אני נמצאת בתוך תלולית שלג. התלהבתי מהשלג האביבי שנקרה בדרכנו בספרד, בדרך לפורטוגל. יצאתי עם שלוש חברות לטיול. נחתנו במדריד, ובבוקר היום השני לטיול, אחרי לילה בכפר El Barco de Avila במחוז אקסטרמדורה בספרד, ההתרגשות של תחילת הטיול עוד באוויר.
אבישג, הנהגת, מצאה מפרץ חניה קטנטן בסיבוב הכביש הצר והתלול וחנתה שם לרגע. היא וצביה נשארו ברכב. פטריסיה ואני יצאנו לצלם את המראה של השלג ואת העמק – Valle del Jerte – השקוע עמוק מתחתינו. אנחנו מתלהבות כמו ילדות. אני ממהרת, סקרנית לגלות מה רואים למטה, עמוק מתחת למדרון התלול. ופתאום אני שרועה בתלולית השלג. פטריסיה ניגשת לעזור לי, אבל אני לא מצליחה לדרוך על הרגל. אני מרגישה כאב חד.
עמק חֶרְטֶה – Valle del Jerte
עמק חרטה שבו נסענו בדרכנו לפורטוגל, הוא אזור גידול הדובדבנים של ספרד. עצי הדובדבן גדלים בטרסות על המדרונות. בגלל האביב הקר הם לא ממהרים לפרוח, ועדיין המראה מקסים. הרגל כואבת מאוד והבנות עוצרות כדי שאעבור לספסל האחורי. שם אוכל להניח את הרגל על המושב.
הבנות מקדימה מסתכנות ונכנסות עם הרכב המסורבל שלנו אל הסמטאות הצרות והתלולות של הכפר Tornavascas. פלג המים החוצה את הכפר יוצר שאון גדול. בטח בקיץ הזרימה חלשה, ועכשיו, בתחילת האביב, המים שוצפים. המראה מהחלון יפהפה. בחנויות בכפר מוכרים ריבות דובדבן. זה מקום עם אווירה. הבנות יוצאות. אני מסתפקת במראה מן החלון. היות שכאן הפסקתי לצלם למשך זמן רב למדי, אני מעלה תמונות מהאושר שלפני הנפילה.
מתחילה להבין שיצאתי לטיול אחר
בעצירה הבאה, בעיירה Cabezuela del Valle שבקצה העמק, הרגשתי שהכאב טיפה נרגע וחשבתי שאולי אוכל ללכת קצת. אולי ההליכה אפילו תשחרר את הרגל והכל יהיה בסדר. אבל כל דריכה היתה כואבת נורא, וכשחזרתי לרכב נדרש זמן רב לכאב להירגע. פטריסיה רצה לבית מרקחת לקנות לי וולטרן ותחבושת אלסטית. בחנות מזכרות קניתי מקל מעץ, כזה של זקנים – מקל סבא. המקל עוזר כמו כוסות רוח למת.
אני מבואסת שצריך לנסוע לרופא. חבל לי שהלך היום. אנחנו עוד צריכות לנסוע למלון שהוזמן בפורטוגל ולפנינו נסיעה ארוכה. אני הכנתי את התכנית לטיול הזה. הבנות סומכות עלי. אני רוצה שהן יספיקו לראות את הכפר מונסנטו בפורטוגל, בדרך למלון. חבל לי שיפסידו. אני מרגישה אחריות על הטיול שלהן.
תיירות בעמק חרטה בתקופת פריחת הדובדבן (בספרדית)
עמק חרטה (באנגלית)
מירדור דה גרדוס – המלון שבו ישנו בדרכנו לעמק חרטה
הדרך למונסנטו
הזמן דוחק. כבר צהרים. הבנות עדיין מתלהבות מכל טרסה, כל צנצנת ריבה וכל מזכרת מעמק חרטה. מאוד זול כאן, יש לומר. כולנו קונות בחנות האפלולית המלאה מזכרות ומוצרים לבית. לטיול בנות יש אופי משלו. בעוד זמן קצר כשהדובדבנים יפרחו ימלאו תיירים את העמק, אבל כרגע אנחנו כאן לבד, מתלהבות מכל מגנט. אני על רגל אחת. הכאב ברגל שורף. אני אומרת לבנות שצריך להתמקד. בואו ניסע למונסנטו.
