שמתי לב
  • בית
  • מי אני
  • תכנון טיולים
  • המלצות
  • הבלוג
  • יעדים
  • לטייל בתחב"צ
  • קשר
  • טיפים
  • בית
  • מי אני
  • תכנון טיולים
  • המלצות
  • הבלוג
  • יעדים
  • לטייל בתחב"צ
  • קשר
  • טיפים
שמתי לב
  • בית
  • מי אני
  • תכנון טיולים
  • המלצות
  • הבלוג
  • יעדים
  • לטייל בתחב"צ
  • קשר
  • טיפים
  • בית
  • מי אני
  • תכנון טיולים
  • המלצות
  • הבלוג
  • יעדים
  • לטייל בתחב"צ
  • קשר
  • טיפים
בין שארם א-שייח למונטה קרלו

עיניים קטנות, מסתכלות וחוקרות, מציירות לי את כל העולם, פי רי פי פי…

ראשי כתיבה אישית בין שארם א-שייח למונטה קרלו

בין שארם א-שייח למונטה קרלו

יוני 16, 2016
 
 
אני שוחה בכל הכוח. שונית האלמוגים קרובה, אולי רק מטר או שניים ממני, אבל אני לא מצליחה להתקרב אליה. אני עם מסכת צלילה ושנורקל, שקועה במאמץ ולא שומעת את הקולות מסביב. מה קורה כאן? איך זה יכול להיות? הסחף חזק ממני.
 

 
שונית האלמוגים באמת יפה מאוד. האלמוגים בצבעים עזים ואינסוף צורות: משוננים, מחודדים, מחוררים או רכים ונעים בתנועות הגלים; היצורים המשונים שמתחבאים בין האלמוגים – שטוחים ושמנים, מפוספסים או מנוקדים, מתנפחים או מתכווצים… ציור. השראה לעולם מופשט של צורות וצבעים או אולי דווקא לעולם דמוני של יצורים מפלצתיים, לממלכה רחוקה… פנטזיה.
 
אבל מה אכפת לי מכל זה עכשיו. איך לעזאזל אני מגיעה אל החוף? עוד רגע יגמר לי הכוח. אני דוחפת את המים ונאבקת בלי קול, שותקת כמו הדגים. יכול להיות שלא אגיע? לא, לא, אין אוויר כשטובעים.
 
 
אנחנו עוברות בין מְכָלי הדגים. "אנחנו" הן בת ה-13 שלי (נטע), הדודה שלה שהיא גם גיסתי (תמר), ואני. בבוקר חשבנו שעוד נטייל היום על ההר מעל מונקו וארזנו מקלות הליכה בתרמיל. אבל אנחנו יסודיות ומקדישות זמן לכל דג ודג. עולם הים שואב אותנו. הוא מופלא יותר מכל דמיון. אין לנו שנורקל. התרמילים שלנו מאופסנים במלתחה של המוזיאון האוקיאנוגרפי, ואנחנו משוטטות בנוחות.יש לנו מצלמות וטלפונים. תמר ואני מצלמות את כל המפלצות הימיות האלה וגם את הדגים המפוספסים שנעים במהירות. צריך להתרכז. להיות מוכנות עם המצלמה עד שהלהקה תעבור ואז להקליק ביד יציבה. בת ה-13 מפרגנת לנו היום. גם היא מאוהבת בדגים. תמר הרבה יותר מקצועית ממני. אני סתם משתעשעת. אצלה זה עסק רציני.
 

 

בילדותי נסענו כל קיץ לחופשה באילת ואחר כך במשך שנים לסיני. בקיבוץ היתה נהוגה "חופשה על גלגלים" וכל משפחה היתה זכאית לקבל פעם בשנה רכב לארבעה ימים. אני זוכרת אפילו תקופה שבה אמא שלי היתה אחראית על החופשות על גלגלים או שאולי היתה זו זכות קיבוצית אחרת, כמו נניח תקציב ריהוט, והיתה לה כרטסת שהיא ניהלה בדייקנות.

הוריי היו קיבוצניקים מאוד טובים, מסורים וחרוצים, ורק בדבר אחד הם לא התיישרו בקו, בחופשות מכל הסוגים ובכללן גם החופשה על גלגלים. הם רצו מכונית לשבוע ולא לארבעה ימים. היו לנו דודים שגרו בטבעון, והדוד היה נהג משאית. פעם בשנה הוא היה מוותר על הרכב המשפחתי ומסתפק במשאית, ואנחנו היינו יוצאים לחופשה בדרום עם האוטו של הדודים. הייתי חוזרת מהחופשה עם חוויות ועם גב שרוף מהשמש להתגאות בו בפני החברות.

