היה היה פנס בודד בקצה שכונה

"איש זה אולי מגוחך, אבל הוא פחות מגוחך מהמלך, מהרברבן, מאיש העסקים ומהשתיין, כי לכל הפחות למלאכתו יש טעם."


אולי היו אלה הימים שלאחר גילוי החשמל, אשר הולידו התרפקות על התקופה שחלפה מן העולם זה עתה. דמותו של מדליק הפנסים אשר היה מדליק מדי ערב  כל פנס ופנס בנפרד זכתה בהילה רומנטית.


בישראל, בשנות השבעים של המאה הקודמת, באה להקת תמוז וסתמה את הגולל על נהרות הנוסטלגיה האלה עם צמד השורות:
"פנס רחוב כיבה עצמו לדעת

מימין – פנס רחוב מימי הביניים עם עצים להסקה,
ומשמאל – פנס עם נורת חשמל בעיצוב מסורתי.

הדברים האלה נכתבים כחודשיים לאחר פרסום הפוסט. עד כה נהגתי להניח לפוסטים שכבר פרסמתי. אבל  המפגש עם הפנס הבודד של גניגר, המעוז האישי שלי, הותיר עלי רושם רב ואף התרגשות. מעולם לא שמתי לב אליו. אחרי פרסום הפוסט שאלה אותי שכנה אם אני מכירה את הפנס הבודד של גניגר. התביישתי להודות שלא, הבטחתי ללכת לראות אותו כבר למחרת, והגעתי אחרי חודש וחצי.

הפנס הכי בודד שהכרתי מימי מימי לא פגשתי פנס כל כך בודד, מלוכלך וחלוד. קופסת החשמל הקטנה על העמוד, הקיבוצית כל כך בפשטותה או שמא בגסותה, עמידתו האיתנה והענווה ביחידות גמורה בקטע שנותר משדרת הברושים ההיסטורית – כל אלה גרמו לי להחסיר פעימה. חרף החלודה, חוטי החשמל הגלויים והפשטות, יש בו גם שמץ של הידור זר ואלגנטיות של ימים אחרים.   הפנס נמצא בין מגרש הכדורסל לבית של מירי ודורון, מעל לספרייה. לאלה מהקוראים שאינם מקהילת גניגר אספר שהספרייה המתחדשת בימים אלה שוכנת בבית אשר שימש בעבר כחדר אוכל. הוא תוכנן על ידי האדריכלים ריכרד קאופמן ולוטה כהן בסגנון הבינלאומי והיה אז חדר האוכל הבנוי מאבן (שאינו צריף) הראשון בתנועה הקיבוצית.     הספרייה המתחדשת בימים אלה, שהיתה בעבר חדר-אוכל, ומעליה ברושים אחדים ופנס אחד שנותרו מהשדרה ההיסטורית   בין חדר האוכל הוותיק ועד קרוב לבית הילדים הראשון נמתחה בעבר שדרת ברושים. שרידים של השדרה נראים בתמונה למעלה. בצד השדרה היו בתי מגורים של חברים. כבר בילדותי רוב החברים גרו בבתים אחרים. שתיים מבנות כיתתי הגיעו לגניגר עם הוריהן כשהיינו ילדי גן או בתחילת ביה"ס היסודי, והיות שהמשפחות היו חדשות הן קיבלו דירה ישנה בצד שדרת הברושים. השדרה נעלמה מהנוף שלנו עם המעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית. במקום שבו היתה נבנתה השכונה הראשונה אשר נועדה לפתור את מצוקת הדיור של המשפחות הגדולות. זה קרה אי-שם בסוף שנות השבעים של המאה שעברה.      שדרת הברושים, הבלוואר של גניגר   תמונה מהארכיון של גניגר מראה עד כמה היה קטן הקיבוץ, וליתר דיוק "הקבוצה", בראשית הדרך. שדרת הברושים היתה השדרה המרכזית של היישוב הקטנטן. מערבה משדרת הברושים קיימים עד היום שני צירים מקבילים: שדרת הזיתים והשביל המקשר בין חדר האוכל הנוכחי למועדון לחבר. בעבר היו אבני השביל הזה צבעוניות וכילדה הייתי משחקת ב"אסור לדרוך על הצבע האדום". עוד יותר מערבה משם נמצאים רוב בתי המגורים של היום. אבל בראשית ימיה של הקבוצה היתה שדרת הברושים הבולוואר של גניגר, ואת הבולוואר עיטרו פנסי הרחוב כמו הפנס הבודד הזה אשר שרד את כל תמורות הזמן ונותר כעדות אילמת לעבר. פנס אחד בודד וכל כך הרבה זיכרונות: הביקורים של אחר הצהרים אצל לילך ואצל ענבר, ההליכה אל הטלפון הציבורי שבמזכירות הישנה דרך שדרת הברושים… הייתי צריכה לערוך "טיול" בפריז, בטוסקנה ובקטלוניה כדי לפגוש את פיסת ההיסטוריה המיוחדת הזאת.