ראיון עם ירון וייס על ארמניה ועל המאבק בישראל למען ההכרה ברצח העם הארמני

2015 היא שנת המאה לרצח העם הארמני. ירון וייס טייל בארמניה, התאהב בארץ ובאנשיה, והוא מספר על הפצע הפתוח שמקשה על הארמנים להעביר דף ולהמשיך הלאה.

כשהתחלתי לתכנן את הבלוג היה לי ברור שאת הריאיון הראשון אערוך עם ירון וייס, שכיום הוא אחד הפעילים בארץ למען ההכרה של ישראל ברצח העם הארמני. ראשית, יש לי רצון לתת לבלוג גם גוון חברתי, ובעתיד יעלו מדי פעם נושאים נוספים בעלי ערך חברתי. שנית, אחת מחוויות הקריאה הזכורות לי ביותר היא חווית הקריאה של הספר "ארבעים הימים של מוסה דאג" שחוויתי בגיל 17. הספר מתאר את חייהם של נצורים ארמנים אשר ברחו להר משה (דאג = הר, מוסא = משה) בזמן רצח העם הארמני. לא אשכח איך מיררתי בבכי כשקראתי על מות בנו של גבריאל בגראדיאן, מנהיג הנצורים על ההר. הספר עורר את דעת הקהל העולמית והביא לתודעה את שואת הארמנים. יש הרואים בספר זה נבואה של הסופר פרנץ ורפל ליחס אל היהודים בשל העיתוי שבו יצא הספר לאור בנובמבר 1933. גרמניה הנאצית לא החרימה את הספר באופן רשמי אך הוא סווג כ"בלתי רצוי" ונמכר בחשאי. באותה שנה גורש ורפל מהאקדמיה הפרוסית לאמנויות.

ארבעים הימים של מוסה דאג

ירון הוא תרמילאי בנשמתו. כצעיר טייל הרבה בעולם. הוא היה באמריקה, בדרום היבשת ובצפונה, טייל בדרום מזרח אסיה ואף היה בפוקט בעת אסון הצונמי הגדול ביחד עם אשתו לילך. מהאסון הזה השניים ניצלו רק בנס, וירון חזר לארץ על אלונקה עם רגל פצועה. כשכבר היה בעל משפחה ואבא לילדים הרגיש געגוע לתקופת הנדודים והתחיל להכין את המסע לקווקז.

נוף בארמניה

זו היתה נקודת הזמן שבה הכרתי את ירון. למדנו ביחד בקורס ערב של ביה"ס לתיירות בקמפוס הנמל. בהפסקות הוא היה שר המנונים של עמים ועושה לנו גוד-טיים. ירון לא היה בטוח כלל שידריך טיולים בעתיד. הוא קיווה להדריך טיולי טרקים וחשב שאם יזכה לכך בטח ידריך טיול אחד בשנה, היות שהנישה הזאתקטנה בתוך שוק הטיולים.

ידענו שירון מתכנן טיול מיוחד במינו לפרטי פרטים. פרט לשירת המנונים הוא היה מקדיש זמן בהפסקות לשיחות עם אָרֶב שהיניאן, צעירה ארמנית החיה בישראל, שאף היא למדה איתנו בקורס. קלטתי שיחות של ירון וארב על נגורנו קרבך, מובלעת ארמנית באזרבייג'אן, שהיתה מוקד למלחמה עקובה מדם עם התפרקות ברית המועצות.

ירון וארב בהפגנה מול הקונסוליה התורכית בירושלים

ההפגנה בירושלים

בספטמבר 2012 יצא ירון לגאורגיה וארמניה, טייל שם חמישה שבועות עם תרמיל על הגב, חזר, ועד היום הוא מרגיש שהלב נשאר שם והוא טרם חזר מ"הטיול הגדול" של חייו. הטיולים הרבים והיפים שחווה לפני כן לא השתוו בעצמת החוויה לטיול הזה אל הקווקז. מאז הוא הספיק לחזור לשם שוב ושוב. בעונת הטיולים הבאה, ב-2013, כבר הדריך קבוצות של מטיילים לגאורגיה וארמניה.

כיום הוא מרצה מפעם לפעם על ארמניה ועל גאורגיה ב"מרכז פגסוס", החברה שבה הוא מדריך, והתארח גם בתכנית הטלוויזיה "המדריך לתייר בגלקסיה" בערוץ הטיולים. הוא חזר לארמניה גם בטיול פרטי עם משפחתו, ובכל ביקור הוא פוגש את ידידיו הרבים שם שהכיר בשלוש השנים האחרונות.

