משמרים את העבר ביחד עם קולעים מרחבי אירופה
בחג השבועות מביאים הילדים ביכורים בסל, בהתאם למסורת העתיקה. הפוסט הנוכחי נכתב מתוך כבוד למלאכת היד ולידע של הדורות הקודמים, אשר כמעט ונשכח בעולם האינסטנט שבו אנו חיים.
Fête de la Vannerie
בקיץ 2016 יצאתי עם חברות שמתמחות כבר כמה שנים בקליעת סלים לטיול שנבנה כולו סביב פסטיבל קולעי הסלים בפרובנס. ולמה אני מספרת עליו עכשיו בעיתוי של חג שבועות? כי סלינו על כתפינו. זה ברור. אבל יש עוד סיבה, ובשבילה תצטרכו להמתין בסבלנות עד סוף הפוסט.
כשחזרנו לארץ כתבתי חוויות ראשונות נרגשות בפוסט שנקרא פרובנס בארבעה קולות ופוסט על הענק של פרובנס, ורק עכשיו אני מגיעה ללב של הטיול המיוחד ההוא – הפסטיבל בכפר ולברג (Vallabregues) הנקרא בצרפתית – Fête de la Vannerie. תרשמו ביומנים: הפסטיבל מתקיים בכל קיץ בסוף השבוע השני של אוגוסט. השנה הוא יחול ב-12-13.8.
הכפר ולברג (Vallabregues)
הכפר ולברג יושב בברך של נהר הרון, במרכז של משולש הערים: אביניון, נים וארל. כדי לדייק בייחוס הגאוגרפי יש לומר שבחלוקה המנהלית של צרפת למחוזות הוא שייך למחוז לנדוק רוסין ובאופן ממוקד יותר לתת-המחוז גארד (Gard), אבל הוא היחיד ממחוז גארד ומלנדוק בכלל היושב בצד מזרח של הרון, הצד של פרובנס. בכל פרמטר הוא פרובנסלי ומחובר לפרובנס בגאוגרפיה ובתרבות. לשיוך למחוז יש משמעות אך ורק כשאנו רוצים לחפש חומר לטיול. במקרה הזה כדאי להכיר את החלוקה למחוזות ולחפש מידע באתר של מחוז גארד. יעדי טיול בולטים סביב ולברג פרט לערים המפורסמות הם: האקוודוקט הרומי פונט דו גארד, שמורת הקמארג, הכפר לה בו דה פרובנס והעיירה סט רמי.
מסורת הקליעה
בגדת הנהר היה תמיד שפע של ענפי ערבה אשר שימשו חומר גלם לקליעת סלים, והכפר ולברג היה במשך דורות ושנים רבות כפר של קולעים. ממצאים ארכאולוגיים מעידים שהוא עתיק מאוד. בימים שבהם סלים שימשו לליקוט, אחסון, שמירה ונשיאה של כל דבר כמעט שגשג הכפר ולברג, ובסוף המאה ה-19 ישבו בו לא רק קולעים אלא גם אמנים. היו בו כמה בתי קפה, תאטרון ותזמורת פילהרמונית. ולברג היה מרכז הקליעה הגדול בצרפת.
חומר הגלם הזמין שסיפק הנהר היה אמנם בסיס להתפתחות של מסורת הקליעה, אולם משגדל הכפר היה צורך בחומר גלם נוסף. בקיץ היו יוצאים הגברים בסירות אל הקמארג (Camargue), אזור השפך של נהר הרון, כדי להביא ענפי ערבה מהאזור הביצתי הזה העשיר בצמחיית מים. כשהיו חוזרים בסירותיהם לכפר היו הנשים, הילדים וכל התושבים שנותרו בכפר באים לקבל את פניהם, והאווירה היתה של שמחה וחג. באזור הקמארג חיה אוכלוסיה עם שורשים צועניים, שלה מסורות ואמונות משלה. הקשר עם אנשי הקמארג השפיע רבות על ולברג והפך לחלק מהזהות שלו עצמו.
איך נולד הפסטיבל
כניסתם של החומרים חדשים לחיינו במאה העשרים והתחרות של היבוא הזול הזורם מסין וממזרח אסיה הביאו לידי היעלמות של המלאכה עתיקת היומין הזאת מחיי הכפר. עם היעלמות הקליעה וכל ההוויה אשר סביב לה נוצר ריק. לכך יש להוסיף את סכנת ההצפה של נהר הרון שהולידה את האיסור על בניית בתים חדשים בכפר, ויישוב שאינו מתפתח נמצא בצרות.
