תכירו את הרקון החביב שבכניסה לבית. יש לו ביד בקבוק סאקה, המשקה האלכוהולי הלאומי של יפן. הוא נמצא בכניסה לבתים רבים, מה שאומר: ברוכים הבאים, אתם מוזמנים. הווילון עם רצועות הבד המקדם את הבאים בכניסה הוא בעיני התמצית של יפן – ארץ המסתורין, שהגוונים שלה לעתים אפורים, מונוכרומטיים, והיא צופנת הרבה סודות והפתעות בחצרות ומאחורי וילונות או חומות בטון. גם את הירח שבמרכז הווילון כדאי להכיר. משמעותו אחדות ושלמות והוא הגיע ליפן מסין, כמו חלקים רבים אחרים במורשת שלה.
לפני שאתחיל לתאר את יומן הטיול אני מרגישה צורך לשתף קצת מהרשמים שלי ולנסות להעביר את חווית יפן שלי, מה מצאתי בה ומה היא היתה בשבילי. מבטיחה שיהיו גם טיפים, חלקם למחשבה ויש גם כמה שימושיים. בפוסטים הבאים אכנס לתיאורים של המסלול.
פער בין החלום למציאות
מי שעוקב אחרי יודע שנסעתי ליפן עם חלום. חלקו התברר כנאיבי או כמשהו אחר ממה שקיוויתי למצוא. אולי זה מפני שעוד לא העמקתי בה וטיילתי בעיקר במסלול התיירות המקובל, ואולי כי החלום שלי לא נמצא ביפן המודרנית. למשל, חשבתי שאמצא קרמיקה ייחודית ופחות ראיתי את הצד הזה. המזכרות נראו לי בנאליות, ובכלל הרגשתי שתעשיית המזכרות קצת הורגת את האותנטיות. אבל היו חוויות אחרות שלא ציפיתי להן והן היו מאוד משמעותיות.
חליצת נעליים
הירושימה. בוקר כמעט אחרון שלנו ביפן. אנחנו מטיילות בעיר עד הצהרים וחוזרות לגסטהאוס לאסוף את המזוודות. בשביל לקחת את המזוודה צריך לחלוץ נעליים ורגע לאחר מכן לנעול שוב. אני מתיישבת על הכיסא היחיד בכניסה. אחותי חולצת בעמידה. נכנס זוג. הבחורה, צעירה, אסייתית על פי העיניים המלוכסנות, לבושה בחצאית. היא מתלבטת לרגע לגבי האסטרטגיה שלה – כיצד לחלוץ את הנעליים, ומחליטה להתיישב על הרצפה.
היא מחליקה טיפה ומחייכת ממבוכה. אנו מחייכות אליה. הבחור כבר מזמן בפנים (אולי נכנס לעשות צ'ק אין) ושלשתינו מתפרצות בצחוק. למה? ככה. משהו בשדר החביב שלה הביא את כולנו לצחוק. היא שואלת לאן אנחנו נוסעות ואנו מספרות לה שאנחנו בדרך לאוסקה ומחר עוזבות את יפן. אני חוזרת הביתה, נוסעת לישראל, אני אומרת לה, ואחותי ממשיכה להאנוי (ויטנאם). אני מהאנוי, היא אומרת. וככה מתחילה שיחה. הוויה של גסטהאוס.
בכניסות למקדשים חולצים נעליים. בכניסות לאתרי מורשת (למשל בתים היסטוריים) – חולצים נעליים. אפילו במוזיאונים מודרניים לפעמים חולצים נעליים. אנחנו לנו לרוב בגסטהאוסים, ובהם תמיד חולצים נעליים. היו ימים שבהם הפסקתי לספור כמה פעמים חלצתי.
טיפ בנושא הנעליים ולא רק
יש שממליצים לנעול ביפן נעליים שקל לחלוץ. אני סבלתי מכאבי רגליים והייתי חייבת ללכת בנעליים הכי נוחות שיש לי. אז לוקח עוד רגע להתיר קשר או לשרוך. זו יפן. הטיפ שלי הוא סבלנות. שום דבר לא בוער כשנמצאים בטיול. הכל בראש שלנו. מה שנחליט הוא מה שיהיה.
