הסיפור שמאחורי יינות מורד
אם יגידו לכם יום אחד שעליכם לעזוב מיד את הבית. מה תיקחו אתכם?
נדמה לי שרבים יגידו היום אלבומים או טלפון סלולרי ומטען, אולי מחשב ביתי.
בתחילת חודש מאי, בשנת 1950, בשעת ערב מוקדמת, נכנסו שליחים ומכרים מתנועת העלייה לבית משפחת מורד בעירק ופנו אל האב.
אדון מורד, המצב עכשיו מסוכן מאוד. בעיירות סמוכות מסתובבים אזרחים משולהבים, נושאים בידיהם אלות וגרזנים ומחפשים יהודים. אתם חייבים לצאת מכאן מהר ולעלות לישראל, כי איש לא יודע מה ילד יום.
מאיגרא רמא לבירא עמיקתא
משפחת מורד ארזה בצרורותיה מעט בגדים, כמה כלי מטבח, פרימוס, פתיליה, קומקום לתה וכמה סירים. אב המשפחה, מרדכי, לקח עמו גם כמה חפצי קודש ובהם מגילת אסתר הכתובה על קלף שעברה בין דורות במשפחה.
כשהגיעו למעברה הגישו להם לחם, ריבה ודג מלוח. את הדג המלוח לא הכירו ולא היו מסוגלים לאכול. כשהתנאים השתפרו מעט הפתיליה והסירים אפשרו לאם המשפחה להפיק מהמעט שהיה אוכל כפי שאהבו.
יעקב מורד נולד בבית גדול בעיר פלוג'ה היושבת על גדת נהר הפרת בעירק במקום מושבה של העיר המקראית פומבדיתא. משפחתו עסקה במשך דורות בצורפות, היתה בעלת מוניטין בתחומה וחיה ברווחה עד שהתעמולה הנאצית ולאחריה התעמולה האנטי ציונית הביאו לפרעות ביהודים וליציאתם המבוהלת מהמדינה.
*כל התמונות ההיסטוריות בפוסט הן מתוך אוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית
יעקב שהיה אז ילד בן שש זוכר היטב את העזיבה החפוזה מהבית עם הצרורות הדלים שהיו בהם כמה פריטים כדי לשרוד ואף לא תכשיט אחד. אפילו את טבעת נישואיה נאלצה האם להסיר ולמסור לפקיד שחתם על יציאתם מהמדינה. שנה לאחר מכן, כשהאב קיבל את משכורתו הקבועה הראשונה בארץ, הוא קנה לה טבעת אחרת במקומה.
המעבר מבית המשפחה בעירק למעברת שער עלייה היה צלילה עמוקה ומהירה מאורח החיים שהיו רגילים אליו אל דלות קשה, אבל אביו של יעקב מעולם לא התלונן. לאמו היה לא קל. היא שתמיד היתה מבשלת, מטפלת, מלבישה ודואגת לכל בני המשפחה, הרגישה חוסר אונים כשהאוכל היה דל ולא היה כסף לקנות נעליים לחורף.
היין זורם בדם
עוד כשהיו בפלוג'ה היה אביו של יעקב קונה ענבים בשוק ומייצר מהם יין במרתף הבית לחגים ולקידוש בערבי שבת. בתרבות מוסלמית חל איסור על שתיית אלכוהול, והאב היה מייצר את היין בסתר. כשהגיעו לארץ לא יכל תחילה להמשיך בכך, אך כשהמשפחה החלה להכות שורשים ביקנעם הגשים האב חלום ונטע כרם קטן ליד הבית. עכשיו לא היה עוד צורך להסתיר את התחביב. במרתף הבית הוא המשיך לייצר יין לצורכי המשפחה כפי שאהב לעשות. יעקב נמשך לריח של התסיסה והחל לעזור לאביו. למעשה, מגיל עשר ועד היום הוא מייצר יין.
