שנתיים לצוק איתן – כמה מילים על פְּרֵדות

במוזיאון הבריטי התקיימה פעם תערוכה אשר הציגה את ההיסטוריה של העולם במאה מוצגים. נזכרתי בזה כשביקרתי במוזיאון הארכאולוגי בגן השלושה. במוזיאון – אוסף מרשים למדי של ממצאים מהעת העתיקה, ובשיטוט בין הווטרינות נעצרתי מול כד יווני אחד מלפני למעלה מ-2500 שנה. לא תיארתי לעצמי שציור המעטר כד עתיק עשוי להיות בעל משמעות כזו גדולה למישהי כמוני שחיה בעידן אחר ובעולם שונה לחלוטין.

בשפה המקצועית נקרא הכד "אמפורה אטית", כלומר כלי חרס בעל שתי ידיות שנועד לאחסון מוצרים מתכלים ונמצא במחוז אטיקה. בצד אחד שלו רואים שני לוחמים חמושים היטב, ניצבים על מרכבה רתומה לארבעה סוסים ודוהרים ליעד בלתי ידוע. הציור שבצד הנגדי הוא המפתיע. במרכזו ניצב לוחם מצויד בכלי לחימה לקראת יציאתו לקרב. משני צדיו עומדים הוריו המתקשים להיפרד. רואים זאת על פי שפת הגוף האומרת צער ודאגה. הם מרכינים ראש ופורשים את כף היד במעין נפנוף לשלום המשולב בחוסר אונים, אולי גם בגאווה נסתרת*.

אמפורה אטית, כלי חרס בסגנון הדמויות השחורות, יוון הקלאסית, 510 לפנה"ס

במבט רחב על מכלול העבודות נוצר הרושם שיש כאן ביטוי להיסטוריה הגרמנית הטעונה והסוערת, לאות הקין שנושאים עמם כבר דורות של גרמנים וגם לפרק הטראומטי שבו נחצה העם הגרמני באופן מלאכותי על ידי מסך הברזל. אבל רוב העבודות אינן בהכרח מחוברות לזמן ולמקום ואני מנסה לבחון את התובנות הכלל אנושיות העולות מהן. בחרתי בעבודה אחת להציב כאן ברשומה הזאת, באופן סמלי, בצד הסצנה של ההורים הנפרדים מבנם על גבי הכד היווני, על פי הדגם של התערוכה במוזיאון הבריטי.

אלזה (טווין) גבריאל, גרמניה, 1962 Winke Winke (ביי ביי), 2009 בעבודה של אלזה גבריאל תלויה מטפחת על מוט מתכת דק התלושה כביכול מהיד המנפנפת בה. היא מתנפנפת עלי ידי המאוורר אשר מפיח בה חיים, וברקע נשמע קול נוגה של שירת אשה הבא ממרחקים. מסביב למטפחת – הרבה ריק. מטפחות כאלה כבר מזמן נעדרות מטקסי פרדה אבל יזכרו לנצח כמסמלות את המעמד הזה, כפי שילדים מציירים בית עם גג משופע בצבע אדום, גם אם הם עצמם גרים בבניין דירות.   שתי עבודות במרחק של שנים זו מזו מתארות קריעה של אנשים מיקיריהם, שתיים בלבד וכמה הרבה הן מספרות. פרדה, ובוודאי כשאין יודעים מה יהיה אחריה, היא דבר קשה מאין כמוהו. גם אם חשבנו שהחיים בעבר היו חסרי ערך או שיש עמים שמוות בשבילם זה כלום, בא הצייר היווני ושם אותנו במקום. אני מסתכלת על גלגל הנוצות של רבקה הורן (תמונת הפתיחה של הרשומה) ורואה בה תזכורת, שלא נתהדר בנוצות, המלחמות שלנו די בנאליות. הסיטואציה שלנו ייחודית? ואולי לא?   פוסט רלוונטי – שנה לצוק איתן, שנה ללא שחר דאובר