מה שקידה יכולה לעשות
ציטוט של פוסט שכתבתי בפייסבוק בזמן הטיול:
אחרי שבוע באלפים היפנים, שלושה גסטהאוסים, פוטונים על הרצפה, עייפות מלילה של פוטון דק במיוחד, הרפתקאות קולינריות, מורדות הרים מנוקדים בירוק ובכל גווני השלכת, אפרסמונים תלויים לייבוש בפתחי הבתים בכפרים, תרבות סמוראים, המון אסתטיקה יפנית וערים מאוד שלוות – אחרי כל אלה הגענו להמולה של תחנת קיוטו הסואנת.
האוטובוס לדירת ה-airbnb בשעת הערב העמוסה היה דחוס נורא. אחרי שהגענו יצאנו למכולת הסמוכה לקנות אוכל לארוחות הבוקר בדירה. אני כבר מתה מעייפות (איזה עייפות? תשישות), והקידה עם החיוך של הקופאית הצעירה שינתה לי את כל מצב הרוח.
מה שקידה אחת יכולה לעשות. יפן. חוויה שונה ומיוחדת.
טיפ למחשבה
הייתי מציעה לבוא ליפן עם פתיחות לחוויה היפנית. לא לגחך, אפילו לא בלב, כשעובדי חברת האוטובוס עומדים בשורה וקדים לאוטובוס היוצא לשמורת הטבע. לא להגיד בלב או אחד לשני שבגלל זה, מרוב נימוס, היפנים מתאבדים במספרים גבוהים. לא להגיד שהם מנומסים כי פעם הם היו אכזריים. לא לתת מיד תשובות. אני מדברת על דברים ופרשנויות ששמעתי. תחוו את התרבות. כדאי גם לקרוא ספרים על יפן המודרנית. אני קראתי קצת, עדיין לא מספיק. ב"יער נורווגי" של הרוקי מורוקמי יש הרבה גיבורים מתאבדים ועדיין לא ברור לי למה בדיוק זה קורה.
העיקרון שלי: לפני שמגיבים, לפני שנותנים תשובות ומצדיקים למה כן ולמה לא, כדאי לתת לעצמנו לספוג את תרבות המקום, ואת הביקורת להשאיר בצד. זה נכון לגבי כל תרבות, אבל יש משהו ביפן שמעורר בנו את הצורך לפצח אותה. מצד אחד היא הכי מודרנית ומתקדמת שאפשר, ומצד אחר כל כך מסורתית. אני חושבת שזה המגנט שלה היום לרבים שנוהרים אליה. בכל אופן, אם כבר הגענו אליה, הייתי ממליצה פשוט לספוג וגם להאמין שכשיש משהו טוב – הוא טוב כי הוא טוב, בלי סייגים ובלי אבל.
אני לא יודעת אם עשיתי נכון. בכל אופן בשלב כלשהו של הטיול התחלתי לקוד קידות למי שקד לי, במקום להסתבך עם השפה ועם התקשורת המילולית המסובכת לשני הצדדים.
מצ'ה
מצ'ה היא אבקה הנטחנת מעלי תה. חולטים ממנה תה ומוסיפים אותה לממתקים, לעוגות ולגלידה. אולי היא נמצאת גם במאכלים נוספים. אני חוויתי אותה במתוקים. היא מוסיפה מרירות עדינה. הצבע שלה הטריף אותי.
אחותי צחקה עלי שאני בוחרת את האוכל לפי הצבע. השיפודים עם הכדורים הירוקים בתמונה למטה הם כדורי אורז מצופים במצ'ה. יש גם כדורים המצופים ברוטב סויה חם. האמת, הם מתוקים וטעימים יותר, אבל אני מתה על המצ'ה.
יש רבים שמתמכרים, וכשהם חוזרים מיפן מחפשים את הטעם הזה. גם בישראל אפשר למצוא את "שיגעון המצ'ה" בכמה מסעדות ובתי קפה.
זכינו לראות כיצד טוחנים את עלי התה ומפיקים מהם את אבקת המצ'ה ביריד בקיוטו, שנערך בסוף השבוע שבו שהינו בעיר.
טיפ על שתיית תה
יש גנים שבהם מגישים תה וממתק יפני. לפעמים זה כלול בכרטיס הכניסה ולפעמים בתשלום של כ-600 ין בנפרד. כדאי לנסות.