ירון וחברים שרים את ההימנון הארמני לאחר ארוחת חורובאץ דשנה במעבר הרים בגובה 2400 מ', ארמניה

לשאלתי מה מקור הקשר שלו לארמניה ענה ירון שזהו מכלול של נוף, תרבות, אנשים, היסטוריה והעבר הסובייטי. וכמו כן נגע ללבו מצבה של ארמניה כמדינה צעירה וקטנה שמתמודדת עם הרבה קשיים. ב-1989 עברה רעידת אדמה קשה. ההתפרקות של ברה"מ ריסקה את כלכלתה. הסובייטים פעלו בשיטה של ביזור. כשהיו מקימים תעשייה מסוימת היו מפזרים את הייצור של מרכיבי המוצר השונים בין מוקדים מרוחקים זה מזה.

זו היתה אחת מהדרכים שלהם לשמור על השליטה בכל האוכלוסיות שהיו תחת שליטתם, פן יתעורר חלילה מישהו וירגיש שיש לו כלים להיות עצמאי. ארמניה היא היחידה מעמי הקווקז שאין לה מוצא אל הים. הפתחים היחידים של ארמניה אל העולם הם דרך גאורגיה ואירן.

ארמניה יושבת בקווקז הנמוך ויש לה נופים יפים כמו בגאורגיה השכנה, אבל היא בתולית יותר מבחינת התיירות. תהליך הגלסנוסט שהחל בו גורבצ'וב בשנות השמונים עורר את העניין הלאומי בארמניה, שהיה רדום במשך שנים רבות אך כאוב מאוד, והיא נכנסה למעגל של אלימות עם אזרבייג'אן השכנה. דבר זה הרחיק ממנה את התיירות, ובוודאי מחבל נגורנו קרבך, המובלעת הארמנית בתוך אזרבייג'אן, שהיה לב הסכסוך.

ירון ביחד עם בקו סהָקיאן נשיא רפובליקת נגורנו קרבך על ספסל בעיר שושי (נגורנו קרבך)

הארמנים הם עם שיש לו זהות מוחלטת בין הלאום לדת. דתם היא הנוצרית ארמנית. ארמניה היא האומה הנוצרית הראשונה בעולם. ללא ביטוי דתי אין קיום לעם הארמני. כידוע לנו הסובייטים הכבידו את ידם על הפולחן הדתי בכל רחבי ברית המועצות. הסובייטים יישבו אזרים (מאזרבייג'אן) בנגורנו קרבך במטרה לבטל את ההגמוניה הארמנית על החבל.

משהתחיל תהליך הדמוקרטיזציה באמצע שנות השמונים התפתח בין ארמניה לאזרים סכסוך אתני על עתיד חבל נגורנו קרבך. האזרים ששלטו על הרוב הארמני בנגורנו קרבך לא הראו גמישות. הדבר הוביל לכך שהארמנים הקימו פרלמנט משלהם וערכו משאל עם בסוגיית הפירוד. בשנת 1988 הכריז הפרלמנט על נגורנו קרבך כעל רפובליקה עצמאית, ובזה החל סכסוך אלים עם אזרבייג'אן שנמשך עד שנת 1994. עד היום הסכסוך עם האזרים אינו פתור, ומהסיבה הזאת גם התורכים, המזדהים עם האזרים, סגרו את הגבול.

מנזר גושָוואנק, ארמניה

חצ'קארים (אבני צלב ארמניים) בכניסה למנזר הר'ארצין (הנשר הדואה), ארמניה

ירון מדגיש שלארמניה אין כיום סכסוך עם תורכיה ואין לארמניה טענות כלפיה. הם מעוניינים בשכנות טובה ורק ההכרה בטראומה הלאומית היא תביעתם היחידה. ארמניה השלימה עם אבדן חלקים גדולים מארמניה ההיסטורית ומסתפקת בגבולות הקיימים. באזור של רמת אררט הקרוב לגבול תורכיה, ובו נמצאת גם עיר הבירה ירוואן, נשקף המראה של הר אררט החולש על האזור כולו. גובהו של ההר 5,166 מ', וכיום הוא מעבר לגבול, בתורכיה. הארמנים יכולים לצפות בהר אך לא להגיע אליו, והם כבר למדו להשלים עם כך. בין תורכיה וארמניה אפילו מתקיימת פעילות מסחר, אלא שהסחורות יוצאות ונכנסות דרך גאורגיה.