ברבות השנים, כשהכיר את אתי, התברר שאף אביה מחזיק בתחביב דומה. בצריף ביבנאל הוא ייצר יין מסלק, תפוחי אדמה, גזר, דלעת, אשכולית, רימונים ותפוחים. יין שאינו מיוצר מענבים אלא מפירות וירקות אחרים נקרא בעברית שיכר. יעקב למד מכל מלמדיו ובנה מרתף לצורך ייצור יין בבית שהוא ואתי הקימו ביקנעם. שם הוא ייצר יינות, ליקרים ושיכר ופיתח את התחביב של דור האבות לידי אמנות. אחר כך הוא ואתי הקימו יקב משפחתי שהצליח מאוד אבל בשל נסיבות עבר גם משברים.
לא מזמן התארחתי בביתם של אתי ויעקב מורד ושמעתי את סיפורו של יעקב ואת הסיפור המופלא של השניים כזוג שעבר דרך ארוכה ביחד. נשאבתי לסיפור, התפעלתי מהידע הרב והתרגשתי מהדינמיקה המדהימה שבין השניים.
כיום אתי ויעקב מארחים בביתם זוגות, משפחות וקבוצות קטנות. אתי מכינה ארוחה כמיטב המסורת של יוצאי עירק, ויעקב מספר את סיפור העלייה ומלמד את המשתתפים להכין ליקר ביתי.
אתי – 052-460-7326
מסע נדודים
אני מתחברת לאנשים ולמאורעות באמצעות סיפורים אישיים, ועכשיו, אחרי שהסברתי על מה הפוסט, אני רוצה לחזור אל עוד כמה סיפורים ותובנות שעלו בי בעקבות קריאה בספרו של יעקב "טעם הארץ". חוויות העלייה לארץ של משפחת מורד העלו בי מחשבות על ההיערכות הענפה שנדרשה אז לקליטת העולים הרבים: שליחי העלייה, הקמת המעברות, חלוקת המזון, פיתוח שיטת תלושי המזון, בניית צריפים, פחונים ואוהלים, הקמת מרפאות למתן עזרה ראשונה ועוד ועוד.
זה היה מבצע גדול פי כמה ממבצע חיסוני הקורונה שהמדינה מתפארת בו היום. אבל איש לא חשב לדבר עם העולים, להסביר להם מה מצפה להם ומה עתיד לקרות. לא דיברו אתם בגובה העיניים. איש לא ניחש כיצד יעמיקו הסדקים האלה בשנים הבאות. התיאור של יעקב כיצד קיוו להגיע לבסיס יציב וקבוע לאחר שהתגלגלו בין שתי מעברות הוא אחד התיאורים שגרמו לי להתכווצות בבטן.
איפה הבית?
השעה היתה שעת ערב, השמש שקעה והמשאית האטה, ירדה מהכביש ועצרה. "הגענו, תפרקו כאן את הציוד שלכם." ירדנו והסתכלנו סביב, חיפשנו בתים, חשבנו שנראה יישוב, אך לא ראינו שם נפש חיה. מולנו הכביש ומאחוריו שדה שלא ראיתי את סופו. מאחורינו, במרחק של כמה עשרות מטרים, הר גבוה, מלא שיחים ועשבים. עמדנו במרחק קטן מהמקום וראינו שניים שלושה אוהלים סגורים. תהינו מה יש בתוכם. משאית שהגיעה כמה דקות אחרינו, העלתה ענן אבק שכיסה אותנו קרבה לאט ועצרה לידנו. ירדו ממנה כמה בחורים שפרקו שתי חבילות גדולות של בד. אלה היו אוהלים, עמודים, יתדות וחבלים.
ביחד בכל התלאות
בחורף הקשוח של סוף שנת 1950 מים זרמו בכמויות מההר אל מחנה האוהלים. מיטות הברזל שהיו נמוכות וכבדות החלו לשקוע. הרוח הרעידה את האוהלים והקור חדר פנימה. יעקב הילד פחד שהאוהל יעוף.
בלילה גשום וסוער נכנס לאוהל המשפחה אדם מבוהל ופנה אל אביו של יעקב שהיה חזן בבית הכנסת: "מרדכי, בית הכנסת איז נישט. איש בבית משפחת מורד לא הבין יידיש אבל כולם הבינו שאוהל בית הכנסת התעופף."