יש המון סוגי תה, אבל הם נחלקים לתה ירוק, כמו זה שאנו רגילים אליו (לרוב סנצ'ה), ולתה העשוי מאבקה – מצ'ה.
אנחנו התנסינו בתה מצ'ה פעם אחת. זה היה בווילה אוקושי סנסו בקיוטו, והחלטנו שזה מספיק לנו. הטעם קצת מר. על הממתקים היפנים אני משוגעת. בפעם הבאה ששתינו תה בבית תה בגן יפני, ביקשנו סנצ'ה. לרוב מספיק לזכור את שתי מילות הקוד: מצ'ה וסנצ'ה, וכבר יבינו אתכם.
גנים שבהם היינו וניתן לשתות בהם תה:
וילה אוקושי סנסו בארשיאמה, קיוטו
תרבות של עטיפה
הכל עטוף ביפן. הסושי עטוף באצה. כל ממתק נעטף בניר משלו, וגם אם תקנו שקית ממתקים או קופסה, תגלו שבפנים כל ממתק עטוף בנפרד. אפילו בשוק כל פריט עטוף.
גם הקימונו הוא למעשה עטיפה. תחשבו על כך. הוא הרי מטשטש את קו הגוף, ומסתיר את הנשיות. היופי הוא בעושר ובצבעוניות של העטיפה. זה נשמע אולי מאוד תיאורטי, אבל אני חוויתי את העניין הזה של העיטוף אחרי יום ביפן. זו היתה תחושה מאוד חזקה שהכל עטוף ושהכיסוי חשוב לא פחות מהתכולה.
טיפים על ממתקים יפניים
הם נקראים ווגאשי, ואני מאוד ממליצה לטעום. הם מאוד מעניינים. יש מילוי של ערמונים, שזה משהו שההגיון שלנו מסוגל להבין. אבל יש גם מילוי של שועית לבנה או אדומה, כדורי אורז מצופים ועוד ועוד. הטעם עשוי להפתיע. אם תהיו בעמק קיסו תתעניינו בממתק האפרסמון הממולא בערמונים (Chesnut). הטעם – גן עדן.
צבעים
סקלת הצבעים של הבתים ביפן מאוד מונוכרומטית. הגענו ליפן אחרי שבוע בבייג'ין, שבה יש המון צבע. אחותי אמרה שהבתים ביפן כהים עד כדי כך שהם מדכאים. אני לא ראיתי את זה כך. מאוד אהבתי את רעפי הקרמיקה השחורים. אבל באמת שמתי לב שמערכת הגוונים מאוד מונוכרומטית.
היפנים משחקים עם המרקם. חומה לבית העשויה מלבני בטון חשופים היא עניין מקובל. שכונות כפריות או שכונות של בתים חד קומתיים בפרברי הערים או בעיירות נראות ממרחק לפעמים כשכונות פחונים. חיפוי של פח גלי בצבע אפור או צהבהב הוא דבר מקובל. לעומת זאת, הקימונו כל כך צבעוני, ונראה שאת כל תשוקת החיים והשמחה שמים היפנים בבדים ובמיוחד בבד הקימונו.
טיפ על קימונו
לובשי הקימונו ברחוב, בעיקר בקיוטו ובנארה, הבירות העתיקות של יפן, הם תיירים. גם אם הם מלוכסני עיניים הם לרוב תיירים מסין, מקוריאה או מטאייוואן. אלה ענקיות התיירות של יפן.
בכל אופן, השכרת קימונו + סידור שיער עולה בדרך כלל 3000 ין (קצת פחות ממאה ש"ח). ראינו אינסוף חנויות שבהן ניתן לשכור קימונו ברובע גיון בקיוטו ולאורך רחוב Higashi Oji Dori, הרחוב הראשי של היגשיאמה (מזרח קיוטו) הנמתח בין צפון לדרום. אבל יש גם במקומות אחרים. תוכלו להתעמק בקישור המצורף.
טחב
כשבאירופה ציירו קדושים עטורים הילות זהב, בסין וביפן ציירו הרים נישאים, מפלי מים, פגודות קטנות מבצבצות מתוך הנוף האדיר, אנשים מיניאטוריים מול איתני הטבע, ציפור על ענף, דגי זהב ושלל בעלי חיים. ראינו תערוכה נפלאה של נכסי תרבות כאלה בעיר האסורה בבייג'ין (תערוכה מתחלפת), קצת במוזיאון הלאומי בקיוטו ובטירת ניג'ו בקיוטו (פרטים בפוסט על קיוטו).
