שמתי לב
  • בית
  • מי אני
  • תכנון טיולים
  • המלצות
  • הבלוג
  • בישראל ובעולם
  • לטייל בתחב"צ
  • קשר
  • טיפים
  • בית
  • מי אני
  • תכנון טיולים
  • המלצות
  • הבלוג
  • בישראל ובעולם
  • לטייל בתחב"צ
  • קשר
  • טיפים
שמתי לב
  • בית
  • מי אני
  • תכנון טיולים
  • המלצות
  • הבלוג
  • בישראל ובעולם
  • לטייל בתחב"צ
  • קשר
  • טיפים
  • בית
  • מי אני
  • תכנון טיולים
  • המלצות
  • הבלוג
  • בישראל ובעולם
  • לטייל בתחב"צ
  • קשר
  • טיפים
שני סיפורים מיוון

עיניים קטנות, מסתכלות וחוקרות, מציירות לי את כל העולם, פי רי פי פי…

ראשי יוון שני סיפורים מיוון

שני סיפורים מיוון

מרץ 5, 2016

על נשים בעתות משבר

סיפור אחד הוא היסטורי שברבות הימים הפך להרואי. הסיפור האחר בדוי מתחילתו ועד סופו אך מבטא מציאות קשה שאין בה כלום מן הגבורה. ואולי דווקא כן, אבל זו גבורה אחרת, גבורה של הישרדות יום-יומית אפורה.

 

הסיפור ההיסטורי של נשות סולי

לפני כמה שנים טיילתי עם המשפחה בצפון יוון, וביום ארוך של נסיעה מכפרי זגוריה לכיוון מפרץ קורינתוס סטינו מהדרך במיוחד בשביל לעלות להר זלונגו ולנסות להבין מקרוב את הטרגדיה שאירעה בהר לכמה עשרות נשים בשנת 1803. להלן הסיפור מראשיתו:

ב-1630 חיפשו כמה בני משפחה אחת מקום להתיישב בו הרחק מעינם הפקוחה של התורכים אשר שלטו בימים ההם ביוון והכבידו את ידם על התושבים. הם התיישבו בסולי (Souli), אזור הררי המחוז אפירוס, במרחק מה מהחוף הצפון מערבי של יוון, לא רחוק מפרווזה (Preveza). ההתיישבות הפכה לכפר, הכפר גדל, אנשים ראו כי טוב והקימו כפרים נוספים בסביבה. למעלה ממאה שנים אחר כך כבר היתה ההתיישבות הזאת משמעותית ומנתה לפי אחת ההערכות 12,000 איש, שהיו פזורים בכמה כפרים באזור.

כדי לסבר את האוזן יש לומר שבאותה תקופה דווקא חבלי ארץ הרריים ביוון זכו לשגשוג היות שהתורכים לא התערבו באזורים הנידחים. הבידוד עמד כאן לזכות התושבים. כך נבנו בתי מידות ואחוזות יפות בחצי האי פליון ואף בכפרי זגוריה. הנוף היפה והמורשת האדריכלית של אותה תקופה הם אלה שמושכים היום את התיירות אליהם, וכל זה דווקא בזכות הבידוד והתנאים הקשים. אבל אנשי סולי לא זכו לכך. גורלם היה אחר.

.

היחס של השלטון העותמני

התורכים לא אהבו את האוכלוסייה הזאת המקיימת אוטונומיה ואינה משלמת מסים, והשלטון בקונסטנטינופול הורה לחסל את יישובי סולי. פעמיים ניסו התורכים לתקוף את הכפרים אך נתקלו בהתנגדות צבאית. אחרי שני ניסיונות כושלים בהפרש של עשרים שנה זה מזה, הרימו ידיים.