ביציאה מהעמק הנסיעה היא מישורית למדי. אנחנו נוסעות בתוך מרחב גדול, ופה ושם מציץ איזה בית חווה. אנו לא רגילים למרחבים האלה בארץ הצפופה שלנו, וכל דבר מעניין למרות שהנוף די חד-גוני. לקראת גבול פורטוגל מגיח מולנו רכס האסטרלה – רכס ההרים הגבוה בפורטוגל, וכולו מושלג. האזור שוב הררי, וכשאנו מתקרבות אל היעד שלנו הכפר מונסנטו נראה תלוי ממול על המצוק התלול.
מדריכה בשלט רחוק
בירידה מהרכב במונסנטו אני מתקשה לצלוח את המרחק הקצר ביותר. אני מבינה שאוכל רק לחצות את הכביש ולהניח את ישבני בספסל האבן בבית הקפה המצ'וקמק והלא חינני שממול לחניה. מעבר לנקודה הזאת אין לי סיכוי להתקדם. את הבתים המיוחדים של מונסנטו, הנתמכים על ידי אבנים – בולדרים ענקיים מגרניט – או בנויים תחתם, לא אוכל לראות. זהו כפר תיירותי ומישהו פתח בית קפה בנקודה האסטרטגית הזאת שמול החנייה. כאן לא צריך להתאמץ. התיירים נשאבים לכאן בכל מקרה. אין כאן משהו שעושה טוב על הלב. סתם מקום.
הבנות מתייעצות עם בעלת בית הקפה על מקום שאפשר לראות בו רופא. זאת בעיה, היא אומרת. גם לנו יש בעיה כשאנו צריכים רופא. זה מקום מבודד. תסעו ל-Idanha A-Nova, חצי שעה מכאן. פטריסיה דוברת פורטוגזית והתקשורת בינה לבין בעלת המקום טובה, אבל אני יודעת שאידנהא א-נובה אינה בכיוון שלנו וכבר מאוחר. אולי עדיף שננסה ב-Fundão? אני מציעה, ופטריסיה ניגשת שוב אל בעלת הבית לשאול. אני מכירה בעל פה את שמות היישובים באזור. אני כבר מכירה טוב למדי את מפת פורטוגל. זה הסיבוב השני שלי בארץ הזאת. ככה זה יהיה מעכשיו – טיול עם מדריכה בשלט רחוק.
למה עשיתי את זה לעצמי?
פטריסיה חוזרת לדבר עם בעלת המקום ולקבל ממנה אישור שנסיעה לפונדאו זה רעיון טוב. היא מזמינה לי טוסט וקפה. הן יוצאות תכף לטייל בכפר. הבנות אומרות שבעלת הבית לא כל כך סמפטית. אני דווקא זוכרת את הפורטוגלים שפגשתי בטיול הקודם כאנשים מאוד נעימים, אבל בכל מקום יש כל מיני אנשים.
אני יושבת ומחכה שהבנות יסיימו לשוחח עם גברת חוסר סימפטיה. כל אירועי הבוקר מתחילים לצוף: הנפילה, תחושות העלבון והאשמה. למה אני מתלהבת כמו ילדה ולא נזהרת? למה אני מגושמת? למה עשיתי את זה לעצמי בתחילת הטיול? הדמעות עולות בעיניים. בגרון נתקע גוש גדול. אני מבינה שלא אראה את הארמונות של סינטרה ולא את הסמטאות של ליסבון.