את היחס העמוק לטבע אפשר לראות ביפן בהמון אופנים. הגנים הם למעשה הדמייה של טבע או יצירה של פיסת טבע בתוך השטח האורבני. גם בחצרות הבתים הפרטיים ניתן לראות לעתים גן קטן ואם אין מקום אז מגדלים עץ. היכן שנראה לנו טבעי לשים עציץ גרניום, ביפן יהיה עץ יחיד. לפעמים גדל עץ במרווח צר שבין הבית לחומה, ואם אפילו השטח הזה אינו קיים יגדל עץ קטן בסדק שבתוך אבן או סלע. ובתוך היחס הכמעט מקודש הזה לטבע, יש מקום מיוחד לטחב. סלעים ואזוב מופיעים גם בהימנון של יפן.
הימנון יפן:
ששלטונך יהיה
אלף דורות שמונת אלפים דורות
עד אשר חלוקי נחל יתאחדו לסלעי ענק
מכוסי אזוב
אז מה בעצם אני רוצה להגיד? שפגשנו את היחס המיוחד לטחב ממש מקרוב. הנה דוגמאות: בירידים של סופי שבוע, שבהם ביקרנו, בקיוטו ובהירושימה, היה דוכן יצירה שבו ניתן היה לקבל צמח בתוך גוש אדמה. המשימה היתה לקשט את גוש האדמה בטחב.
במתחם הגדול של מקדש Chishakuin, קרוב למוזיאון הלאומי בקיוטו, מצאנו מעין גן מודרני עם אלמנטים מסורתיים. צילמתי בו את השלט הבא:
Moss is a living organism too. Please don't step on the Moss
טיפ לגילוי דברים נחמדים וקצת הזויים כמו ציפוי עציצים בטחב ושלט על זכויות הטחב
חד משמעית לזוז קצת מהמסלולים המרכזיים. אנחנו טיילנו בסך הכל בציר של מסלול קלאסי ביפן, ואני לא יכולה להתפאר בהמצאת הגלגל. אבל נתנו למקומות רבים יום נוסף, ובמקרים האלה קרו הגילויים וההפתעות כמו יריד מקומי עם דוכנים והופעות, מרחב ציבורי מטופח שלא כתוב בשום מקום ועוד ועוד. אפשר גם לברר בלשכות התיירות המקומיות, במלונות ובגסטהאוסים, אם יש המלצות על אירועים מקומיים.
עץ, תצמח לכאן!
הגנים היפנים אמנם מדמים טבע ויש להם חזות של פיסת טבע, אבל הם מתוכננים באופן מדוקדק וצמיחת העצים והשיחים היא בשליטה כמעט מוחלטת. כבר כשהיינו בבייג'ין, לפני שהגענו ליפן, ראינו את השליטה הזאת בהצמחת ענפי העץ על פי רצון הגנן. היפנים מביאים את היכולת הזאת ממש אל הקצה.
אני דמיינתי שמישהו מורה לעץ: תצמח עקום ותרכון מעל לפלג המים כך שצלליתך תשתקף בהם. את הענף תשלח לכאן. עצור. עכשיו תעשה סיבוב פרסה ותשנה כיוון. אתה לא יכול לעשות מה שבא לך, חביבי. אם ברצונך להיות חלק מהגן הזה עליך לציית להוראות.
טיפ על גנים יפנים
בעניין הזה לא חוויתי שום פער בין הציפייה למציאות. הם כל כך יפים. הכי מדהימים היו בעיני דווקא הגנים הקטנים שהתגלו בכל מיני פינות: בתוך חצרות ברובע הסמוראים בקנזאווה, בכמה מהגנים הפחות מפורסמים של קיוטו, בגנים של המנזר בקויסאן, ברצף המקדשים שבדרך היגשיאמה בטקיאמה, בגן ריטסורין-קואן הנפלא בטקמצו, ובטח יש עוד כאלה שאני לא זוכרת.
