בילדותי היו לי דודים מצרפת. היו מופיעים אחת לשנתיים בערך עם מתנות, שעונים לשני אחי ומחרוזות לאחותי ולי. אמא שלי לא אהבה את ההסללה המגדרית הזאת. אני דווקא שמחתי אבל תחת מבטה החמור של אמא לא העזתי לענוד את המחרוזת שלי. פעם אחותי ואני קיבלנו במתנה ביקיני. אמא אמרה שהחלק העליון מיותר. היא לקחה מספרים והכינה מהחזייה סרטים לשער. התאבלתי על אבדן הביקיני אבל לא אמרתי כלום.
אני זוכרת נסיעה לחיפה ביחד עם גלי ואמא שלה, מרים. שמחתי להצטרף אליהן לבילוי משותף. עברנו מחנות לחנות והסתכלנו על תכשיטים. גלי ומרים בחנו את התכשיטים והחליפו עליהם דעות. העיניים שלי נפערו אל מול העולם המסעיר שנפתח בפני ואל צורת הבילוי שלא הכרתי. לא קניתי לעצמי כלום וגם לא ידעתי מה להגיד על התכשיטים. לא ידעתי אפילו מה אני חושבת עליהם, אבל השעות האלה עם גלי ומרים היו בשבילי חוויה לשנים.
♥
בגיל בית הספר היינו נקראים למדידות בגדים באביב ובסתיו. אל מול העיניים הבוחנות של המטפלת ומחסנאית הבגדים מדדנו את בגדי העונה שחלפה ובגדים של ילדים גדולים מאתנו לצורך השלמות. היתה זכות סירוב, אבל הבנתי שיש לה גבולות ברורים. מי שמסרבת לכל מה שמוצע לה היא ילדה בעייתית וצריך להסתדר עם מה שיש. הייתי ילדה סתגלנית שמפנימה ומקבלת את המציאות כפי שהיא אבל כמהתי לתחתונים "קנויים", מרפרפים, עדינים, צבעוניים, שיחליפו את קולקציית תחתוני הכותנה הלבנים הגסים של הקיבוץ . היתה לי פנטזיה על תחתונים ובדמיוני יצרתי לעצמי קולקציה במגוון צבעים ודוגמאות.
כשגדלנו קצת היו בנות שהצליחו ליצור לעצמן מלתחה צנועה של בגדים פרטיים. לא רק תחתונים יפים היו להן אלא גם ג'ינס שההורים הסכימו לקנות להן או חצאית ססגונית שנקנתה בגרושים בשוק הפשפשים ביפו. אני חשבתי שהורי לא יסכימו לקנות בגדים פרטיים והסתפקתי בג'ינס שתפרו לנו בקיבוץ. כשקיבלנו תקציב קטן לביגוד לקראת סוף התיכון זו היתה גאולה.
♥
יום אחד, בזמן אחת ההפסקות בין השיעורים בבית הספר התיכון ביפעת, קראו לי לגשת למזכירות. שמעתי כמה מבני כיתתי צועקים: את נוסעת לגרמניה. התקבלת למשלחת. בהנחיות לקראת הנסיעה נאמר שצריך להכין בגד מתאים לאירוע חגיגי שיערך בגרמניה, והבנות צריכות שמלה.
נסעתי עם רינה רוזנבליט, מחסנאית הבגדים, לבחור בד לשמלה. אני לא מצליחה לזכור לאן נסענו, מן הסתם לאחד ממקורות הרכש של מחסנאיות הבגדים בקיבוצים, אולי למשביר. רחל הררי תפרה לי את השמלה על פי דוגמה שבחרתי מ"בורדה". חשבתי שהיא לא רעה. נדמה לי שבכלל לא לבשתי אותה בגרמניה, אבל כשחזרנו נותרה בידי שמלה ולבשתי אותה לארוחת הערב החגיגית ביום שישי בחדר האוכל.
מקום הישיבה הקבוע של המשפחה שלי בקבלות השבת היה בחדר האוכל הקטן. כשהסתיימה ארוחת הערב לא הייתי מסוגלת לקום מהכיסא. כדי לסיים את הארוחה ולצאת מחדר האוכל היה צריך להוריד את הכלים אל מכונת הכלים שבפתח המטבח, בקצה חדר האוכל הגדול. כל ניסיון לדמיין את עצמי חוצה את חדר האוכל הוליד מחשבות על אסון. הייתי משותקת. ידעתי בבירור שעשרות ואולי מאות זוגות עיניים ינעצו בי אם אקום ואצעד לעבר המכונה. הלב שלי דהר.
שנים מעטות לאחר מכן כבר לבשתי שמלות, אבל השמלה ההיא נשארה מיותמת בארון. אני זוכרת אותה היטב. דוגמת ההדפס שעל הבד חיה בי עד היום. אהבתי וגם שנאתי אותה. משהו בה לא היה מדויק. היא לא נראתה כמו בבורדה.
אחרי שנים שלא נלבשה, ובכל פעם שפתחתי את הארון היא הזכירה לי את חוסר הביטחון ואת כל מה שלא אהבתי בעצמי, עשיתי מעשה. גזרתי אותה, ניגשתי עם חתיכות הבד הגזורות אל אחת התופרות וביקשתי שתתפור מהבד ציפיות לכריות. וכך התאחד גורל השמלה עם גורלה של חזיית הביקיני. זו הייתה מהקיבוץ וזו מהעיר. גורל שתיהן נחרץ.
וואי זיוה איזו מרגשת את. הטקסט מקסים!!
תודה על הצוהר שפתחת על החברה הקיבוצית ותקופה שתמה. את בורדה אני זוכרת גם מהעיר. אני מצביעה בשתי ידיים בעד המשך הפינה.
תודה רבה, איריס. את מעודדת אותי מאוד
איזה סיפור ואיך הוא כתוב!
היה צמרתק לקרוא את הזכרונות האלה שלך.
למרותש רתי בעיר אני זוכרת הרבה מהבגדים שלי – שהיו מועטים.
אגב, הבורדה עדיין חיה וקיימת – הבת שלי מנויה והיא תופרת לעצמה בגדים לפי הגזאות.
מקווה שתמשיכי לכתוב
תודה רבה, ינינה. לתפור מבורדה זאת משאת נפש. אני מאוד אוהבת סיפורים שאת מספרת לפעמים על ילדייך היצירתיים, ובכלל זה התחביב של נגה. הקושי שלי עם השמלה הוא משהו שביני לביני. גם אני מקווה שאמשיךצ לכתוב. זה לא יוצא לי בקלות 🙂
זיוה יקרה, קראתי בשקיקה. הכתיבה שלך נהדרת ונעימה וזורמת וממש עושה חשק להמשיך ולקרוא את עלילותייך. תודה על השיתוף!
אני מאוד מאוד שמחה לשמוע. תודה רבה, גלית. התגובה שלך ריגשה אותי.