 
תושבי הכפרים הרוויחו עוד עשרות שנים של שקט עד לימי כהונתו של עלי פאשה, השליט האכזר שידע האזור מתולדותיו. פאשה נולד בעיירה קטנה בדרום אלבניה ועסק מילדות בשוד דרכים כדי לפרנס אותו ואת אמו האלמנה. ברבות השנים הוא השתלט בעריצות על המרחב של דרום אלבניה וצפון מערב יוון. התורכים בחולשתם העדיפו שייצג אותם כשליט מקומי במקום להתעמת אתו. סיפורי אימה ידועים מתקופת שלטונו על הוצאות המוניות להורג ועל נערות מיואנינה שהאשים בניאוף על לא עוול בכפן והשליך בתוך שק לאגם. להתיישבות באזור סולי היה לו פתרון אחד: חיסול.


הימים היו גם ימיו של נפוליאון והתפשטותו המהירה היוותה איום על האימפריה העותמנית. נפולאון היה מעוניין לעודד מרידות מקומיות, ועל כן העבירו הצרפתים אספקת ציוד ונשק ליישובי סולי דרך נמל פרגה (Parga). נפשם של התורכים נקעה כשנודע להם שתושבי סולי מקבלים עזרה מבחוץ מידי כוחותיו של נפוליאון.

 

חוף הים של מחוז אפירוס

.

התכנית הזדונית של עלי פשה

פשה הגה תכנית חיסול מתוחכמת יותר מזו של קודמיו. הוא הטיל מצור על האזור והביא להחלשת האוכלוסייה. הגברים לא יכלו לצאת מהכפרים לצורך עבודה בשדות או לפעילות המסחר, והאספקה ביישובים אזלה. הסוף הלך וקרב, ובדצמבר 1803 הוחלט לפנות מהיישובים את הנשים והילדים. הנשים חולקו לשלוש קבוצות שיצאו מהכפרים בחשאי. שתיים מהן הצליחו להתרחק ולהגיע למקום מבטחים, ואילו הקבוצה שיצאה לעבר הר זלונגו נחשפה.

באותו זמן הגברים שנותרו בכפר כבר הוכרעו ורובם נהרגו. כשהבינו הנשים שהתורכים דולקים אחריהן ידעו שלא יוכלו לנצח במערכה הזאת. הן ידעו היטב במה כרוכה נפילה בשבי כוחותיו של עלי פאשה. המעגל הלך ונסגר, והן החליטו לעשות מעשה נועז, מעשה של יאוש, ולסיים את חייהן וחיי ילדיהן כדי לחסוך מילדיהן ומעצמן את האכזריות הצפויה להם בשבי. תחילה הן זרקו את הילדים אל הסלעים, ואחר כך  קפצו אל מותן בעקבות ילדיהן.
.
בתמונה – הסלעים במורדות הר זלונגו. קשה לדמיין מה קרה על הסלעים האלה
 
 
 

.

תגובות של עולם האמנות על הטרגדיה שאירעה בזלונגו

בשנים שלאחר מכן התפרסם הסיפור ברחבי אירופה, והתגובות הולידו כמה יצירות אמנות שעסקו בטרגדיה. המפורסמת שבהן היא ציורו של הצייר הצרפתי ארי שפר, משנת 1827,  אשר צייר את מעשה ההתאבדות של הנשים והילדים. הציור מוצג בלובר.

 
 

ברבות השנים, בתקופת הקוממיות של יוון, חל על הסיפור ההיסטורי תהליך של גלוריפיקציה ונוצר האתוס של הריקוד. נטען כי הנשים, בקור רוחן ומתוך התעלות הנפש, רקדו ריקוד טקסי-מסורתי לפני שקפצו אל מותן, ואת הילדים הן השליכו תוך כדי ריקוד. שיר פופולרי המלווה בריקוד – מושר ברחבי יוון. השיר נכתב על ידי Dionysios Solomos שגם חתום על ההמנון של יוון. מקהלות בעולם שרות את "הריקוד של זלונגו"



השיר בתרגום לאנגלית:
Farewell poor world,
Farewell sweet life,
and you, my wretched country,
Farewell for ever

Farewell springs,
Valleys, mountains and hills
Farewell springs
And you, women of Souli

The fish cannot live on the land
Nor the flower on the sand
And the women of Souli
Cannot live without freedom

Farewell springs
…

The women of Souli
Have not only learnt how to survive
They also know how to die
Not to tolerate slavery