בשנת 1990 החליטו בכפר ליצור חגיגה אשר תחיה פעם בשנה את העבר, תוסיף אתגר ושמחה לתושבים ותביא עמה גם אורחים ותיירים. כך נוצרה המסורת החדשה הזאת של הפסטיבל. הועדה המארגנת מזמינה קולעי סלים מרחבי צרפת וממדינות שכנות להגיע לפסטיבל. כפר של קולעים נפתח בכניסה לכפר במתחם מוצל של עצים האופייני כל כך לפרובנס.
משמרים את העבר ודואגים להווה
קולעים רבים מגיעים, מקימים לעצמם דוכן, ובשני ימי הפסטיבל מוכרים לציבור המבקרים מעבודותיהם ואף חותמים לעתים על חוזי עבודה. במרכז כפר הקולעים מוצב מיכל מים גדול שבו יכולים הקולעים להשרות את חומר הקליעה שלהם במים ולעבוד מול עיני המבקרים. בשעות אחר הצהריים של יום הפסטיבל הראשון (יום שבת) מתקיימת תהלוכת פולקלור ולאחריה הצגה ליד האגם הקטן הסמוך לנהר הרון. גם למחרת מתקיימים אירועים מיוחדים. אנחנו בחרנו לבקר בפסטיבל ביום שבת.
הטכניקה מסורתית, העיצוב עכשווי
הגענו לפסטיבל אחרי כמה ימי טיול, שכולם היו מוצלחים, אבל באותו בוקר ההתרגשות היתה במפלס גבוה במיוחד. ממרחק הזמן קשה לי לתאר את ההתרגשות הזאת, והכי טוב לקרוא עליה כפי שביטאה אותה אבישג, אחת משותפותי לטיול וקולעת ותיקה בפוסט פרובנס בארבעה קולות. התחלנו לשוטט בכפר וליהנות מהשפע של סגנונות הקליעה.
כל מי שעוסק במלאכות מסורתיות יודע שהתקופה שלנו מתאפיינת בפריחה בתחום הזה, ומה שמיוחד הוא שהיוצרים לומדים את הטכניקות, עובדים על פיהן אבל מחדשים, מוסיפים לתוך המסורת משהו מעצמם ומתאימים את המוצרים לטעם המודרני ולשימושי הבית של היום. כך ניתן לראות גם סלים מאוד אמנותיים, גופי תאורה, בתי קינון לציפורים ועוד.
הדוכן של הקולעות מישראל
ועכשיו הגיע הרגע המרגש ביותר – הפגישה עם צוות הקולעות מעמק יזרעאל ששתיים מהן – רעיה רייך ונעמי דורצ'ין – מגיעות לפסטיבל בכל שנה. הן שולחות זמן רב לפני הפסטיבל מבחר מסליהן במכולה. יש להן קשרים חמים ומתמשכים עם ה"קומיטי", הוועדה המארגנת של הפסטיבל, והן אף מתארחות אצל אחת מחברות הקומיטי בביתה. את מלאי סלים שלא נמכרו הן משאירות שם משנה לשנה, במקום שהוקצע להן.
חברותי אבישג, צביה ומיכל מכירות אותן היטב, והיו חיבוקים, מילים חמות ושיתוף בחוויות. הדוכן שהקימו נראה ייחודי ובעל אופי ישראלי-מקומי המתאים לאזור שלנו. מה שמאפיין את הקליעה בישראל הוא השימוש בסנסני תמר. כתבתי על כך בעבר בפוסט על נשים ערביות ויהודיות המחדשות מסורת של הארץ המשותפת.
פגשנו במקום גם את ביאטריס שקולעת ביחד עם חברותי. יש לה משפחה בצרפת, וכשהגיעה לבקרה כמדי קיץ לקחה מכונית וירדה לדרום לעזור בהקמת הדוכן ובתרגום בעת הצורך. השלוש יושבות בדוכן, קולעות ומעבירות את הזמן בנעימים. מגיעים מבקרים, מתעניינים וגם קונים. יש משהו מאוד מרגש בהשתתפות פעילה בפסטיבל כזה בארץ זרה.