אני ממליצה מאוד לשלב גנים פחות ידועים בין כל המומלצים, כי הכרחי בעיני לחוות את השקט, לתפוס פינה, לשבת בה (עם תה או בלעדיו) ולבהות ביופי, לתהות על המינימליזם, על היש והאין, ופשוט להיות שם קצת. בגנים המפורסמים קשה לתפוס שקט והצפיפות רבה, אבל יש ביניהם כאלה שהתפרסמו בצדק וכדאי לראות גם אותם ואפילו לשלם את מחיר הצפיפות. על כן השילוב בין הידועים לאינטימיים היה בשבילי ממש הכרחי, ואני מעבירה את ניסיוני אליכם.
ממליצה לקרוא על עקרונות הגן היפני בבלוג של אורית מצא – little yapanit. אורית מסבירה אותם מאוד יפה.
מדרגות לגן העדן, מתוך הבלוג של אורית מצא
יפנים נולדים לשינטו ומתים כבודהיסטים
בבוקר הראשון שלנו ביפן נכנס לחצר המקדש בקנזאווה בחור צעיר, נעמד אל מול פתח אחד המבנים וערך טקס מוזר. אחר כך עבר בין כל המבנים שבחצר וערך את אותו טקס קצר ומוזר גם מולם. כשסיים יצא והמשיך בדרכו. במהלך הטיול למדתי את הטקס הזה בעל פה: שתי קידות, שתי מחיאות כפיים, מבט מרוכז והתכנסות פנימה למשך כמה רגעים, ולסיום הרכנת ראש. זהו. את זה כל יפני מכיר, ועכשיו גם אני.
במרכז הסואן והמודרני מאוד של אוסקה, יכול אדם עם חליפה להיכנס בבוקר לחצר המקדש, לקוד, למחוא כפיים ולהרכין את ראשו, ואז להמשיך הלאה ליום עבודתו.
בתקופה שבה שהינו ביפן, במהלך חודש נובמבר, הלכו ילדים בני שלוש, חמש ושבע למקדש לקבל את ברכת הכוהן ולחגוג את גדילתם. השינטו, הדת הקדומה של יפן, נטועה בחיי היום יום של היפנים.
אני מתקשה להאמין שהאלים הרבים מסוגלים להיות בעלי משקל כפי שהיו בעבר, כשהעולם היה כל כך סתום וכאותי. זה כנראה גם עניין של זהות תרבותית.
מיו, המדריכה שאתה הלכנו בקיוטו, אמרה שהרבה אמונות עממיות מהשינטו הן חלק מחיי היום יום, כמו למשל האמירה שהוריה היו אומרים לה בילדותה כשלא רצתה לגמור את קערת האורז: בכל גרגר אורז יש שבעה אלים, וצריך לאכול את כל האורז כדי שהאלים לא יתרגזו.
אבל לדבריה, היפנים לא באמת דתיים. ראשית, השינטו אינה דת על פי סממנים רבים: אין בה היררכיה של אלים ואין בה הלכה של מצוות. הבודהיזם חדר ליפן כבר במאה השביעית מסין, והוא חי בשלום עם השינטו. אמירה מקובלת היא שהיפנים נולדים לשינטו ומתים כבודהיסטים. הסיבה היא שתיאורי המוות בשינטו מאוד מפחידים. צריך לחצות ים ואש ומכשולים רבים עד שמגיעים אל המנוחה, ואילו בבודהיזם החיים שלנו בעולם הזה הם רק גלגול אחד, והנשמה ממשיכה להתקיים בגלגול חדש ואחר. זהו מוות הרבה יותר רך.
טיפ על מקדשים
מצד אחד צריך להיזהר מרעלת מקדשים, ומצד אחר קורים בהם דברים מעניינים. כשאני מנסה להיזכר היכן ראינו את הטקסים ואת המנהגים המיוחדים, נדמה לי שתמיד זה היה במקדשים הפחות מתוירים, אלה שאין בהם התקהלות גדולה ושאליהם באים המקומיים לקיים בהם את אורחות חייהם.
יפן עלולה להיות גם רועשת
היפנים קדים קידות, נותנים שירות מעל ומעבר ונכונים תמיד לעזור, אבל הם לא בובות טפלון שקטות, וגילינו שהחוויה היפנית היא לפעמים אפילו רועשת. חבורות של גברים המבלים ביחד במסעדה בסיום יום העבודה וחבורות של צעירות המבלות ביחד – אלה ואלה מקימים לעתים הרבה רעש.
