כשהעדרים יורדים מההרים השוקו היה מרוכז וחם, כמו ששוקו צריך להיות אחרי הליכת בוקר בהרים. ישבנו בספסל ארוך מתחת לפעמונים הכבדים של הפרות. הפעמונים האלה

בין המולת הקיץ לימים של שקט, ובין "בלוג דיי" (כן, כן, יש יום כזה) לשנה חדשה בחרתי לספר על כמה בלוגריות, שותפות למסע, מנקודת המבט

הרבה פסטיבלים ואירועי פולקלור ראיתי באירופה בשנים האחרונות, אבל פסטיבל שהנושא שלו הוא ילדים עוד לא ראיתי. בגרמניה אוהבים לחגוג, ובבוואריה בפרט מתקיימיות אינסוף חגיגות

ומדוע האיטלקים מתים על הפרגוסטו שלהם? אם נקלעתם פעם לאיטליה ב-15.08, בוודאי פגשתם שלט "יצאתי לחופשה" על דלתות של עסקים רבים בעיר ואולי גם עמדתם

בעבר היו יישובים שלמים שהתמחו במלאכה מסוימת. למשל, הכפר ולברג שבין אביניון לארל, שעליו סיפרתי כבר בעבר, היה כפר של קולעי סלים, והיו כפרים שהתמחו

הוא ממלא את המחשבות שלי בבוקר כשאני קמה. הוא שם גם עם כוס הקפה הראשונה. הוא זז הצדה כשיש לי מטלות אחרות אבל מתייצב שוב

מסלול טיול לאורכה של הדרך האלפינית הגרמנית מלינדאו שעל שפת אגם קונסטנץ במערב ועד אגם המלכים בקצה המזרחי.

השעה שמונה לפי הגרניום ומרפסות העץ אנחנו באלפים. מעל הבתים מזדקרות פסגות. ההרים כאן לא גבוהים באופן יחסי. איך יודעים? אם הם מכוסים עצים עד