הארמנים והר אררט, כתבה מאת יואב לף, חוקר ארמניה

מבט על הר אררט מהקסקדה של ירוואן, בירת ארמניה

אם לתמצת אפשר לומר שזהו עם שסובל עד היום ממצוקות רבות, ועל הכל מרחפת ההיסטוריה מלפני מאה השנים כפצע פתוח. מה שכואב במיוחד לארמנים הוא שאבותיהם נרצחו על אדמתם, אדמת ארמניה ההיסטורית, ובמסע המוות שהוליכו אותם התורכים הם רצחו גם את התרבות, את מסורת הנאורות ואת המונומנטים הארמניים. מנזרים הפכו לאסמי תבואה והכל נחרב באזורים שבהם התרחש רצח העם.

במנזר הר'ארצין – הנשר הדואה, ארמניה

העם הארמני מזכיר בדברים רבים את העם היהודי: הם ואנחנו – שני עמים קטנים שעברו רדיפות; הזהות בין הדת ללאום; המסורת של ההשכלה. בארמניה יש מעט מאוד יהודים. ירון אומר שיש כמה השערות לעניין זה ואחת מהן נוגעת בעיסוקים המסורתיים של שני העמים. גם הארמנים כמו היהודים עסקו במסחר. ייתכן מאוד שהדבר הזה גרם לחלוקה בין היהודים לארמנים. איפה שישבו יהודים לא היה מקום לארמנים ולהפך.

כשמדברים על הדמיון עולה מיד גם סוגית רצח העם. הארמנים עצמם תולים בנו מבט ונוטים להדגיש את הדמיון גם בזה. ג'ון רוי קרלסון, עיתונאי וסופר אמריקאי ממוצא ארמני, כתב בספרו "מקהיר ועד דמשק":

מה דומה הוא הרקע רב-העינויים והיסורים של שני עמים עתיקים אלה, ומה משותפת היום הערגה שלהם לחירות. כלום לא היה זה יהודי-אוסטרי, פרנץ ורפל, אשר שאב השראה ממלחמת החיים והמוות של הארמנים במוסה-דאג, אחרי שגילה את שותפות הגורל עם הארמנים המעונים?

גם ירון חש ברוח הזאת מכיוון הארמנים, ובשיחה אתו, שנערכה עוד לפני שצללתי בכל המקורות, הוא העביר את המסר הזה בדיוק מאת חבריו הרבים בארמניה. ירון אומר שחרף ההבדל בין זיכרון השואה החי אצלנו לבין זיכרון השואה שלהם, שכבר אין בו כאב אישי על קרובי משפחה, שכן אין עוד ניצולים החיים היום – כאב העבר עדיין צורב. אנחנו, היהודים בישראל ובעולם, זוכרים היטב את השואה ויש שעדיין זהו להם כאב אישי, אבל הארמנים נותרו עם תסכול רב. ככל שעוברות השנים הפצע אינו מגליד. חשובה לארמנים במיוחד ההכרה שלנו. ישראל היא מודל בעבורם אף על פי שהברית האסטרטגית של ישראל כיום היא אזרבייג'אן, וישראל מוכרת לה נשק. אפילו עם זה היו יכולים להשלים, אבל אי-ההכרה של ישראל ברצח עמם היא סתירה מצלצלת בעבורם.

28 מדינות (כולל ארמניה עצמה) מכירות היום בשואה של העם הארמני. חלק מהן הצהירו על הכרתן ברצח בשנה הנוכחית, שנת המאה. גרמניה וברזיל הן מהמצטרפות הגדולות של 2015. האפיפיור הכיר באפריל האחרון ברצח העם וטען שהוא היה הראשון במאה העשרים. אפילו בארה"ב שיש לה סיבות פוליטיות כבדות משקל מדוע להימנע מעימות עם תורכיה, הכירו 44 פרלמנטים של מדינות ברצח העם הארמני.

אתר ההנצחה בירוואן לרצח העם הארמני

יש כמה הבדלים מהותיים בין השואה שלנו לרצח העם הארמני. המשמעותי ביותר הוא זה שהתורכים לא רדפו אחר הארמנים ברחבי העולם כולו. הם לא ניסו להכרית את הגזע הארמני אלא רק בתחום האימפריה העותמאנית.

כבר מסוף המאה ה-19 ערכו התורכים טבח בארמנים בכל פעם שאלה הרימו את הראש. במסגרת ההתעוררות הלאומית במאה ה-19 היו זרמים בקרב הארמנים שפעלו לשחרור מהאימפריה העותמאנית. אפשר להבין גם את חוסר האמון שהיה לתורכים כלפי הארמנים. מנקודת המבט התורכית השאיפה הלאומית של הארמנים היתה בגדר בגידה.