בתחבורה הציבורית הכרוז מזמזם כל הזמן באוזניים ביפנית ואחר כך באנגלית, ובמקומות מסוימים גם בסינית. ביפן מסבירים כל דבר אלף פעם כדי שיהיה ברור. בזכות זה קל ונח לטייל בה, אבל התוצאה לפעמים היא הרעשה מתמדת.
בירידים המזדמנים שחווינו בסופי שבוע בקיוטו ובהירושימה הצעירים והצעירות שהפעילו דוכנים הכריזו על מרכולתם בקול. לפעמים הייתי שומעת בחלום זמזום מתמשך של שפה יפנית באינטונציה המיוחדת הזאת ששמענו בלי סוף במשך היום. זה נכנס לי למח ולא הרפה.
אונסן
יפן היא ארץ שבה האדמה עובדת. את זה כולנו יודעים. בזכות הפעילות הגעשית יש בה הרבה מעיינות חמים וסביבם התפתחה תרבות האונסן – מקום שניתן להתרחץ בו במים חמים אשר יש בהם מינרליים ואלמנטים מרפאים. הרחצה באונסן היא בעירום מלא. בעבר היו גברים ונשים מתרחצים ביחד, אבל עם ההיפתחות למערב הגיעה גם ההפרדה.
אני רציתי מאוד לחוות את חווית האונסן אבל הייתי צריכה לקלף הרבה מחסומים כדי שזה יקרה. אחותי, השותפה שלי לטיול, לא הביעה רצון מיוחד לבלות באונסן ולא רציתי לאנוס את המסלול במיוחד. אבל בסופו של דבר, אחרי שבועיים וחצי ביפן, מצאתי אונסן שהיו עליו המלצות חמות בטקמצו, עיר שבה לנו שלושה לילות, והתירוצים נגמרו. בלב רועד נכנסנו סופסוף לאונסן ונהנינו עד השמים.
קצת הצטערתי שזה קרה לנו רק בסוף, ואולי זו סיבה לחזור ליפן. חווית הקילוף הזאת מההתנגדויות, הבושה והמחסומים, היא תהליך שיש לו ערך בפני עצמו. הרחצה באונסן סימלה בשבילי את ההתמסרות הטוטלית לחוויה היפנית. חזרתי עם עיניים קצת מלוכסנות. בסופו של דבר, גם באונסן, נשים ללא בגדים נחלצו לעזרתנו, והחביבות ונעם ההליכות היו גם כאן. היה יפה לראות אמהות וילדות הבאות להתרחץ יחד באונסן. זהו עוד מבט על יפן. אולי אכתוב פעם פוסט נפרד על החוויה הזאת.
טיפים על אונסן
כדאי לנסות, לא כי צריך, לא כי זה חובה. אין חובות בטיול. אבל זו חוויה מאוד מקומית, וחוץ מזה – פשוט כיף.
קיבלנו מגבת קטנה בכניסה למתחם האונסן. כדאי להביא אחת משלכם. ניתן להכניס אותה למתחם הבריכות. יש מדפים בצד להניח עליהם את המגבת. את הציוד האישי ואת הבגדים שמים בלוקר לפני שנכנסים למתחם הבריכות. המפתח של הלוקר מחובר לצמיד שניתן לענוד על היד. אפשר גם להשאיר אותו מגלוגל עם המגבת (או בשקית קטנה) ביחד עם המגבת בכניסה לבריכות. איש לא יגע לכם בו. ההרגשה ביפן כל כך בטוחה. לפני הכניסה לבריכות יש להתקלח. כיצד זה נעשה, קראו בבלוג של עופר קידר.
מי מפחד מרחצה משותפת, מתוך הבלוג של עופר קידר (תיאור שמאוד עזר לי בהחלטה האישית להתגבר על המחסום)
האונסן "שלנו" – Busshozan onsen
יש עוד כל כך הרבה סיפורים, אבל כרגע זה מספיק. אני רוצה לסיים את הפוסט בחגיגה קטנה של תמונות ילדים ונוער במערכת החינוך של יפן. היה לי מאוד מעניין להתבונן בהם.
הפוסט הבא על יפן יתאר את השבוע שלנו באלפים היפנים. אשמח לשמוע מחשבות והרהורים שלכם בעקבות הדברים שסיפרתי, ומקווה שנמשיך ביחד גם הלאה.