טיול בכפר
בפתח כפר הקולעים הוקם מתחם אוכל אבל אנחנו מחליטות לצאת בצהרים להפסקה ויוצאות למרכז הכפר בשביל להיכר אותו ולאכול שם. הגענו לרחבה גדולה מוצלת עם דוכני מזון. נראה שזה מרכז הכפר. אך… הכיכרות המוצלות האלה של פרובנס הן דבר נפלא.
היו לנו בתיקים שאריות של מצרכי מזון שקנינו בימי הטיול הקודמים לפיקניקים. אז ישבנו על ספסל בפינת הכיכר ופרסנו את ארוחתנו. אחר כך טיילנו ברחובות הכפר. בכל פינה – קישוטי סלים. חלקם כנראה קבועים ואילו אחרים נתלים לקראת ימי הפסטיבל. ולברג אינו כפר ייצוגי ואינו מהמפורסמים ביופיו, אולם הסמטאות צרות, האווירה פרובנסלית, ונחמד לטייל ב"סתם כפר" שאינו מהווה תפאורה לתיירים במשך רוב ימות השנה.
נכנסנו לסופרמרקט הקטן של הכפר כדי להשלים את מלאי השתייה והפירות שלנו. אפילו שם יש סלים בכל פינה. בכמה מדפים המוצרים מוצגים בתוך סלים או שמבחר סלים שנעשו בעבודת יד מוצג לראווה על מדף גבוה. זו לא רק הצגה לפסטיבל. משהו בכפר הזה נותר מחובר בהוויתו למורשת הקליעה.
עוד מסורת פרובנסלית
חזרנו לכפר הקולעים. ערכנו עוד סיבוב בין הדוכנים. כמו בדרך כלל בפסטיבלים מהסוג הזה יש גם דוכני מכירה עם מוצרים שונים של עבודות יד שאינם קליעה. הנה סנטונים, מסורת פרובנסלית טיפוסית של סצנות מקומיות בפיסול מיניאטורי. זו מסורת שהחלה מיצירת פסלים המתארים תמונות מחיי ישו, לקראת הכריסמס, והתפתחה למסורת פרובנסלית ייחודית.
הטכניקות השונות של הקליעה
אנחנו חוזרות אל הדוכן של הקולעות מישראל. מפטפטות. ככה עובר היום. שום דבר לא בוער. נעמי דורצ'ין משוחחת אתי ושואלת אם יש לי יחס חם לקליעה. סיפרתי לה שהצטרפתי לחוג של קליעה אבל הבנתי שאני כנראה לא טיפוס של קולעת או שזה לא היה הזמן המתאים אבל יש לי יחס אוהד מאוד לנושא. בואי תראי כמה דברים מעניינים, היא אומרת, ואני מתרגשת. יש לי סיור פרטי. לזה אי אפשר לסרב.
אנחנו ניגשות לאחד הדוכנים ונעמי אומרת:
את רואה? זו קליעה קטלנית. רואים את זה לפי הבסיס שעשוי בקליעה לאורך ולרוחב ולא סביב מרכז. הקליעה המעגלית היא הקליעה הצרפתית הקלאסית.
את רוצה לראות קולע שהוא מאסטר רציני במיוחד. הקולע מפריגור הוא אחד הגדולים ביותר.
תהלוכת הפולקלור
לקראת השעה ארבע אחר הצהרים יצאנו מכפר הקולעים לראות את תהלוכת הפולקלור של אנשי ולברג. נעמי, רעיה וביאטריס נשארו בדוכן שלהן. הן כבר מכירות את תהלוכת הפולקלור ואת המופע של אנשי הכפר בעל פה. ילדים והורים, צעירים וזקנים – כולם צעדו שם בתהלוכה עממית לגמרי. שלטים הציגו את הצועדים. הנה האנשים של הכפר ולברג. בהמשך יהיו גם אורחים.
אנשי הקמארג
אחרי הקולעים צועדים האורחים. זוכרים את השכנים – אנשי הקמארג – התושבים של אזור שפך הרון? הם מגדלים בקר וצאן במרחבים השטוחים של השפך, בין הביצות, ונעזרים בסוסים לבנים מזן מיוחד כדי לשמור על העדרים.