אני אסתדר
לא אכפת לי מהטיול. כפרה על פורטוגל. כבר הייתי בה פעם אחת ועוד אהיה. אני עושה שינוי מהיר מאוד בתודעה. אני טובה בזה. יש בי כנראה יסוד אופטימי או יצר הישרדותי, תלוי איך מסתכלים על זה. אני אומרת לעצמי שמחר, כשנגיע לדירה שבה נשהה שלושה לילות, אני אנוח. אני אנחה את הבנות לאן לנסוע. זה לא מסובך. אני אקרא ספר והן יטיילו. הדירה נמצאת בכפר יפה. אני אשב במרפסת ואיהנה.
תמיד חלמתי על טיול שבו אגיע למקום יפה ולא אעשה כלום, אבל מעולם לא עשיתי את זה. תמיד היה איזה צורך לראות עוד ועוד מקומות ולהספיק. לא ההפסד של הטיול הוא מה שמציק לי כרגע. מה שמציף אותי אלו הם הרגשות הקשים של האשמה, של תחושת הטיפשות, של המצפון כלפי הבנות שאולי אני מקלקלת להן קצת את הטיול.
הן חמודות נורא. נותנות הרגשה טובה. אבל הרגש הזה הוא משהו שצריך להודות בו, להוציא אותו החוצה ולא להכחיש. צביה אומרת לי "תבכי", ואני בוכה אבל רק קצת. יש לי גם מנגנון חזק שעוצר. הפריק קונטרול זה גם משהו שאני חזקה בו, ואני לא יכולה לשחרר עד הסוף. בכי ללא מעצורים זה לא אני.
אני מאיצה בבנות שילכו לראות את הכפר. "אני אסתדר וחבל שתפסידו. תספרו לי מה ראיתן ותצלמו הרבה." הן הולכות. כל התמונות מכאן ואילך הן שלהן.
גברת חוסר סימפטיה
בעלת בית הקפה יוצאת החוצה. יש כנראה הפסקה בזרם הלקוחות והיא יוצאת להתאוורר. גברת חוסר סימפטיה יושבת עכשיו מולי. היא יודעת למה אני יושבת שם. היא ניגשת אלי ובודקת את הרגל שלי כמו רופאה מיומנת. היא מושכת קלות את כף הרגל ושואלת: "ככה כואב לך?"
"אאוץ', כן, כן," אני אומרת.
"וככה?" עכשיו היא פוחסת את כף הרגל בכיוון ההפוך.
"ככה לא כואב," אני עונה.
"אם כך, זה לא שבר. מתחת שם משהו. לפעמים זה יותר גרוע משבר, כי שבר עובר אחרי ששה שבועות ולרצועה שנמתחת לוקח לפעמים הרבה זמן להירפא. לפני שמונה שנים, בחורף, נפלתי על פלטה מברזל שהיתה מכוסה בשלג. יומיים לקח לאמבולנס להגיע לכאן כי לא מפנים את דרך הגישה לכפר. עד היום כואב לי ברגל כשמזג האוויר קר."
אני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליה. היא יודעת מה שהיא אומרת.
אנחנו ממשיכות לשוחח. גברת חוסר סימפטיה מספרת לי שהיא לא יודעת עברית חוץ משלום ומעוד כמה מילים, אבל היא מכירה את "הבה נגילה" ואת "שלום חברים". היא שרה ואני מצטרפת אליה. אנחנו שרות ביחד:
"שלום חברים, שלום חברים, שלום, שלום
להתראות, להתראות, שלום, שלום"
אני לא בטוחה בכלל שהבנות שלי מכירות את השיר. מזל שאני מכירה ויכולה לשיר אתה.
"את יהודיה?" אני שואלת. אני לא אוהבת את השאלה הזאת כי מה אכפת לי מה הבן אדם. אבל זה היה בלתי נמנע. מה אשאל? שאשאר אדישה לכל מפגן הידע הזה?