אבל התוצאות מדברות בעד עצמן. רוב ההיסטוריונים מסכימים על לפחות 1,200,000 נרצחים ורבים מעריכים את הקרבנות במיליון וחצי. רציחה ברוטלית של גברים נטולי נשק במחנות העבודה, הצעדה של נשים, ילדים וזקנים אל מותם בתנאים של רעב ומחלות, העמסת אנשים כמו בהמות על קרונות רכבת שלא יכלו להכיל אותם והשלכת גוויותיהם בשדה, הטבעה של סירות מלאות בנשים וילדים בים… כל אלה וקנה המידה של מעשי הזוועה – הם בגדר רצח עם. במהות הדברים – זו שואה, גם אם כמונח היא אינה מקובלת בהקשר של הארמנים.

תמונה מוויקיפדיה

בתמונה למעלה – ארמנים מוצעדים תחת משמר תורכי חמוש לעיר אלאזיג, אפריל 1915.

בתמונה למטה – צילום מתוך ספר זכרונותיו של השגריר האמריקני באימפריה העותמאנית באותה תקופה, הנרי מורגנטאו.

תמונה מוויקיפדיה

את הקטע הבא שנגע בלבי הוצאתי בשלמותו מ"ויקיפדיה". העיתוי הוא "טבח אדנה" משנת 1909, אחד מאלה שקדמו לרצח העם של שנת 1915:

ב-4 במאי 1909, לאחר טבח אדנה שהחל בחודש אפריל, פרסם איתמר בן-אב"י, עורך העיתון "הצבי" של אליעזר בן יהודה, מאמר מערכת בשם "אנחנו", בו הוא מאשים את היהודים בעמידה מן הצד ואדישות אל מול הטבח שעורכים התורכים בארמנים: "חמשה-עשר אלף ארמנים נשחטו… והמספר הזה אינו אומר לנו כלום!… יש עוד עם אחר בעולם הסובל כיהודים."
בן-אב"י טוען במאמר כי היהודים בירושלים אינם אוספים כספים לתרומה, למרות בקשת העדה הארמנית, וזאת מתוך אתנוצנטריות, שאף נוספת לה מסורת עממית: "לפי מסורה בעם הפשוט, הארמנים אינם אלא עמלקים." משום כך החליט בן-אב"י לפתוח בעיתון מגבית "לטובת הארמנים הנשחטים" ולפרסם קול קורא: "הנה קוראים אנחנו לכל היהודים בארצנו למסר לידינו, במערכת, לשם הארמנים את נדבותיהם… נדבות עם בלי ארץ לעם בלי ארץ – הישמעו היהודים? הימלאו אחר קריאתנו."

ארגון ניל"י העביר ידיעות לארץ בשנת 1915 על רצח העם הארמני. שרה אהרונסון שחזרה מתורכיה סיפרה על כך בזעזוע. המעוניינים יכולים לקרוא על כך ב"ויקיפדיה".

על רצח העם הארמני ב"ויקיפדיה"

נעזוב לרגע את נקודת המבט הארמנית ונסתכל על עצמנו:

איך אנחנו שרגישים כל כך להכחשת שואה יכולים שלא להכיר באסונו של עם אחר?

הארמנים מציינים את זיכרון השואה שלהם
ב-24.04, היום שבו הוצאו להורג 250 אנשי רוח ומשכילים ארמנים, מעשה שלאחריו החל הטיהור האתני. בתאריך הזה השנה יצאה עצומה בישראל למען שינוי המדיניות והכרה ברצח העם הארמני. השותפים ליזמה הם "הוועד למאבק ברצח העם הארמני – ארגון יהודי וכלל אנושי", יאיר צבן וחוקר הג'נוסייד יאיר אורון, ביחד עם הפעילים ירון וייס ויואב לף – מרצה ללימודי ארמניה באוניברסיטה העברית.