Farewell springs
 

פרויקט ההנצחה על הר זלונגו

בשנת 1961 נבנה על ההר מונומנט ענק ממדים כאנדרטה למעשה הגבורה של נשות סולי על ידי האמן George Zongolopoulos. שש נשים מונומנטליות האוחזות בידיהן מייצגות את הנשים הרוקדות. אל האנדרטה שבפסגה מובילות 410 מדרגות. בערך באמצע העלייה יש כתובת גדולה המתארת את הסיפור בקצרה ומציינת שכאן השליכו הנשים את הילדים על הסלעים. הסתכלתי על הסלעים ונחרדתי. לא מדובר בתהום. אני מתקשה אפילו לתאר במילים אלו מחשבות רצו לי בראש באותם רגעים.

האנדרטה בפסגה היתה בשיפוץ. נוף יפה של חוף אפירוס נשקף מלמעלה.

 

הר זלונגו

 

George Zongolopoulos, הריקוד של זלונגו

 

בין האתוס למציאות

לא פלא שהתפתח אתוס של גבורה סביב הסיפור הטרגי של נשות סולי בהר זלונגו. במבט מפוכח של היום לא נח לנו עם אתוסים שכאלה. האם היה בידיהם של אנשי סולי להתנהל אחרת אל מול השליטים העותמניים? האם המיטו על עצמם את האסון בסירובם לשלם מסים או שהקונפליקט וסופו הטרגי היו בלתי נמנעים? אני מרגישה שאין לי היכרות מספיק מעמיקה דיה על המציאות ביוון באותה תקופה כדי לשפוט. מה שברור הוא שההתיישבות בסולי לא היתה קיקיונית ולא היה זה קומץ של קנאים שפרנס את עצמו מגזלת היישובים הסמוכים, כפי שניתן לנחש לאיזו אפיזודה היסטורית אני מרמזת. הם ישבו באזור במשך כמה דורות. ובאשר לנשים  – סופר עליהן שהיו מיוחדות גם בחייהן. בשונה מהמקובל ביוון באותה תקופה, בסולי היו שמחים גם בלידתה של תינוקת.


יש הרבה מקורות ברשת על "הריקוד של זלונגו". הנה שניים:


מקורו של הריקוד
 

עוד על הריקוד של זלונגו

 לבעלי הסבלנות – המאמר women way מספר על ייחודן של נשות מחוז אפירוס לאורך ההיסטוריה.

.

כיצד מגיעים אל הר זלונגו

חפשו במפה את הכפר Kamarina שבמרחב של Preveza. משם מטפסת הדרך אל ההר.


אפשרויות נוספות בסביבה
כפי שסיפרתי, אנחנו רק חלפנו באזור, אבל נראה שיש יעדי תיירות לא רעים בכלל לאורך החוף הצפון מערבי של יוון. פרווזה יושבת בנקודה מיוחדת בין המרחב הפתוח של הים האיוני לבין מפרץ גדול הסגור כמעט הרמטית ופתוח אל הים רק בפתח צר. מעט דרומה משם – האי לפקדה, יעד תיירות פופולרי. צפונה מפרווזה נמצאת העיר פרגה (Parga), זו שאליה הביאו הצרפתים את האספקה לכפרי סולי, והיא נחשבת לעיירת נופש יפהפייה. עוד קצת צפונה מפרגה נמצאת Igoumenitsa שממנה יוצאות ההפלגות לאי קורפו הסמוך. מזרחה מזלונגו נמצאת העיר ארטה (Arta) ולה – גשר מפורסם על הנהר ואגם יפה בשם Ziros. גם יואנינה והאתרים שסביב לה (מערת נטיפים, התיאטרון של Dodoni) אינם רחוקים.


לסיום הסיפור הטרגי הזה – תמונה קצת יותר אופטימית – מחזה שכיח בטיול אביבי ביוון.
 