"לא, אני בכלל מהולנד."
"באמת?" אני מתפלאת, "מאיפה בהולנד?"
אני כבר מדמיינת את המישורים ההולנדיים הירוקים, את תעלות המים, תחנות הרוח, הפרות המעלות גרה בעשב ואת הגינות הפרחוניות בחזיתות הבתים. איך אפשר לעזוב פסטורליה שכזאת?
"אני ממאסטריכט. בבית הספר למדנו שירים מארצות שונות בעולם."
מסר של פתיחות
עכשיו אני מתרגשת. אני חושבת כמה זה מקסים ללמוד שירים מכל העולם, ואיזו דרך נפלאה זאת להעביר לילדים מסר של פתיחות וצניעות גם יחד. לא הכל מתרכז בנו ובתרבות שלנו. אנחנו פסיק קטן בעולם הגדול.
בקיצור, גברת חוסר סימפטיה הגיעה לפורטוגל לפני 12 שנים. תחילה היא ניסתה לחיות באלגארב, המחוז הדרומי של פורטוגל, זה עם חופי הים היפים והמצוקים, אבל היא לא התחברה. ואז היא הגיעה למונסנטו והתאהבה.
"אבל איך התחברת דווקא למקום המבודד הזה?" אני שואלת אותה.
"יש משהו מאוד מיוחד דווקא כאן," היא עונה. "דווקא הבידוד הוא מה שמשך אותי."
"ומה קורה כשצריך רופא?" אני שואלת.
"זו בעיה. רופא מגיע פעם בשבוע לשלוש שעות, אבל צריך לקבוע אתו פגישה. אם לא קובעים הוא לא מגיע. ואם יש מצב חירום שולחים אמבולנס. בחורף שולחים הליקופטר. יותר קל להנחית כאן הליקופטר מאשר לפנות את השלג מדרך הגישה ההררית."
גברת חוסר סימפטיה נכנסת לבית הקפה שלה. אני אומרת לה שהיה לי מאוד נעים לשוחח אתה.
המפגש עם גברת חוסר סימפטיה מעורר בי מחשבות ומחזק מחשבה אחת מסוימת שאני מנסה להחזיק בה, אבל היא נתפסת לפעמים כתמימה. המחשבה הזאת אומרת שגם באנשים לא סימפטיים יש חביבות ויש פוטנציאל חברתי. לפעמים מישהו קם לא טוב בבוקר או שהפרצוף שלו נראה כזה. לפעמים אנו הולכים שולל אחר אינטונציית דיבור מטעה.
הבנות חוזרות מהכפר. הן מספרות לי על הסלעים הענקיים, על בית שבנוי ממש מתחת לסלע ועל שיחה שתפסו עם שיפוצניק. אני מספרת להן על גברת חוסר סימפטיה, והן המומות.
קביים
בדרך לפונדאו אנו פוגשות סופסוף בעצי דובדבן בפריחה. כאן חמים יותר מאשר באזור שבו היינו בספרד, אף על פי שגם האזור הזה הררי.
חדר מיון בפונדאו. מסדרון בית חולים. הכל בקטן. פונדאו, על פי הנתונים היבשים, גדולה קצת ממגדל העמק וקטנה מעפולה. בית החולים אינטימי, נראה קטן מאוד. המון פרוצדורה בכניסה. צריך לחתום על טפסים. מזל שיש לי את פטריסיה שמדברת את שפת המקום. זה עושה את החיים קלים יותר.
פגישה עם רופאה צעירה, אחר כך עם שתי טכנאיות רנטגן. מצלמים את הרגל מכל הכיוונים. אני יודעת שזה לא שבר. הרי גברת חוסר סימפטייה כבר אמרה, אבל צריך לשלול את האפשרות.
