא "פורום דנציג", ובו אנשים שוחחו בגרמנית. הכנסתי טקסט שהופיע בו השם שטראוס לאתר תרגום.
מישהו כתב: סבתא שלי גרה ברחוב שטראוס. מישהו יודע היכן הוא היה?
כאן צריך לציין שאוכלוסיית דנציג הוחלפה על ידי הרוסים לאחר המלחמה. כל תושבי העיר הגרמנים וההולנדים גורשו. במקומם הובאו לעיר אנשים ממזרח פולין ומן המדינות הבלטיות, ודנציג חזרה להיות גדנסק כפי שהיתה בעברה הרחוק. לאור זה מובן שגם אזרחי גרמניה מחפשים את שורשיהם בגדנסק.
כשקראתי את השאלה בפורום באינטרנט חשבתי: אולי הסבתא ההיא היא אחותו של החבר של רחל'ה שאצלו אכלה מרק דובדבנים?
ואולי אחיה של אותה סבתא צעד ברחוב ביחד עם הנוער ההיטלראי?
גרמנים נוצרים וגרמנים לשעבר יהודים מחפשים את השורשים שלהם שנמצאים באותו מקום – בועה של זיכרון ההולכת ומתרחקת והיסטוריה בלתי נתפסת.
סיפורה של רחל'ה ושל משפחתה – משפחת כץ מדנציג ומתל אביב – מייצג את גורלה של יהדות גדנסק וגם את סיפורה של העלייה הגרמנית בישראל. יהדות גדנסק היתה ייקית ברובה וחילונית בחלקה הגדול. רוב יהודי גדנסק עזבו את העיר בזמן כי הנאציזם הרים ראש מיד עם עלייתו של היטלר לשלטון וכי היו להם האמצעים הכלכליים לעזוב. מיעוט קטן נותר מאחור: אנשים מבוגרים או אנשים שנאחזו במקום מסיבות שונות או אנשים שלא היתה להם יכולת לעזוב. גם במקום שבע לא כולם מבוססים כלכלית. יהיה מספרם אשר יהיה – צובט את הלב לחשוב על היחידים האלה שנספו בבדידות.
בארץ זו היתה עלייה עירונית בעיקרה שידועה בתרומתה הגדולה להתפתחות העירונית והתרבותית של המדינה שבדרך.
באופן אישי נורא מרגש אותי לפגוש את ההיסטוריה דרך סיפורים אישיים. זה ממש עושה לי צמרמורת.
עוד כמה מילים על בית מס' 26-25 ברחוב מריאצקה בגדנסק
המשכתי עוד קצת את המבצע הבלשי שלי אחר בית 26-25 ברחוב מריאצקה. מסתבר שהבית נבנה בסוף המאה ה-16, ועם השנים הבית והמגדל שינו מעט יעוד וצורה. מבית ששימש בעיקר למגורים הוא הפך למשכנה של Gdańsk Naturalist Society. היה שם אולם התכנסויות, מעבדות מחקר, מוזיאון קטן וספריה. הכיפה היפהפייה של המגדל הוחלפה באחרת כדי לנצל את המקום לתצפית אסטרונומית.
בסוף שנות החמשים של המאה הקודמת, בעת השחזור של המיין סיטי, היה צורך להחליט כיצד לשחזר את כיפת המגדל ובחרו בכיפה המקורית המרהיבה ולא בזו שהיתה פשוטה יותר במראה החיצוני אך ייצגה תקופה של מחקר וקִדְמה. ובאמת, כשמשווים בין התמונה שאני צילמתי לתחריט שתלוי אצל רחל'ה על הקיר ניכר הבדל בין הכיפות.
הסיפור של הבית ממחיש את אחת הדילמות המהותיות העולות בשחזור. גדנסק של היום אינה בדיוק דנציג שלפני המלחמה, ולא רק מפני שהמשחזרים נאלצו לבחור בין ניואנסים. גם האנשים החיים בה אינם נצר לאותם אנשים שהתגוררו בה אז. ובכל זאת כשמשוטטים ברחובותיה אפשר לדמיין את מה שהיה בה בעבר.
~ ~ ~
על תולדות הבית המשמש כיום כמוזיאון הארכאולוגי, מתוך אתר התיירות של פומרניה – המוזיאון הארכאולוגי בגדנסק
זיוה,
הפוסט הזה הוא כל כך מרגש, וכל כך מרתק. אני מתרגשת לקרוא אותו במיוחד כי הייתי עדה להתרגשות שלך מהביקור הראשון אצל רחל'ה. אני מאוד אוהבת לקרוא רומנים היסטורים, וכאן המציאות עולה על כל דמיון. אני אוהבת מאוד את הזוית האנושית שלך להסתכל על ההיסטוריה. מצמרר ומעורר מחשבה לקרוא את המשפט שלך "גרמנים נוצרים וגרמנים לשעבר יהודים מחפשים את השורשים שלהם שנמצאים באותו מקום – בועה של זיכרון ההולכת ומתרחקת". לוקחת אותו איתי.
גם אני אוהבת רומנים היסטוריים כי הם נותנים פנים אנושיות למילים היבשות המתארות את ההיסטוריה. כאן ההתרגשות היא לפגוש את זה מקרוב וגם ההבנה שהסיפור ממש מתאר חלקים בהיסטוריה כפי שלמדנו בבי"ס (על העלייה הגרמנית בישראל) ומפי המדריכים שלנו בגדנסק. זה סיפור "טוב" יחסית להרבה סיפורי זוועה מהתקופה ההיא ועדיין יש בו הרבה דברים מאוד נוגעים ללב כמו המשפט שהזכרת. אני שמחה שראית את כל זה בפוסט 🙂
קראתי את הפוסט כמו ספר מתח, יש כאן את כל החומרים לרומן טוב, ומה יותר טוב ומרתק מהחיים עצמם? קראתי בהנאה גדולה, בהתרגשות ופליאה, איך חוטים בלתי נראים מקשרים ומנווטים אותנו, או שאנחנו דרכם.
בפליאה – זו מילה כל כך מדויקת. כתבת מאוד יפה, ליען. המילים שלך מאוד מרגשות.