 
 
*******
 
 

האמא של הכלב

מדובר בספר שכתב הסופר היווני פאוולוס מאטסיס. במרכזו – דמותה של רוביני המגלגלת את קורותיה, קורות משפחתה וכל הדמויות שליוו את ילדותה ונערותה בעיירה מצדופוליס בעת מלחמת העולם השנייה. רוביני מתארת את האירועים כשהיא כבר בגיל מתקדם וחייה באתונה. היא מציגה את עצמה כשחקנית תאטרון  מאושרת שאין לה למי לדאוג כי אין לה קרובי משפחה וידידי נפש, ואת האירוניה שבכך ניתן לחוש ממרחקים. היא משנה את שמה לרראו ומכריזה שלעולם לא תחזור למצדופוליס, המקום שבו חוותה אירועים טראומטיים, כאילו ששינוי הזהות יכול להשכיח את העבר.
 
 
 
 
 

הומור שחור

רוביני מספרת על קורותיה באופן משעשע ובהרבה הומור שחור, שמאחוריו מסתתרת מציאות חיים קשה.
.
"…אנחנו גרנו בדיוק מאחורי הגומחה שבירכתי הכנסייה. הכומר היה מגיע כל בוקר באותה שעה, כמו שעון, שש וחצי, הוא היה השעון המעורר שלנו. הוא היה מגיע בשש וחצי בדיוק, הולך להשתין מאחורה ואחרי זה נכנס לכנסייה. אמא שלי היתה צועקת, קומו, פאפא דינוס השתין, אתם צריכים ללכת לבית הספר. זה מפני שלא היה לנו שעון מעורר בבית."
 

נשים חזקות בחברה הפטריאכלית מטבעה

בנוף ילדותה של רוביני נכחו בעיקר נשים. הן אלה שנשאו בנטל היום-יום ובדרך כלל היו עוזרות זו לזו בהישרדות הקשה, פרט לאלו שצקצקו מתחת לשפתיים. תמיד יש גם כאלו. בין הנשים שרוביני מתארת כחלק מהווייתה היום-יומית היו גם כאלה שפעלו במחתרת בסיוע לפרטיזנים.
 
"אנחנו תמיד התפלאנו, אם הן הולכות לכפרים מה פתאום הן יוצאות לדרך עם תרמיל לצידה ועם סלים מלאים כרובית? אחרי זה נודע לי שהן סוחבות רימוני יד".
 
מצדופוליס היא ככל הנראה בדיה ספרותית, עיר שאינה מזוהה במדויק עם מקום ספציפי. אולי מצדופוליס היא על משקל מגלופוליס שבמרכז הפלופונז, שכן גם מאטסיס, הסופר, גדל בפלופונז. כך או כך זו עיר שרוביני חוותה בה השפלה קשה עם סיום המלחמה, בשל הצביעות ומערכת הערכים המסולפת של החברה היוונית הפטראכלית באותם הימים.
 

גברים חלשים

אחיה הגדול של רוביני התבייש באמו על שהעניקה מחסדיה לקצין איטלקי מכוחות הכיבוש למען פת לחם לילדיה. הוא עזב את הבית, אף על פי שהוא עצמו היה משחר לפתחו של הבורדל, בית הזונות המקומי, ואם לא נכנס פנימה זה רק מפני שלא היה לו כסף לשלם בעבור השירות. הגברים בספר כולם חלשים או גרוטסקיים. הכומר של הכפר מבלה עם זונה. האח הצעיר של רוביני היה נכה, ולתחושתי אין זה מקרה שהסופר בחר להטיל בו מום. האב אינו נוכח כלל בתמונה היות שלא שב מהמלחמה באלבניה שאליה יצא עוד לפני הכיבוש הנאצי. על גורלו לא אספר כאן ורק אומר שפרטים אשר נודעים בסיום מטילים צל כבד על גבורת המלחמה.
 
על היחס של המשפחה לאב מעידה רוביני כבר בתחילת הספר:
"ביקשנו מהעלמה סלומי שתקשיב לרשימת הנופלים, שאני לא אצטרך סתם ללכת ולבזבז זמן. הלכנו גם למשטרה ולמועצת המחוז, אולי נשמע משהו, שנוכל ללבוש שחורים ולתלות סרט שחור על הדלת. רק שאף פעם לא אמרו את השם של אבא שלי, אל תדאגו, העלמה סלומי היתה אומרת לנו, אם יקרה לו אסון השלטונות כבר יודיעו לכם, שתבואו לקחת את המדליה."
 