הרופאה הצעירה אומרת לנוח יומיים שלושה, לשים קרח אבל לא במגע ישיר עם העור, לקחת כדורים נגד כאב ולא לדרוך על הרגל שבועיים-שלושה. הרופאה אומרת: "את באת לכאן לטייל ואת יכולה לבקר באתרים בעזרת קביים." אנחנו חוזרות לרכב. צביה ופטריסיה הולכות לבית מרקחת עם המרשם של הרופאה וחוזרות עם כדורים נגד כאב וזוג קביים.
סוניה
אנחנו נוסעות למלון בעיירה ההררית הקטנה Paul שמדרום לרכס האסטרלה. הכיפה המושלגת של האסטרלה מלווה אותנו, ואנו נוסעות בין מדרונות מיוערים. לראשונה אנו פוגשות את סימני שרפת הענק שהתחוללה בסתיו האחרון. ממדי השרפה מבהילים. השרפות שלנו בכרמל, ואפילו זו האחרונה שהתפשטה עד זכרון יעקוב ושכונות שלמות בחיפה, קטנטנות ליד השרפה הזאת. בין העצים השחורים, בטרסות החקלאיות העתיקות, צומח עשב רענן. כשאנחנו מתקרבות לפאול אנו רואות שהשרפה ממש הקיפה את העיירה.
הכניסה למלון בפאול היא דרך מדרכת אבן עתיקה. ההתנסות הראשונה שלי עם הקביים קשה יותר משציפיתי. בכניסה למלון – מדרגות. צביה ניגשה ראשונה ופגשה במלון את סוניה, בעלת המלון. היא יוצאת לקבל את פניי ועוזרת לי לעלות במדרגות. היא מתנצלת על האנגלית החלשה שלה אבל תומכת בי במיומנות ומדריכה אותי לדרוך על המדרגה עם הרגל הבריאה תחילה.
רוב חדרי המלון בקומה השנייה אבל סוניה מובילה אותי לחדר היחיד הנמצא בקומה הראשונה. אני לא בטוחה שהיא התכוונה לשכן אותי ואת פטריסיה שם. אני חושבת שהכינה לנו חדרים צמודים למעלה. סוניה שואלת אם אני רוצה קרח, ואני אומרת "תודה, זה עשוי לעזור." היא מביאה קרח עטוף במגבת, בדיוק כמו שהרופאה הנחתה לעשות. הרגל בוערת מכאב. אני אומרת לסוניה שהיא מלאך, והיא עונה לי: "אני אמא".
דמעה קטנה עולה לי שוב בעין. גם אני אמא, ועכשיו אני כמו ילדה שצריך לטפל בה. לא נעים להיות חסרת אונים.
השרפה
הבנות יוצאות לאכול בעיירה ומביאות לי כריך עם המבורגר מאוד טעים. אני ישנה עם פטריסיה בחדר. בלילה אנו מדברות עד מאוחר. פטריסיה מדליקה טלוויזיה. על המסך רואים תמונות של שרפה ופאנל של אנשי טלוויזיה מדברים על השרפה.
אני שואלת את פטריסיה: "מה פתאום שרפה עכשיו? הימים עוד קרירים."
פטריסיה אומרת שהם מדברים על השרפה שהיתה בסתיו. מונתה כנראה ועדת חקירה ועכשיו מדברים על הלקחים.
זו טראומה לאומית. נהרגו בשרפה ההיא 64 אנשים. אני עקבתי אז מהארץ אחר החדשות בפורטוגל. התכנית לטיול הזה כבר היתה בקנה והתלבטתי אם מתאים לנסוע לאזורים האלו שנגעו בשוליה של השרפה. האנשים שנהרגו ניסו ככל הנראה לברוח ונלכדו במכוניותיהם ביערות הבוערים.