פוסט נהדר ומעורר רצון לחוות את השונות הזאת. כשהייתי בת 17 נסענו לטיול משפחתי ביפן. התארחנו בבית של חברה יפנית של ההורים שלי, זה היה טיול מיוחד במינו. כנערה פחות התרגשתי ממקדשים וטבע, אבל עפתי לחלל מרחובות טוקיו (ובעיקר שהרשו לי להסתובב חצי יום לבד). החברה היפנית הפגישה אותנו גם עם נערות בנות גילנו שלקחו אותנו לחנות מוזיקה עם מיליון פוסטרים ותמונות של להקות פופ יפניות. אני מאוד רוצה לחזור לשם כאישה בוגרת וכמעצבת ולחוות יותר את הטבע ואת תרבות הנייר המדהימה.
הטיול ההוא נשמע כמו חוויה מדהימה. וזה גם משקף את העובדה שאנשים באים ליפן מהמון סיבות שונות. תתארי לך שאפילו לא הייתי בטוקיו. רציתי לראות את יפן היותר מסורתית, את המרחב, את הכפרים ואת ערי השדה (אם אפשר לקרוא כך לערים שהן כמו גוש דן לפחות בגודלן). יום באוסקה המחיש לי קצת את הווייב העירוני הזה שהוא אולי דוגמה קטנה למה שקורה בטוקיו, וזה בהחלט היה חוויה צבעונית ומרתקת. אני חושבת שלא סיימתי עם יפן והידיעה הפנימית הזאת שאתה נסעתי מראש, היא זו שאפשרה לי לעשות ויתורים גדולים. אבל מי יודע – העולם גדול ומעניין לאן אגיע. את בטח עוד תגשימי את המשאלה. לפני פחות משנה החלטתי שאני נוסעת השנה וכך היה.
זיוה, קראתי ואהבתי את הפוסט שכתבת. גם התמונות ייחודיות. התמקדת באמת בתרבות והמנהגים היפנים. דברי המדריכה בקיוטו שהשינטו והבודהיזם אינם באמת דת, נאמרו לנו גם ע"י המדריך שלנו, רק שקראתי בכל כך הרבה מקומות ע"י פרופסורים וד"ר שמתייחסים לכך כדת שאני תוהה מה הנכון. אהבתי את האימרה של המדריכה כשלא אכלה הכל מהצלחת: בכל גרגר אורז יש שבעה אלים, וצריך לאכול את כל האורז כדי שהאלים לא יתרגזו. גם כאן בעצם האימרה מתייחסים לאלים. אז אולי לדת יש פנים רבות ולא חייבים להיות צוויים ולא היררכיות כמקובל? אין לי תשובה לכך רק מעלה כתהיה . גם אני נהגתי כמוך ולמרות ההנחיות לכדאיות נעל שאינה זקוקה לקשירה, באתי עם הניו-באלאנס שהם הכי נוחות להליכה. אהבתי את הגנים ויזואלית אבל הפריע לי שהם אינם גדלים טבעיים אלא "מהנדסים" אותם כרצונם.
אני חושבת שהשאלה אם השינטו והבודהיזם הם דתות – זה גם עניין של נקודת מבט. בשבילי זה לא כל כך משנה. בכל מקרה אני לא מאמינה שמקומם של האלים הוא אותו מקום היום כמו בימים שבהם בני האדם לא ידעו להסביר את תופעות הטבע והיו תלויים בחסדי האל או האלים בכל אורחות חייהם. אבל כנראה שיש מקום לשינטו כתרבות וכחלק מזהות וצורך בהשתייכות, והרבה אני עדיין לא מבינה. למשל, מהי בכל זאת מהותה של התפילה הזאת של היפנים (הקידות ומחיאות הכפיים). אז אפשר ללמוד ואולי גם לנסוע שוב ליפן 🙂
תודה לך שחשפת אותנו , אהבתי את הפתיחה שלך שלתת מקום לתרבות שלהם בלי שיפוטיות , נכון בהרבה מקומות, עוד לא היייתי ביפן ומעניין לראות, מקוה שאהיה בהמשך
הי מיכל. תודה על התגובה שלך. הרבה אנשים מסתכלים על ההוויה היפנית בעיניים עקומות, כאילו מה שהם רואים הוא משהו שלא יתכן או שאין לו מקום בעולמנו, ולכן כתבתי את הדברים האלה. אני בטוחה שאת תדעי להעריך את התרבות היפנית כפי שהיא, ללא שיפוט.