 

 

ארגזים נארזו לקראת הנסיעה: שימורים, ירקות, פֵּרות, ביצים וגבינה צהובה.  ישנו על מזרנים מתנפחים, כאלה שצפים על המים, בחוף של אילת. בבוקר היו נרטבים במים ולקראת ערב מתייבשים על החוף. את הארוחות היינו מכינים ביחד. פעם אחי הגדול החליט להראות לנו איך הופכים חביתה באוויר ללא עזרת כף טיגון. אחי הצעיר הועסק בסיוע למבצע החביתה. תפקידו היה להאיר את המחבת בפנס. כשהחביתה נחתה על החול אחי הגדול טען שאחי הצעיר לא כיוון טוב את הפנס.

 





 

בדרך חזרה מסיני, באחת החופשות, התקלקל הרכב. זה היה דרומית לטאבה. בשביל לקרוא לגרר היה צריך להגיע ליישוב סמוך. אבא תפס טרמפ לאילת. אמא שלחה אותנו, הילדים, ללכת לראות את ברכת השמש – בְּרֵכָה שרואים בה שכבות של מים מסודרות במעגלים, ויש להן צבעים שונים. מדובר בתופעה מיוחדת שבה נשמרות שכבות מים נפרדות אשר אינן מתערבבות זו בזו.

אחי הצעיר היה אז זאטוט. אמא הלכה אתו לחוף סמוך והשיטה אותו על מזרן במים. הוא זוכר מאותה חוויה הרבה אזהרות של אמא שלא יפחד מאלמוגי האש. מרוב אזהרות הוא פחד נורא. ככה הוא סיפר שנים אחר כך. אמא זוכרת את זה אחרת. הוא פחד והיא הרגיעה. הפער בין הסיפורים שלהם משעשע אותי. הוא ממחיש את האימה שיש לעתים להורים, בכל מקרה את שלי, שהילדים יגדלו ויגידו איך זה באמת היה. אני מנסה לחשוב בת כמה הייתי אני שכבר היה לי רישיון ללכת לברכת השמש עם אחי ואחותי הגדולים, בטח ילדה בתחילת בית הספר היסודי.




 

באחת החופשות בילינו ביחד עם משפחה נוספת, גם היא מהקיבוץ. שכנים. אין לי מושג מאיפה הם השיגו רכב לשבוע. עובדה היא שטיילנו ביחד ועם עובדות לא מתווכחים. הבן הגדול של המשפחה ההיא ואחי הגדול היו חברים, ולפעמים כנראה היינו מתערבבים במכוניות כי אני זוכרת נסיעה עם הבן של החברים. הוא סיפר בדרך בדיחה ארוכה נורא, שהקטע שלה היה להיות ארוכה וגם להיות בדיחת קרש. אחרי שעות של נסיעה עם הבדיחה, הסיום היה ממש סתמי, וזה נורא הצחיק אותי. עד היום זו הבדיחה היחידה שאני זוכרת, כי תמיד כשמספרים לי בדיחה, אני שוכחת אותה מיד.

 

 

אני יושבת על הברכיים של אבא בבית ההורים. אמא אורזת גפרורים, מלח, שפופרת של חלב משומר, כף טיגון, כלים שונים וערכה לשטיפת כלים. כולנו שטפנו כלים מגיל צעיר, בבית ובחופשות. אחי הקטן עמד על שרפרף ליד הכיור, כשעוד היה נמוך ממנו. מה בדיוק עשה שם בעת התורנות שלו? אפשר רק לדמיין. ארוחות ארבע בבית ההורים היו פולחן. היינו מכינים טוסטים עם גבינה צהובה, פרוסות עגבניה, מלפפון, זיתים ובצל. אחר כך היה צריך לשטוף את הכלים. בחופשות שטפנו כלים בקערה. אמא אומרת לי: השבוע אנחנו נוסעים לאילת. איך תשבי על הברכיים של אבא בחוף באילת?




 

תמיד נסענו דרך הבקעה. בהיעדר מזגן החלונות של האוטו היו פתוחים לאוויר החם והיבש. אהבתי את תחנת הדרך ביריחו, העיר של הדקלים וכל הסוחרים היושבים בפתחי החנויות. פעם נקרע לי סנדל בסיני. בדרך חזרה קנו לי סנדלים ביריחו. אצל אמא שלי אין חוכמות. מה שצריך – קונים. מה שלא צריך – לא קונים. מהחופשה ההיא חזרתי עם גב שרוף וסנדלים חדשים, שני דברים גם יחד להראות לחברות.

 




 

כשאחי ואחותי הגדולים סיימו בית ספר והלכו לשנת שירות ולצבא המשכנו לטייל בהרכב המשפחתי המצומצם. באותה תקופה כבר הכרנו את כל הדגים בדהב, בראס בורקה ובכל חופי סיני. התמקמנו בראס מוחמד, מדרום לשארם א שייח ולעיר החדשה אופירה, בצ'ופצ'יק של סיני. כהרגלנו שנירקלנו כל יום בשוניות הדגים שאף פעם לא נמאסות. עולם הים הוא צבעוני, מופלא, מלא דמיון ומכושף כל כך.

יום אחד הורי החליטו לשוטט בדרכי העפר של חופי ראס מוחמד לחפש שונית חדשה. מה כבר יכול להיות בשונית חדשה שעוד לא ראינו, אבל ככה זה במשפחה שלי: טיול זה טיול במלוא מובן המילה ולא חופשה של בטן גב.




 

פגשנו ג'יפ של החברה להגנת הטבע. אנשי החברה אמרו: אתם רואים שם במרחק מהחוף את הקצף הלבן? יש שם שני איים מתחת לפני המים. צוללנים מכל העולם אומרים שהשוניות של האיים האלה הן בין היפות ביותר בעולם.

הם צדקו. ריכוז החיים והצבע מסביב לאיים האלה היה משגע: רכיכות, צדפות עם עין ירוקה מנצנצת, סוסוני ים ולהקות דגיגים צבעוניות, דג חשמל שט בעומק המצולה וממולו דג חרב. נחשי ים חומקים במהירות בין האלמוגים. כשהם במים הם לא מפחידים כמו ביבשה. יצירת מופת. אני לא בטוחה במאה אחוז שזה היה יותר יפה מכל השוניות שראינו קודם לכן אבל זה היה יפה. היות שהגענו אל השונית בשחייה, אפילו נחסכה מאיתנו ההליכה הממושכת הזהירה על השונית בין הסלעים המשוננים וקיפודי הים עד הירידה למים. מושלם.

 
קראנו למוזיאון האוקיאנוגרפי של מונקו גן חיות לדגים. המבט דרך המְכָלים מאפשר להתבונן בהם בלי סוף. יפה לעקוב אחר התנועות שלהם ולשים לב האם הם נעים ביחידות או בלהקה. יש  דגים עם צבעי הסוואה שנראים כמו אבן או סלע ימי ומאוד קשה להבחין בהם. יש דגים שהטקסטורה של העור שלהם יוצרת אשליה כאילו הם אבן שצומחות עליה אצות. ההתאמות של בעלי החיים לצורכי ההישרדות מדהימות. בטח בשוניות של סיני אפילו לא הבחנו באלה על רקע הצבעוניות של עולם הים, וכאן יש הרבה מכלים שבהם חי מין אחד. לפעמים אפילו צריך להתאמץ כדי להבחין בתושבי הַמְּכָל.





 

טיילנו במונקו מהבוקר ועד הערב. מהמוזיאון המשכנו לעיר העתיקה. היא נראית קצת מצועצעת, כאילו צבעו את כל הבתים רק אתמול. איזה אתמול, גמדים צבעו בלילה. במקום כזה עשיר לא נאה לראות פועלים בעבודתם. מונקו היא ארץ-עיר מעניינת. יש בה תערובת של צרפת ואיטליה, ישן וחדש והרבה ארכיטקטורה של בל אפוק מהתקופה שבה היא הפכה להיות מה שהיא היום. המיקום של העיר העתיקה מרהיב. היא יושבת על סלע הבולט אל תוך המים. כשנמצאים בעיר העתיקה לא רואים את הסלע אלא רק את שני הנמלים משני צדדיו, במפרצים בעלי צבע ים עמוק מרשים. 

 
מונטה קרלו היא רובע של מונקו, והיא מודרנית ובנויה בצפיפות ברבי קומות על מדרון ההר. הקרבה בין העיר העתיקה היושבת על הסלע לבין המגדלים של מונטה קרלו יצרה אצלי תחושה שאני מטיילת במשחק "עולם קטן" של ילדים. זה כמו עולמות שונים שלקחו מהם דוגמיות והצמידו יחד, כל דבר קצת.
 
 
 
הארץ הקטנטונת הזאת מאוד מטופחת. יש בה ריאות ירוקות והיא משובצת בפסלים מודרניים. מגני סט מרטין הסמוכים לעיר העתיקה רואים את המוזיאון האוקיאנוגרפי השוכן במבנה מרשים מהמאה ה-19, כאילו הוא צומח מתוך המדרון של הסלע.
הגנים של מונקו
 
גבוה במעלה הנסיכות נמצא הגן האקזוטי ובו צומחים סוקולנטים וצמחי מדבר על המדרון התלול. שבילים מתפתלים במורד בין פינות מעניינות, ומכולן נשקפים הים והנסיכות הקטנה בזוויות שונות. בתחתית הגן נמצאת מערת נטיפים. משונה לחשוב שבירידה התלולה במדרגות אל תחתית המערה מגיעים בעצם לקו המים. במערה נמצאו שרידים של בני אדם מתקופות פרהיסטוריות מאוד קדומות, בצד כלים, חפצים ושרידים של בעלי חיים. הם מוצגים במוזיאון האנתרופולוגי שבמעלה הגן. אנחנו ויתרנו על הביקור בו.
אתר התחבורה הציבורית של מונקו (שימו לב לאוטובוס קו 2)
 
אל המערה נכנסים בסיורים מודרכים בלבד. מהשביל העולה מהמערה בחזרה אל הכניסה לגן ראינו את הסלע הבולט אל תוך הים ואת העיר העתיקה הבנויה מעליו, מראה מאוד מיוחד.
הגן האקזוטי, המוזיאון והסיורים במערה
 

 

 מערת הנטיפים היא פנינה של טבע, ואף על פי שיש גדולות ומרשימות ממנה היא יפה ומהווה ניגוד מוחלט לכל החבילה הנוצצת של הנסיכות המשונה הזאת. אין בה ולו פעלול אחד לתיירים, לא מופע אורות ולא מוזיקת מעליות. 

ירדנו מהגן אל העיר למטה, הפעם אל הלב הסואן של מונטה קרלו. טיפוסים מטורזנים מסתובבים בפתח הקזינו עם מכוניותיהם המטורזנות, עורכים הצגות פירוטכניקה לדלתות של רכב הצעצוע שלהם, הנפתחות ונסגרות בזווית בלתי אפשרית. בשביל זה באים לשם כל התיירים, לראות את השואו. כלבלבים ננסיים מטופחים רצים אחר עקבים גבוהים של נעלי נשים. ההצגה הזאת מתרחשת לפנות ערב, ולשם לקחתי את נערתי בת ה-13, אני שגדלתי על חופשות של חול, שנורקל ודגים. כשהייתי בגילה השווצתי בין חברותי איך תפסתי צבע בחופשה. הבת שלי שולחת תמונות סלפי לחברותיה מהקזינו של מונטה קרלו.





 

מהקזינו ירדנו אל טיילת הים. כאן כבר אין תיירים ורק הכלבלבים הקטנים, האפנתיים כל כך בריביירה הצרפתית כולה, רצים אחר הגברות שלהם. בדרך רואים את החזית המצועצעת אך מרשימה של בית האופרה אשר עוצב על ידי שארל גרנייה, אותו אדריכל שעיצב גם את בית האופרה של פריז. בטיילת יש פסלים, ספסלים לישיבה, שקט, שלווה ומרחב פתוח של ים.

 

 
 
כל כך פחדתי לטבוע והמשכתי לחתור בכל הכוח. חשבתי שזה קורה רק לי. הייתי בטוחה שהורי ואחי שוחים להנאתם בשונית או שכבר עלו מזמן על האי, האחד משני האיים שאנשי החברה להגנת הטבע הצביעו עליהם, התמימים האלה שמרחוק נראים רק כקצף לבן על המים. ואני שותקת כמו דג. 
 


 
 
ואז שמעתי את אחי צועק ואת ההורים צועקים לו חזרה. ומהצעקות הבנתי שגם הם נאבקים כדי להגיע אל החוף אבל מנסים להרגיע אותו. הוקל לי שאני לא לבד. עוד מאמץ ונצליח לעלות על האי. בדיעבד זו נראית לי מחשבה שגויה, כי את העוצמות של הים לא תמיד ניתן לנצח, אבל בשלב ההוא ההיגיון כבר מזמן טבע במצולות.
 
אני חושבת לא פעם על הפער הזה שבין הטיולים של ילדותי לטיולי הנוחות של הבת שלי, והפער מתעצם כשממול לחוויית השנורקלים בחופי סיני וההתמודדות עם הטבע ניצבת החוויה של מונקו. חופי סיני נשמטו מאיתנו. אילת התקלקלה לנו. אבל זה לא כל הסיפור. גם אני שונה מהורי.

 

 

אני אוהבת טבע וגם חוויות אורבניות.  אני אוהבת מרפסות יפות, מרזבי גרגולים מימי הביניים וגם ארכיטקטורה מודרנית. אמנות מאוד מסקרנת אותי ולפעמים, כשהיא אסתטית, היא מכשפת אותי מרוב יופי. לעתים היא אגרוף בבטן, לעתים מעוררת מחשבות נוגות ולעתים מאתגרת. האמת היא שאני לא נבדלת בזה מאמא. לעניות דעתי אמא היא אסתטיקנית בנשמתה. אני זוכרת איך קישטה את הבית בחרוזי חברון היפהפים, איך היתה מסדרת בתוך כלי ענף גרברה אחד בצד ענף של עץ אורן. הכל פשוט ונזירי כמעט, ספוג במורשת הפונקציונליות של הקיבוץ, וכל כך יפה. אמא מעדיפה מוזיקה קאמרית על פני תזמורות. יש לה טעם ייחודי. אבל היא עשויה מסלע. אני לא. אנחנו שונות.

אני חושבת שהחופשות בסיני העניקו לנו, הארבעה, שגדלנו בנפרד בבתי הילדים של הקיבוץ, הרבה זיכרונות משותפים. ההתמודדות עם אתגרי הטבע היא חוויה מיוחדת במינה, משמעותית ומעצבת. אבל לא רק היא. הבת שלי זכתה בחוויה מיוחדת עם אמא ודודה, חוויה נשית של טיול בנות.




 
הסיפור מול חופי האי של הקצף הלבן נגמר בטוב. בשנים האחרונות חזרנו לטייל באותו ההרכב של השנים ההן: ההורים וארבעתנו עם בני ובנות הזוג.
 
גיסתי, תמר, שהיתה שותפה לטיול הבנות בריביירה הצרפתית היתה אחות של בן הזוג שלי. היינו גם חברות. היא אהבה מאוד לטייל. היתה יוצאת לטרקים וטיילה בכל מיני מסגרות. בשנים האחרונות טיילנו הרבה ביחד. אהבת הטיולים קרבה את תמר אל המשפחה שלי. היא יצאה איתנו בשנים האחרונות לטיולי השבט, בוגרי החופשות בחופי סיני. היא יצאה גם עם אחי ואחותי לטיולי טרקים. אלה טיולים שאני לא השתתפתי בהם כי אינם מתאימים לי.





 

אבל כל זה נגמר. תמר חלתה והמאבק שלה במחלה לא נגמר בטוב. תמר למדה צילום בקמרה אובסקורה ונהנתה ליישם את מה שלמדה בטיולים. היא אהבה אמנות ולמדה בחוגי ציור. היו לנו תחומי עניין קרובים. תכננו לצאת בעתיד להודו, כל בנות המשפחה, ביחד עם הבנות הבוגרות שלא היו איתנו בריביירה. אחרי הטיול ההוא עוד טיילנו ביחד בפרובנס. קצת אחר כך תמר חלתה ונפטרה כעבור פחות משנה. אחרי מותה התקשרתי לכל מיני חברות שיפסיקו לחייב את חשבונה. הפקידה בחברה להגנת הטבע כמעט פרצה בבכי כשסיפרתי לה על מותה של תמר. "היא אחת הלקוחות הוותיקות שלנו", אמרה, "היא השתתפה בכל כך הרבה פעילויות".

 

בקרוב ימלאו ל'שמתי לב' שנה. תמר ליוותה את הצמיחה של הבלוג ועודדה אותי לכתוב. כשהפסיקה לעשות לייקים ידעתי שהמצב לא טוב. תמר נפטרה קצת לפני חנוכה. החודשים האחרונים לחייה היו רבי תהפוכות. זו היתה תקופה עם הרבה חרדות וכאב, תרתי משמע, אבל גם עם תקוות כמעט עד הסוף, הרבה שעות של יחד, שיחות וישיבה במסעדות האהובות על תמר בלב תל אביב, ליד ביתה. אני חושבת שכולנו, בני המשפחה וחבריה הרבים של תמר שליוו אותה ממש עד לסוף הדרך, זכינו לחוויה אנושית של קרבה גדולה. תמר חסרה מאוד. כל דבר כמעט, ביום-יום ובחופשות, מזכיר אותה.

כל התמונות ברשומה הזאת הן של תמר. את כולן צילמה במוזיאון האוקיאנוגרפי של מונקו. תמונות רבות צילמנו שתינו, תמר ואני, במשך היום ההוא ברחבי מונקו, אבל ברשומה הזאת בחרתי להשאיר מקום לדמיון ולפנות מקום לזיכרון מתמר, אחד מיני רבים. הטיול ההוא שבו בילינו שלשתינו בריביירה הצרפתית הוא זיכרון מאוד עמוק, כמו הים.
 
 

בתמונה למטה – נטע, תמר ומקלות ההליכה בטיילת החוף של מונטה קרלו.
 


 




Facebook Comments

אגן הים התיכון גנים ים מונקו צרפת
« הקודם
הבא »
השארת תגובה

ביטול

הי,

שמי זיוה.

'שמתי לב' החל להיכתב כמעט מעצמו באמצע 2015. כשמטיילים תמיד קורים דברים מעניינים והסיפורים מתגלגלים על הדרך. 

אני עוסקת כיום בתכנון טיולים בהתאמה אישית. אתגר מיוחד שבחרתי להתמודד עמו הוא תכנון טיולים גם למטיילים בתחבורה הציבורית.

כמו כן, אם יש לכם עסק ירוק או סיפור מעניין – אתם מוזמנים לפנות אלי.

עוד עלי קראו כאן.

Facebook

מתלבטים אם לנסוע לדרום צרפת? ואולי כבר יש לכם כרטיס טיסה ביד לליון, ניס או מרסיי?

בקבוצת הפייסבוק שפתחתי ביחד עם קולגה נהדרת המתגוררת בפרובנס, תקבלו רעיונות ותשובות מקצועיות לכל שאלה.

Facebook

עוד יש מפרש לבן באופק

רוצה לברוח אתי קצת אל מקומות רחוקים וקרובים, אל נופים ואל מנגינה של שפה זרה?

הצטרפו אל מועדון הקוראים של שמתי לב 

על מה אפשר לקרוא פה

  • בית
  • מי אני
  • תכנון טיולים
  • המלצות
  • הבלוג
  • יעדים
  • לטייל בתחב"צ
  • קשר
  • טיפים
תפריט
  • בית
  • מי אני
  • תכנון טיולים
  • המלצות
  • הבלוג
  • יעדים
  • לטייל בתחב"צ
  • קשר
  • טיפים

יעדים בולטים בבלוג

צרפת

פורטוגל

רוצים להתייעץ בעניין הטיול הקרוב? 

עדיין לא סגורים עליו או על הייעוץ? מוזמנים להתקשר ל"עזרה ראשונה". אחר כך תחליטו.

052-3741683    ziva.samtilev@gmail.com

כל הזכויות שמורות לזיוה רענן © samti-lev.com

Theme by CLASS - WordPress Themes
גלילה לראש העמוד

הי,
אני שמחה שהגעת לכאן ומזמינה אותך להישאר.

אני כותבת לאנשים:

  • שמחפשים השראה לטיול
  • שמתעניינים בתרבות המקומית
  • שאוהבים לגלות פינות נחבאות

שלום,

אני כותבת על המוכר והפחות מוכר. יש לי גם טיפים, ולפעמים הם לא רעים בכלל. 

שווה להישאר, לא?

ההרשמה כאן. תמיד אפשר גם לבטלה.

דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות כלי נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסטהגדל טקסט
  • הקטן טקסטהקטן טקסט
  • גווני אפורגווני אפור
  • ניגודיות גבוההניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכהניגודיות הפוכה
  • רקע בהיררקע בהיר
  • הדגשת קישוריםהדגשת קישורים
  • פונט קריאפונט קריא
  • איפוס איפוס