אף שהספר נכתב בידי גבר, בעיני, "האמא של הכלב" הוא ספר שכולו הצדעה לנשים. ואם אתם חושבים שגיליתי לכם הכול ואין מה לקרוא – זו טעות מרה. יש בו עוד הפתעות. הספר נחרט לי בראש ולא יצא ממנו במשך שנים.
 
אביב ביוון
אני מזמינה אותך להירשם ולהיות תמיד בעניינים

עוד סיפורים מן הבלקן

בוקר טוב בולגריה – על אמנות רחוב בשתי ערים וכפר אחד

לקריאה »

הקירות בטרנסילבניה מדברים גרמנית

לקריאה »

מסלול טיול בצפון יוון ופניני טבע בחבל זגוריה

לקריאה »

Facebook Comments

היסטוריה יוון ספרות
« הקודם
הבא »
השארת תגובה

ביטול

הי,

שמי זיוה.

'שמתי לב' החל להיכתב כמעט מעצמו באמצע 2015. כשמטיילים תמיד קורים דברים מעניינים והסיפורים מתגלגלים על הדרך. 

אני עוסקת כיום בתכנון טיולים בהתאמה אישית. אתגר מיוחד שבחרתי להתמודד עמו הוא תכנון טיולים גם למטיילים בתחבורה הציבורית.

כמו כן, אם יש לכם עסק ירוק או סיפור מעניין – אתם מוזמנים לפנות אלי.

עוד עלי קראו כאן.

Facebook

מתלבטים אם לנסוע לדרום צרפת? ואולי כבר יש לכם כרטיס טיסה ביד לליון, ניס או מרסיי?

בקבוצת הפייסבוק שפתחתי ביחד עם קולגה נהדרת המתגוררת בפרובנס, תקבלו רעיונות ותשובות מקצועיות לכל שאלה.

Facebook

עוד יש מפרש לבן באופק

רוצה לברוח אתי קצת אל מקומות רחוקים וקרובים, אל נופים ואל מנגינה של שפה זרה?

הצטרפו אל מועדון הקוראים של שמתי לב 

מה נוכל לעשות ביחד

  • יש לך עסק תיירות ירוק? אפשר לדבר על שיתוף פעולה
  • רוצים יעוץ לטיול הקרוב באירופה? מוזמנים לפנות אלי
  • יש לך שאלה או רעיון לשתף? אני פתוחה לשמוע

052-3741683    ziva.samtilev@gmail.com

על מה אפשר לקרוא פה

  • בית
  • מי אני
  • תכנון טיולים
  • המלצות
  • הבלוג
  • בישראל ובעולם
  • לטייל בתחב"צ
  • קשר
  • טיפים
תפריט
  • בית
  • מי אני
  • תכנון טיולים
  • המלצות
  • הבלוג
  • בישראל ובעולם
  • לטייל בתחב"צ
  • קשר
  • טיפים
בואו לבקר באתר הטיולוגים

כל הזכויות שמורות לזיוה רענן © samti-lev.com

Theme by CLASS - WordPress Themes
גלילה לראש העמוד

הי,
אני שמחה שהגעת לכאן ומזמינה אותך להישאר.

אני כותבת לאנשים:

  • שמחפשים השראה לטיול
  • שמתעניינים בתרבות המקומית
  • שאוהבים לגלות פינות נחבאות

שלום,

אני כותבת על המוכר והפחות מוכר. יש לי גם טיפים, ולפעמים הם לא רעים בכלל. 

שווה להישאר, לא?

ההרשמה כאן. תמיד אפשר גם לבטלה.

דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות כלי נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסטהגדל טקסט
  • הקטן טקסטהקטן טקסט
  • גווני אפורגווני אפור
  • ניגודיות גבוההניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכהניגודיות הפוכה
  • רקע בהיררקע בהיר
  • הדגשת קישוריםהדגשת קישורים
  • פונט קריאפונט קריא
  • איפוס איפוס