לפני כמה חודשים נתקלתי ברשת הפינטרסט בכמה עבודות רקמה שהותירו אותי בוהה בעיניים גדולות ובפה פעור מול המסך. חיפשתי עבודות נוספות. תחילה תהיתי

תיירות הדילים בקוסטה ברווה מרחיקה ממנה את המטיילים האוהבים לטייל ולראות עולם. טיפה מעבר לתעשיית התיירות המשומנת נמצאת קוסטה ברווה אחרת, שקטה ויפה יותר. במרכז

סיפור על דבקות בערכים וסולידריות חברתית סיפור הצלתם של יהודי אלבניה הוא מיוחד במינו, מעורר השראה וכמה מחשבות על חברה שיש לה קוד אתי פנימי,

  קליעת סלים היא עולם מלא של עשייה עם קרבה  רבה לטבע ולאסתטיקה של הפשטות. הרשומה הזאת היא על מלאכה מתחדשת, על תמר, זית וערבה…

דובדבן, נקטרינה, תפוח וקצת גם אני, בשלבים שונים של פריחה. סוף שבוע אחד של חודש מרץ יצאנו, חבורה של בני משפחה וידידים, לטייל בשביל הגולן.

 כשאומרים "פירנצה" אני שומעת ציוץ של ציפור קטנה אצלי בלב. הגנים מדרום לנהר הארנו מתעוררים מתרדמת החורף והחצרות העתיקות של הארמונות והמנזרים מתמלאות בשלל צבעים

לכבוד האביב – סיפורים על עציצים מימיה של המלכה המצרית חתשפסות ועד עציצי הוינטג' שבתמונה.   אני משוגעת על עציצים. אין כמעט דבר בעולם יפה יותר מעציץ

בסטודיו שמעבר לפינת הכנסייה עבד צייר בשם הירונימוס ון אקן (Hieronymus van Aken), וכשהיה לצייר בעל שם החל לחתום בשם הירונימוס בוש, על שם עירו. בוש היה קתולי אדוק שהעביר מסרים של אזהרה בציוריו. חרף היותו השמרן שבשמרנים הוא יצר על גבי בד הציור דמויות ודימויים מעולם מוזר. כך נולדה היצירה "גן התענוגות הארציים".

על נשים בעתות משבר סיפור אחד הוא היסטורי שברבות הימים הפך להרואי. הסיפור האחר בדוי מתחילתו ועד סופו אך מבטא מציאות קשה שאין בה כלום

על רשמים מסיור עם אלישבע זלצר – "המשוטטת", בדרום תל-אביב, בעקבות סצנת אמנות הרחוב.   ככל שלמדתי עוד ועוד על אמנות הרחוב ועל הביטויים שלה