מאוד נהניתי לקרוא את הפוסט. גם אני חזרתי זה עתה מיפן עם חוויות עמוקות אותן תארתי כאן https://accidentaltouristsite.wordpress.com/יפן-_סתיו_2017/. האופן שבו הטעמת אותנו בטעימות קטנות של חוויות העלה בי שוב את הזכרונות הנעימים. שוב תודה
דורית, שלום. תודה רבה על הפרגון. מאוד נהניתי לקרוא את הפוסטים שכתבת על יפן ומצאתי את עצמי מהנהנת. שמחתי במיוחד על המלצות הקריאה שלך. כתבת בכמה מקומות שיהיה פוסט נפרד לחוויות ספציפיות, ואני סקרנית לקרוא את ההתרשמות המפורטת שלך מנאושימה ומהתערוכה בפוראוור מוזיאום בקיוטו. תודה על החלון החדש שפתחת לי. אני צמאה לשיח משמעותי 🙂
זיוה ברוכה הבאה, כבר חיכיתי שתחזרי לספר את הסיפור שלך של יפן. אהבתי מאד את הבקשה שלך לא להיות שיפוטיים. נשמע מאד נכון בכלל ובטח לגבי תרבות ככ שונה ולא מובנת למרות שהיא מודרנית. זה בדיוק השוני שכ"כ מושך אותי גם במשך שנים לבקר שם. מקווה שיקרה בקרוב (: מחכה להמשך הסיפורים !
תודה, ירדנה, על קבלת הפנים. מקווה להמשיך לספר בקרוב 🙂
קראתי בלי הפסקה את הפוסט ואת יפן דרך המילים שלך. אני גם חולמת על יפן ויודעת שלפעמים יש פער בין המציאות לחלום ועדיין החלום היפני מסקרן ביותר.
הצבעוניות של הקימונו לעומת הרקע המונוכרומטיות של האורבניות היפנית מעניינת ומטריפה.
ממש נהנתי מההבחנה של תרבות העטיפה, הטקס של עטיפת כל חפץ ופתיחת כל חפץ, אוכל, ליבוש מעניינת מאוד במיוחד לקצב החיים המערביים שלנו שהכל צריך להיות מהיר ומיידי, עדיין היפנים עוטפים את עצמם בעטיפות.
נושא העטיפות הזכיר לי את הזיכרון של נייר העטיפה היפני ששמרת מסבתא של, הנייר שהצית את החלום היפני.
ומעטיפת עטפות להסרת שכבות חווית האונסן מדהימה!
אין ספק שהרמתי גבה ונירתעתי בהתחלה אבל אחרי כמה דקות צפיה בסרטון שהיה באחד הלינקים שצירפת, חווית האונסן עושה חשק גדול.
מחכה לעוד קצת יפן בפוסטים הבאים (-:
מיכל, מאוד מעניין לי לקרוא את מה שאת כותבת ולראות איך הדברים הגיעו אלייך. אני יודעת שאת תדעי להסתדר עם הפער שיש בין החלום או בין הדמיון לבין המציאות, וכבר מדמיינת איזה לוחות חומרים תרכיבי אחרי ביקור ביפן. אני חושבת שכמעצבת יהיה לך מאוד מעניין לטייל שם.
ברוכה הבאה מיפן
התגעגעתי למילים שלך …
ולמרות שלאחרונה אני לא נמצאת כאן שם ובשום מקום … מייד כשקיבלתי את הניוזילטר, נשאבתי לחוויה היפנית שלך .
מאוד אוהבת את הנגיעות' התמונות והטיפים שהבאת פה . במיוחד את הטיפ לחשיבה, שהוא בעצם המפתח שלך ליפן (ובכלל)ובלעדיו היית עוד תיירת שמגחכת בלב …ולא מגיעה לחוויות האמיתיות כמו האונסן .
תודה על תבונה רגישות ופתיחות בעוד פוסט נפלא
ממתינה לחוויות היפניות הבאות
תודה רבה, טובה, שהגעת אלי במיוחד מהיכן שאת נמצאת. יפן כל כך שונה, והחוויה הגדולה ביותר היא לפגוש את השוני הזה. שמחה לשמוע את המשוב שלך ומתגעגעת אלייך ולכאן שם 🙂