בבוקר אנו שואלות את סוניה על השרפה. היא נשארה בבית. לתחושתה זה היה המקום הבטוח, ונראה שהיא צדקה. היא אומרת שאנשים גרמו לשרפה. נו, תמיד זה כך. אבל היא מתעקשת שזה לא היה משהו תמים. אנשים שרצו כסף מהביטוח הבעירו את האש. אני לא יודעת אם הדברים שלה מבוססים או שהם כמו ההאשמות שעלו בארץ בזמנו כלפי הערבים. בני אדם הם בני אדם בכל מקום, וברגעי מצוקה כולם כנראה דומים. בכל אופן, בשבילי סוניה היא מלאך, והיא סמל ומופת לאירוח נעים. נפרדנו ממנה בחיבוקים ובהזמנה לבוא לישראל.
העיירה פאול נראית מאוד נעימה ואפילו יפה בקטעים מסוימים. במרכזה יש כמה סמטאות עתיקות ובדיוק שם נמצא המלון של סוניה. אף אחת מאיתנו לא צילמה וחבל. התמונות הן מהדרכים באזור. בשביל להתרשם מתמונות מהמלון ומהנהר העובר בעיירה פאול, אפשר לפתוח את הקישור למלון.
המלון של סוניה (בבוקינג)
יופי וכאב מתערבבים ביחד
אנו נוסעות לכפרי הצפחה ברכסים ההרריים סרה דו אקור (Serra do Açor) וסרה דה לוסה (Serra da Lousã), ובערב נגיע לכפר צפחה שבו מחכה לנו דירה שהזמנו לשלושה לילות.
שטחי השרפה עצומים. אנחנו נוסעות קילומטרים על גבי קילומטרים לאורך מורדות הרים שרופים. בדרך רואים יישובים קטנים וחוות שהשרפה ממש הקיפה אותם. הנוף יפה למרות השרפה. בסרה דה אקור יש המון טרסות חקלאיות עתיקות שאינן מעובדות כיום, אבל המראה שלהן יוצר נוף משגע שנוצר מהשילוב שבין הטבע ויד האדם. זה הנוף שאני הכי אוהבת. הוא הכי מעניין בעיני.
אני שמחה שלא ויתרנו על האזור ושישנו לילה במלון של סוניה. אני מקווה שהנוכחות שלנו ושל תיירים אחרים, רגע לפני תחילת עונת התיירות, נותנת ביטחון לבעלי העסקים שלא הכל נהרס ולא הכל אבוד.
אחרי כברת דרך פטריסיה אומרת שהשרפה הזאת מדכאת אותה בגלל שלדי העצים השחורים ותחושת האסון. מזל שכפרי הצפחה וסביבתם נותרו ירוקים.
כשהגענו לכפר Piódão קיפצתי עם הקביים מהרכב אל בית הקפה הסמוך. ישבתי שם וחיכיתי לחברותי שיצאו לטייל בכפר היפהפה. אני כבר ביקרתי בו בעבר ומאוד רציתי שגם חברותי יראו אותו. בזמן שטיילו כתבתי ביומן את אירועי היומיים שחלפו, והעליתי אותם כאן כמעט כפי שכתבתי אז. רק הוספתי כמה קטעי מידע קצרים וקישורים.
הפוסט הבא על פורטוגל יספר על כפרי הצפחה. בחלקם כבר הייתי ואף כתבתי על כך כאן, אבל אני רוצה לתת להם את המקום הראוי ולהסביר מדוע היה לי חשוב להגיע אליהם בשנית. החלק הבא של הטיול שלנו מייצג פורטוגל לגמרי אחרת, עירונית ואלגנטית יותר. אני מאמינה שיהיה שווה לכם להישאר אתי ולעקוב וממליצה להירשם לקבלת עדכונים.
זיוה, העלית דמעות בעיניי… כתבת כל כך כנה וכל כך יפה!
צרויה שלו כתבה באחד הספרים שלה, כי מחלה היא הזדמנות. והנה נקרתה בדרכך הזדמנות נפלאה, גם לטייל בלי לעשות כלום כמו שרצית, גם לגלות חברות נפלאות, וגם לגלות אנשים בדרך, מלאכים, אמהות ואלו שיום לא טוב הפך אותם למחוסרי סימפטיה… החלמה מהירה!
