איילת: גוף

משחר ינקותנו הגוף היה.

לא הצריך טיפול מיוחד טיפוח מיוחד לא צריך היה לייפות אותו. היה לתינוק, תינוקת, לילדה, לילד ולטינייג׳רים.

הוא היה

הוא היה קיים ללא הבדלי מין. ככה לפחות עד כיתה ד׳. אז סוף סוף הוחלט להפריד בין המקלחות והתחלנו להתקלח בנות ובנים בנפרד.

הוא היה ישות נפרדת. לנו, כילדות וגם ילדים, נערות, לא הייתה  אוטונומיה לגביו, לא איך לרחוץ אותו, או לפנק אותו, מה ללבוש מעליו, או מתי אנחנו לא רוצות יותר לחשוף אותו.

המטפלות היו בעלות האוטונומיה.

הן החליטו מתי, למשל, הגיע הזמן לחזיה.

בהוד והדר נלקחנו למחסן של ציפורה שם היה עלינו להיחשף מולה, עם עוד בנות כיתה שהגיעו לפירקן, שתבדוק את הניצנים הצעירים ותחליט איזו חזיה עלינו לקבל. כמובן לא חדשה. מבד כותנה לבן ומכוער, עם תפרים גסים ומציקים חפנו הגביעים המוזרים את שדינו הצעירים מזקירים אותם לעין כל. בעוד אנחנו רק רצינו להצניע.

רוב החזיות היו, כנראה, בעבר של הסבתות שלנו, או במקרה הטוב של האמהות. 

למחסן של ציפורה היינו מגיעות גם פעמיים בשנה להתאמת בגדים.

שוב היינו מגיעות בקבוצה. מתפשטות לעיניה ואז היא, ציפורה, היתה מתחילה להתאים את הבגדים. הזכייה הגדולה היתה בחולצות פלנל משובצות, תפירת בית, חסרות צורה וגיזרה שהיו של אחינו הגדולים.

לא היתה אחת שלא זכתה לביקורת. אם היית רזה זה היה לא טוב כי לא מצאו בגדים מתאימים. אם היית שמנה אותו הסיפור. ואם היית גבוהה גם זה לא היה טוב.  

הגוף שלנו בעיקר היווה,  בשנים האלו,  מוקד לביקורת והערות לא נעימות של עובדות המתפרה.

פעמיים בשנה היתה לנו הזכות לקבל בגדים חדשים. בייחוד לבעייתיות מביננו.

היינו נקראות למתפרה שם הראו לנו את מבחר הבדים המכוער שהגיע. היינו צריכות לבחור בד לחולצה. שוב בדי פלנל משובצים, לבנות בדים מיועדים להן ולבנים שלהם. לא יכולנו לבחור מאלו של הבנים . ובד למכנסיים. אותו דבר לכולם.

אחרי בחירת הבד היינו עוברות למדידות. כאן היו יושבות הסבתות של כולנו. מלבד ברונקה. לה לא היה נכד.ה בכיתה שלנו. לכל אחת היתה מחברת ועל כל דף התנוסס שם הילד.ה. אותו דף לאורך שנים. היו רושמות תאריך ומול התאריך את המדידה העדכנית. ככה הן יכלו לבדוק בדיוק בכמה גבהנו, כמה שמנו או חס וחלילה נשארנו אותו דבר.

שום דבר לא סיפק אותן. לא משנה מה סרט המידה הראה היו הערות והן היו, בדרך כלל, מאוד לא נעימות עד מרושעות ממש.

שמלות לא היו והסממן המגדרי היחיד שהיה הוא צבע הנעליים או הסנדלים שבחרנו לנו אצל דוד הסנדלר.

אליו היינו באות, מניחות כף רגל על קרטון. דוד או משה היו משרטטים את מתאר הרגל עם עפרון ואז נותנים לנו לבחור צבע ואיזו דוגמא של סנדל אנחנו רוצות: צמה או תנכי או איקס.

כאן מעולם לא נשמעה ביקורת. כאן היה ריח נפלא של עורות ודבק מגע וחיוך חם.

אני מעולם שנאתי את הבגדים שניתנו לנו

את מחסן הבגדים, את המעמד, את החזיות, את המתפרה ובוודאי שאת הבגדים.

הייתי נוסעת לדודים האהובים בתל אביב ומסתכלת בכליון עיניים על חנויות הראווה.

הייתי מקבלת מהדודים מתנות בגדים או נעלי לק. במשק מאוד לא אהבו את זה. למטפלות תמיד היתה הערה להגיד.

כשהגענו לתיכון סוף סוף קיבלנו תקציב לקניית בגדים.

מבחינתי נגמר הסיוט.

מייד הייתי בשוק הפשפשים עם ג׳ינסים יד שניה הכי קרועים ובשוק בירושלים קונה חולצות רקומות.

את חוסר הנוחות עם הגוף, לא משנה איך אני נראית, רזה, מלאה, שמנה, טוב, לא טוב  יפה או פחות גוף מחוטב מאימונים או רפוס אחרי שנים של הזנחה, עדיין לא הצלחתי להשאיר מאחורי.

אחרי ששנים, בילדותי ונערותי, ששמעתי רק הערות שעיצבו את דעתי על הגוף שלי, מעולם לא מחמאה או מילה טובה, עדיין היום לא מרגישה בו נוח.

עד היום לא אוהבת לראות את עצמי בתמונות, אף פעם, כמעט, לא אוהבת את איך שאני נראית ולא שמחה עם הגוף שלי.

תמיד מסתירה אותו.

לפני חודש באחד מהביקורים אצל אמא פתאום, פעם ראשונה ב 60 שנה, היא אמרה לי שאני יפה.