המופע על גדות הנהר
כשאחרוני אנשי הקמארג חולפים על פני הקהל, כולם פונים אל האגם הקטן שליד נהר הרון. הקהל מתיישב על המדרון שבגדת האגם, ומשתתפי התהלוכה נערכים להצגה. והנה היא מתחילה. מורה הולך עם תלמידיו לאגם ומספר להם מה היה כאן פעם. תמונות רדומות מקבלות חיים. מכאן והלאה אנחנו לא מבינות כלום. חבל שלא ביקשנו מביאטריס להצטרף אלינו, ולמרות זאת אנחנו נהנות מהחוויה, מהטיפוסים השונים הנכנסים ויוצאים מהזירה ומהצרפתית המתגלגלת בפיהם.
מישהו שנראה כמו המפיק של ההצגה או אולי במאי הכפר – אינו מרוצה. הוא נוזף, אפילו קצת כועס ומחלק הוראות ממש בזמן המופע. האירוע הזה עממי לחלוטין ומעורר בי חיוך. בכל זאת מרשים שכל כך הרבה אנשים משתתפים, מציגים ורוקדים. כפר לא חשוב ולא תיירותי הצליח ליצור אירוע שאנשים מגיעים אליו ממרחקים ואפילו מישראל, והאירוע הזה מעורר מתרדמה מורשת וזיכרון עתיק. עם כל הכבוד לחג השבועות שלנו בקיבוץ שמגיעים אליו אורחים רבים, עוד לא ראיתי את האורח מצרפת שעלה על מטוס כדי להגיע אלינו במיוחד.
אנשי פרובנס וצוענים חיים יחדיו בשלום, באהבה וברעות
קורה כאן משהו בין אנשי ולברג לאנשי הקמארג. נערה מהכפר מתאהבת בשומר רכוב על סוס מהקמארג. או שאולי זה היה להפך. אני כבר לא זוכרת. כמו בסיפורים הקלאסיים בהתחלה זה אסור, זה איום ונורא, לא מתקבל בסביבה, מעורר כעס, ובסוף האהבה מנצחת. נשים רקדו עם ענפים ביד ואנשי הקמארג הופיעו בסוסיהם הלבנים, הפגינו תרגילים מרשימים.
כפר הקולעים בעמק הלואר
כיום ניתן לראות את מלאכת הקליעה לאורך השנה בכפר Villaines-les-Rochers שבעמק הלואר. שם מתגוררים אמני קליעה המשווקים את התוצרת שלהם ביחד. הייחוד של המקום ככפר קולעים מביא גם תיירות. אני ממליצה להציץ באתר האינטרנט היפה שלהם. בפרובנס יש הצלחה דומה בתחום אחר – בכדרות ובקרמיקה. על כך אספר באחד הפוסטים הבאים.
אז מה הקשר לחג שבועות בישראל?
סוף דבר: היה לנו יום נהדר. ועכשיו הגעתי לפואנטה של הפוסט. בימי חג השבועות רעיה מקיימת פסטיבל של קליעת סלים ישראלי בחוות התבלינים שבשדות בית לחם הגלילית. אם אתם רוצים לצאת לבלות – זו עשויה להיות אפשרות טובה. אולי תרצו גם לקנות סל.
רעיה מקיימת סדנאות גם בביתה כל ימות השנה. ניתן להזמין סדנה וכמובן גם לקנות.
מקווה שאתם כבר מרגישים את חג השבועות באוויר. אשמח אם תצטרפו אלי גם לפוסטים הבאים. ההרשמה ממש כאן מתחת. ואל תשכחו לשקול ברצינות גם הצטרפות לסיור ליל רמדאן בכפר קאסם ביחד עם קוראי הבלוג שכבר נרשמו.
סיפורים, מקומות מחוץ למסלול השחוק, חגיגות מקומיות, יציאות מהעיר אל הטבע ברכב או בתחבורה ציבורית – כל אלה יגיעו למייל שלך בקליק אחד.
זיוה, חגיגה של פוסט!!
נשמע טיול יפייפה ומעניין. עשה לי חשק לבקר בפסטיבל גם בארץ וגם בכפר הקלעים בעמק הלואר.
ושמתי עין כבר על סל אחד יפייפה במיוחד! (-:
הטיול היה באמת יפהפה ומעניין. פרובנס כל כך מגוונת. אני שמחה שהפוסט עשה לך חשק לבקר בפסטיבל בארץ. אולי ניפגש 🙂