תודה, רבקה'לה. את עושה לי טוב על הלב 🙂
טוב, זה אחד הפוסטים הכי טובים שלך…לא שאני רוצה לאחל לך להיפצע בטיולים, אבל הכתיבה בבית הקפה, בזמן שהיית מושבתת מהטיול, הוציאה ממך פרץ של כתיבה אישית, סוחפת ומרתקת. התחברתי לתחושות שלך, התרגשתי מהמפגש החם עם המקומיות וממערכת היחסים עם חברותייך…ועל הדרך גם נהניתי מהמידע והתמונות מתחילת הטיול. מחכה מאד מאד להמשך.
תודה, מיכל. לא שאני מאחלת לעצמי להיפצע שוב (חחח), אבל זו באמת היתה הזדמנות להביע משהו אישי יותר. שמחה מאוד על המשוב שלך.
אני מקוה שאת מרגישה כבר יותר טוב עם הרגל , הכתיבה שלך אישית ומיוחדת , נהנתי לראות איך הוצאת מהאישה הלא סימפטית את הטוב שבה, זה רק מראה מה שיח מוציא מאנשים , מחכה לפוסט הבא , חג שמח
מיכל, תודה רבה על המילים החמות. שמחה שאהבת.
קראת לפוסט לטייל בלי לטייל. ובעיקרון זה נכון, לא טיילת כפי שרצית ותכננת. אך מה זה בעצם טיול? ואני לא מתכוונת להגדרה במילון? בטיול אנחנו רואים, חווים, מתבוננים, מרגישים, נפגשים עם עצמנו ועם אחרים. ואת כל זה היה לך. זה אמנם לא היה מה שרצית, אך נראה שניצלת את הזמן היטב ועל כך אני מצדיעה לך. כשסיפרת לנו "בזמן אמת" על מצב הרגל שלך ועל הדכדוך- תהיתי מדוע את לא חוזרת הביתה? אולי אפילו הביטוח היה מכסה את הוצאות החזרה המוקדמת. אך כל שעברו הימים, הערכתי יותר ויותר את הטיול שבחרת לעצמך בסופו של דבר. אני סקרנית לקרוא עוד, ומאחלת לך שהרגל תחלים במהרה ושעוד תשובי ליהנות מיופיה של פורטוגל.
הכותרת של הפוסט נכתבה בהומור וקצת גם במובן שאת אמרת, שאפשר לטייל בהרבה מצבים. אני באמת מרגישה שהטיול הזה היה שווה למרות שהיו בו גם החמצות, והסיטואציה מאפשרת התבוננות אחרת וחוויה מסוג אחר. שמחה שראית את זה.
ולגבי החלק השני שכתבת עליו: לרגע, אבל רק לרגע, שקלתי את האפשרות של חזרה הביתה, אבל אילו הייתי בוחרת בזה היה נגרם בלגן גדול. אני הייתי צריכה לחזור איכשהו למדריד. הבנות לא התכוננו לטיול וסמכו עלי. ונניח שכל הדברים האלה פתירים והייתי חוזרת, אני חושבת שאז הייתי מרגישה אכזבה והחמצה. ההמשך אפשר לי לעשות את הסוויץ' הזה בחשיבה ולהפוך את הקושי להזדמנות ולחוויה אחרת. תודה על המשוב 🙂
זיוה יקרה, קודם כל רק בריאות והחלמה מהירה. כתבת מקסים ומרגש, נשמע שזכית בגישה בריאה, חברות נהדרות וחוויה נוספת ואחרת של טיול. חיבוק ענק ❤️
צודקת כל כך, אילת. כל מה שכתבת זה כל כך הרבה ולכן אני לא מרגישה אכזבה מהטיול. תודה רבה על כל האיחולים וחיבוק בחזרה 🙂