הוועד למאבק ברצח עם – ארגון יהודי וכלל אנושי

מיסודה של תנועת דרור ישראל

העצומה ורשימת החתומים עליה

על רקע קניון הקרקר סמוך לעיירה שושי, בשביל Janapar, נגורנו קרבך

תופעה מיוחדת, מים יוצרים מעין פטרייה מעל מערה, בשביל ג'נאפאר, נגורנו קרבך

ירון כתב על רשמיו מביקור בנגורנו קרבך ומהשביל בכתבה ב-ynet:

נגורנו קרבך, מסע לארץ מצולקת

כדי לסיים בטעם טוב נחזור שוב אל סיפור הטיול של ירון בארמניה. שאלתי את ירון איך נוצרו קשרי הידידות הרבים שלו בארמניה. הוא מספר שהמכר הראשון היה רפי קוג'יאן, ארמני-אמריקאי שחזר בבגרותו לירוואן, בירת ארמניה. קוג'יאן החליט ליצור מיזם תיירותי שמטרתו להביא תיירים לנגורנו קרבך וליצור היכרות חיובית עם המקום שמתקשר בתודעה עם מלחמות. בשנת 2007 הוא סימן ביחד עם מתנדבים את שביל ג'נאפאר (Janapar) החוצה את נגורנו קרבך מצפון לדרום. השביל מחבר בין דרכים היסטוריות ובנות זמננו לשביל אחד ארוך הנמשך לאורך 16 ימי הליכה. ירון יצר אתו קשר במייל עוד בטרם יצא למסע ופגש אותו גם בארמניה. מהקשר הזה נולדו קשרים רבים נוספים, בנוסף לאנשים שירון פגש על הדרך

והתיידד עמם.

ירון מניח פרח על מצבה לזכרו של מלקוניאן במקום שבו נהרג בנגורנו קרבך

אם ארמניה היא בתולית מבחינה תיירותית, נגורנו קרבך כבר ממש מחוץ למסלול המקובל וזהו חלק מהקסם שלה. ירון הגיע בעזרת קשריו האישיים אפילו לאגדם, עיר בקרבת קרבך שהארמנים החריבו אותה במלחמה ההיא של סוף המאה הקודמת. היות שהאזרים לא הקלו על הארמנים, האחרונים ראו בה איום. שני הצדדים בצעו טיהורים אתניים ולא חסו אלו על אלו. המקום נראה כעיר רפאים.

הארמנים לא גאים בפרק הזה, אבל כשנלחמו על עתידם בקרבך חשו שאין להם בררה אחרת. נשאלת בכלל השאלה איך הם, הקטנים והמרוסקים ממשבר כלכלי ומאסון טבע קשה, הצליחו לגבור על האזרים, הגדולים מהם, שקיבלו רוח גבית מרוסיה ומקבלים נשק אפילו מישראל. מונטי מלקוניאן, אמריקאי ממוצא ארמני שחזר לארמניה להשתתף בעול מלחמת העצמאות, אמר: "אם נפסיד את קרבך זה יהיה הדף האחרון בהיסטוריה הארמנית." עם המטען הזה הם יצאו להילחם. מלקוניאן נהרג במלחמה והפך לגיבור לאומי. ירון היה בקרבך בדיוק ביום השנה העשרים למותו.

המזרקות המרקדות בסטפנקרט, עיר הבירה של נגורנו קרבך

הארמנים קוראים לנגורנו קרבך: "ארצָך". ארצך לא סופחה לארמניה היות שאם יעשה הצעד הזה האזרים צפויים להגיב והמלחמה תתחדש. הסטטוס קוו הנשמר היום הוא שארצך, המוכרת כנגורנו קרבך, היא ישות עצמאית הנבדלת מארמניה, והיא אינה מוכרת על ידי העולם. פרט לקו הגבול עצמו, ארצך שקטה. הנופים בה יפים כמו בכל הקווקז, והתיירים מוזמנים. מובטח להם יחס חם כמו בכל ארמניה.

הקסקדה בירוואן, בירת ארמניה

המזרקות השרות בירוואן

למי שעדיין מתלבט אם כדאי לטייל בארמניה ואם זה קל או קשה, אני מציעה לקרוא את סיפור הטיול המקסים של קטי נחשון ומשפחתה. הבחירה שלהם בארמניה היתה בעקבות דודה אמריקאית שהחליטה לגור שם. הם נסעו לארמניה בקיץ 2014, טיילו ונשבו בקסם. גם הם כמו ירון יצרו בקלות קשרי ידידות רבים במהלך הטיול. אולי המטיילים
בארמניה הם אנשים מזן אנושי מיוחד, ואולי אלה הם הארמנים, או שזה וגם זה נכון.

הטיול של משפחת נחשון בארמניה. כתבה קטי נחשון

כדאי להתרשם גם מהטיול של רחל, שהיתה בארמניה ארבעה ימים מרוכזים ועמוסים בחוויות בטיול מאורגן, והתרשמה עמוקות:
ארמניה הפנינה שבכתר. כתבה רחל לבון

עוד תמונות לפרדה (להפעם) מארמניה ומנגורנו קרבך: