בילדותי נסענו כל קיץ לחופשה באילת ואחר כך במשך שנים לסיני. בקיבוץ היתה נהוגה "חופשה על גלגלים" וכל משפחה היתה זכאית לקבל פעם בשנה רכב לארבעה ימים. אני זוכרת אפילו תקופה שבה אמא שלי היתה אחראית על החופשות על גלגלים או שאולי היתה זו זכות קיבוצית אחרת, כמו נניח תקציב ריהוט, והיתה לה כרטסת שהיא ניהלה בדייקנות.
הוריי היו קיבוצניקים מאוד טובים, מסורים וחרוצים, ורק בדבר אחד הם לא התיישרו בקו, בחופשות מכל הסוגים ובכללן גם החופשה על גלגלים. הם רצו מכונית לשבוע ולא לארבעה ימים. היו לנו דודים שגרו בטבעון, והדוד היה נהג משאית. פעם בשנה הוא היה מוותר על הרכב המשפחתי ומסתפק במשאית, ואנחנו היינו יוצאים לחופשה בדרום עם האוטו של הדודים. הייתי חוזרת מהחופשה עם חוויות ועם גב שרוף מהשמש להתגאות בו בפני החברות.
ארגזים נארזו לקראת הנסיעה: שימורים, ירקות, פֵּרות, ביצים וגבינה צהובה. ישנו על מזרנים מתנפחים, כאלה שצפים על המים, בחוף של אילת. בבוקר היו נרטבים במים ולקראת ערב מתייבשים על החוף. את הארוחות היינו מכינים ביחד. פעם אחי הגדול החליט להראות לנו איך הופכים חביתה באוויר ללא עזרת כף טיגון. אחי הצעיר הועסק בסיוע למבצע החביתה. תפקידו היה להאיר את המחבת בפנס. כשהחביתה נחתה על החול אחי הגדול טען שאחי הצעיר לא כיוון טוב את הפנס.
בדרך חזרה מסיני, באחת החופשות, התקלקל הרכב. זה היה דרומית לטאבה. בשביל לקרוא לגרר היה צריך להגיע ליישוב סמוך. אבא תפס טרמפ לאילת. אמא שלחה אותנו, הילדים, ללכת לראות את ברכת השמש – בְּרֵכָה שרואים בה שכבות של מים מסודרות במעגלים, ויש להן צבעים שונים. מדובר בתופעה מיוחדת שבה נשמרות שכבות מים נפרדות אשר אינן מתערבבות זו בזו.
אחי הצעיר היה אז זאטוט. אמא הלכה אתו לחוף סמוך והשיטה אותו על מזרן במים. הוא זוכר מאותה חוויה הרבה אזהרות של אמא שלא יפחד מאלמוגי האש. מרוב אזהרות הוא פחד נורא. ככה הוא סיפר שנים אחר כך. אמא זוכרת את זה אחרת. הוא פחד והיא הרגיעה. הפער בין הסיפורים שלהם משעשע אותי. הוא ממחיש את האימה שיש לעתים להורים, בכל מקרה את שלי, שהילדים יגדלו ויגידו איך זה באמת היה. אני מנסה לחשוב בת כמה הייתי אני שכבר היה לי רישיון ללכת לברכת השמש עם אחי ואחותי הגדולים, בטח ילדה בתחילת בית הספר היסודי.
באחת החופשות בילינו ביחד עם משפחה נוספת, גם היא מהקיבוץ. שכנים. אין לי מושג מאיפה הם השיגו רכב לשבוע. עובדה היא שטיילנו ביחד ועם עובדות לא מתווכחים. הבן הגדול של המשפחה ההיא ואחי הגדול היו חברים, ולפעמים כנראה היינו מתערבבים במכוניות כי אני זוכרת נסיעה עם הבן של החברים. הוא סיפר בדרך בדיחה ארוכה נורא, שהקטע שלה היה להיות ארוכה וגם להיות בדיחת קרש. אחרי שעות של נסיעה עם הבדיחה, הסיום היה ממש סתמי, וזה נורא הצחיק אותי. עד היום זו הבדיחה היחידה שאני זוכרת, כי תמיד כשמספרים לי בדיחה, אני שוכחת אותה מיד.
אני יושבת על הברכיים של אבא בבית ההורים. אמא אורזת גפרורים, מלח, שפופרת של חלב משומר, כף טיגון, כלים שונים וערכה לשטיפת כלים. כולנו שטפנו כלים מגיל צעיר, בבית ובחופשות. אחי הקטן עמד על שרפרף ליד הכיור, כשעוד היה נמוך ממנו. מה בדיוק עשה שם בעת התורנות שלו? אפשר רק לדמיין. ארוחות ארבע בבית ההורים היו פולחן. היינו מכינים טוסטים עם גבינה צהובה, פרוסות עגבניה, מלפפון, זיתים ובצל. אחר כך היה צריך לשטוף את הכלים. בחופשות שטפנו כלים בקערה. אמא אומרת לי: השבוע אנחנו נוסעים לאילת. איך תשבי על הברכיים של אבא בחוף באילת?
תמיד נסענו דרך הבקעה. בהיעדר מזגן החלונות של האוטו היו פתוחים לאוויר החם והיבש. אהבתי את תחנת הדרך ביריחו, העיר של הדקלים וכל הסוחרים היושבים בפתחי החנויות. פעם נקרע לי סנדל בסיני. בדרך חזרה קנו לי סנדלים ביריחו. אצל אמא שלי אין חוכמות. מה שצריך – קונים. מה שלא צריך – לא קונים. מהחופשה ההיא חזרתי עם גב שרוף וסנדלים חדשים, שני דברים גם יחד להראות לחברות.
כשאחי ואחותי הגדולים סיימו בית ספר והלכו לשנת שירות ולצבא המשכנו לטייל בהרכב המשפחתי המצומצם. באותה תקופה כבר הכרנו את כל הדגים בדהב, בראס בורקה ובכל חופי סיני. התמקמנו בראס מוחמד, מדרום לשארם א שייח ולעיר החדשה אופירה, בצ'ופצ'יק של סיני. כהרגלנו שנירקלנו כל יום בשוניות הדגים שאף פעם לא נמאסות. עולם הים הוא צבעוני, מופלא, מלא דמיון ומכושף כל כך.
יום אחד הורי החליטו לשוטט בדרכי העפר של חופי ראס מוחמד לחפש שונית חדשה. מה כבר יכול להיות בשונית חדשה שעוד לא ראינו, אבל ככה זה במשפחה שלי: טיול זה טיול במלוא מובן המילה ולא חופשה של בטן גב.
פגשנו ג'יפ של החברה להגנת הטבע. אנשי החברה אמרו: אתם רואים שם במרחק מהחוף את הקצף הלבן? יש שם שני איים מתחת לפני המים. צוללנים מכל העולם אומרים שהשוניות של האיים האלה הן בין היפות ביותר בעולם.
הם צדקו. ריכוז החיים והצבע מסביב לאיים האלה היה משגע: רכיכות, צדפות עם עין ירוקה מנצנצת, סוסוני ים ולהקות דגיגים צבעוניות, דג חשמל שט בעומק המצולה וממולו דג חרב. נחשי ים חומקים במהירות בין האלמוגים. כשהם במים הם לא מפחידים כמו ביבשה. יצירת מופת. אני לא בטוחה במאה אחוז שזה היה יותר יפה מכל השוניות שראינו קודם לכן אבל זה היה יפה. היות שהגענו אל השונית בשחייה, אפילו נחסכה מאיתנו ההליכה הממושכת הזהירה על השונית בין הסלעים המשוננים וקיפודי הים עד הירידה למים. מושלם.
טיילנו במונקו מהבוקר ועד הערב. מהמוזיאון המשכנו לעיר העתיקה. היא נראית קצת מצועצעת, כאילו צבעו את כל הבתים רק אתמול. איזה אתמול, גמדים צבעו בלילה. במקום כזה עשיר לא נאה לראות פועלים בעבודתם. מונקו היא ארץ-עיר מעניינת. יש בה תערובת של צרפת ואיטליה, ישן וחדש והרבה ארכיטקטורה של בל אפוק מהתקופה שבה היא הפכה להיות מה שהיא היום. המיקום של העיר העתיקה מרהיב. היא יושבת על סלע הבולט אל תוך המים. כשנמצאים בעיר העתיקה לא רואים את הסלע אלא רק את שני הנמלים משני צדדיו, במפרצים בעלי צבע ים עמוק מרשים.
הגנים של מונקו
אתר התחבורה הציבורית של מונקו (שימו לב לאוטובוס קו 2)
הגן האקזוטי, המוזיאון והסיורים במערה
ירדנו מהגן אל העיר למטה, הפעם אל הלב הסואן של מונטה קרלו. טיפוסים מטורזנים מסתובבים בפתח הקזינו עם מכוניותיהם המטורזנות, עורכים הצגות פירוטכניקה לדלתות של רכב הצעצוע שלהם, הנפתחות ונסגרות בזווית בלתי אפשרית. בשביל זה באים לשם כל התיירים, לראות את השואו. כלבלבים ננסיים מטופחים רצים אחר עקבים גבוהים של נעלי נשים. ההצגה הזאת מתרחשת לפנות ערב, ולשם לקחתי את נערתי בת ה-13, אני שגדלתי על חופשות של חול, שנורקל ודגים. כשהייתי בגילה השווצתי בין חברותי איך תפסתי צבע בחופשה. הבת שלי שולחת תמונות סלפי לחברותיה מהקזינו של מונטה קרלו.
מהקזינו ירדנו אל טיילת הים. כאן כבר אין תיירים ורק הכלבלבים הקטנים, האפנתיים כל כך בריביירה הצרפתית כולה, רצים אחר הגברות שלהם. בדרך רואים את החזית המצועצעת אך מרשימה של בית האופרה אשר עוצב על ידי שארל גרנייה, אותו אדריכל שעיצב גם את בית האופרה של פריז. בטיילת יש פסלים, ספסלים לישיבה, שקט, שלווה ומרחב פתוח של ים.
אני חושבת שהחופשות בסיני העניקו לנו, הארבעה, שגדלנו בנפרד בבתי הילדים של הקיבוץ, הרבה זיכרונות משותפים. ההתמודדות עם אתגרי הטבע היא חוויה מיוחדת במינה, משמעותית ומעצבת. אבל לא רק היא. הבת שלי זכתה בחוויה מיוחדת עם אמא ודודה, חוויה נשית של טיול בנות.
אבל כל זה נגמר. תמר חלתה והמאבק שלה במחלה לא נגמר בטוב. תמר למדה צילום בקמרה אובסקורה ונהנתה ליישם את מה שלמדה בטיולים. היא אהבה אמנות ולמדה בחוגי ציור. היו לנו תחומי עניין קרובים. תכננו לצאת בעתיד להודו, כל בנות המשפחה, ביחד עם הבנות הבוגרות שלא היו איתנו בריביירה. אחרי הטיול ההוא עוד טיילנו ביחד בפרובנס. קצת אחר כך תמר חלתה ונפטרה כעבור פחות משנה. אחרי מותה התקשרתי לכל מיני חברות שיפסיקו לחייב את חשבונה. הפקידה בחברה להגנת הטבע כמעט פרצה בבכי כשסיפרתי לה על מותה של תמר. "היא אחת הלקוחות הוותיקות שלנו", אמרה, "היא השתתפה בכל כך הרבה פעילויות".
כל התמונות ברשומה הזאת הן של תמר. את כולן צילמה במוזיאון האוקיאנוגרפי של מונקו. תמונות רבות צילמנו שתינו, תמר ואני, במשך היום ההוא ברחבי מונקו, אבל ברשומה הזאת בחרתי להשאיר מקום לדמיון ולפנות מקום לזיכרון מתמר, אחד מיני רבים. הטיול ההוא שבו בילינו שלשתינו בריביירה הצרפתית הוא זיכרון מאוד עמוק, כמו הים.
בתמונה למטה – נטע, תמר ומקלות ההליכה בטיילת החוף של מונטה קרלו.
Facebook Comments