בתחילת 1951 המעברה כוסתה בשלג לבן. הקור היה עז והיה קשה לישון בלילה. אחר כך העבירו את העולים מהאוהלים אל צריפי פחונים. בצריף היתה רצפת בטון מתחת לרגליים אך כשירד גשם הרעש על גג הפח היה נוראי ובקיץ הפח התחמם והחום היה בלתי נסבל.
אבל עונות השנה התחלפו. יעקב כבר למד בבית הספר והיה תלמיד סקרן. האח הגדול ג'ורג'י היה לחייל ואחר כך קיבל עבודה בסולתם. האב הפך לאזרח עובד צה"ל. המשפחה עברה להתגורר בדירה קטנה בשיכונים הראשונים של העיר יקנעם.
כסף היה בדוחק. כשעזבו שניים מהאחים המפרנסים את הבית, ג'ורג'י וטובה, הלכו אתם גם משכורותיהם והמשפחה נותרה במשכורת דלה אחת. יעקב השלים את לימודי התיכון רק אחרי הצבא בלימודי ערב, במקביל לעבודתו בסולתם, בכסף שחסך בעצמו. הזדמנות להיות רופא או מדען לא היתה. ואף על פי כן, יעקב וכמוהו רוב העולים קיבלו את המצב בהבנה, פרט לגילויי הגזענות כשהיו כאלה.
יעקב ואתי עדיין ביקנעם הוותיקה, ברחוב איריס, קרוב לבית שבו גדל יעקב, קשורים למקום וזהו הבית.
היקב
במשך שנים עבד יעקב במפעל סולתם. בשנת 1987 המפעל נקלע לקשיים ועובדים רבים פוטרו. יעקב לא פוטר ועתידו היה מובטח, אך מאורעות הזמן גרמו לו לחשוב על העתיד והוא החליט לפרוש. היקב היה חלום רב שנים. כל חבריהם של אתי ויעקב שתו מהיינות שהכין יעקב במשך שנים במפגשים ושמחות. הם עודדו אותו להגשים את החלום, אך יעקב היה זהיר, המשיך לעבודה נוספת כשכיר ורק ב-1999 עשה מעשה והקים יקב בוטיק במבנה צנוע בשטח של מפעל סולתם. יקב ללא כרם זה מוזר, אך יעקב הכין בעיקר שיכר ואת הירקות הביא מהחקלאים ומגינת ביתו.
הגשמה אישית וזוגית
גם אתי עבדה כשכירה במשך שנים וכשארבעת ילדיהם גדלו היא פתחה משפחתון מצליח בקומה התחתונה של הבית אשר שימשה בעבר את הילדים. המשפחתון גדל והפך לגן מבוקש שאותו הפעילה בשותפות עם משפחה נוספת. הרחבת הגן היתה ככל הנראה טעות שגרמה בסופו של דבר לפרישה מהשותפות, אבל זו היתה הזדמנות לאתי לעבוד ביחד עם יעקב.
יעקב ואתי היו צוות מנצח. אתי היתה משווקת מעולה. הם מכרו בקבוקים בירידים. אתי הביאה ליקב קבוצות של מטיילים. אוטובוסים רבים עצרו ביקב, צפו בתהליך התסיסה שנעשה במכלי זכוכית שקופים וקנו שיכר לרוב. אתי ויעקב הופיעו בתכניות טלוויזיה, ואנשי תקשורת עלו לרגל ליקב באזור התעשייה "שער יקנעם". אבי קושניר, גיל חובב, חיים כהן וידוענים רבים התדפקו על דלתם כדי לחזות בעיניים כיצד מייצרים יין מפטרוזיליה או מחרוב. לאחר כל פרסום שכזה הגיעו הרבה מבקרים ליקב.
ושוב משבר
בשנת 2002 חדלה כמעט לחלוטין תנועת המבקרים ביקב בעקבות הגל הקשה של הפיגועים שחווינו אז בארץ, וזמן קצר לאחר שדעכו פרצה מלחמת לבנון השנייה. יעקב ואתי בקושי שרדו את התקופה. הם עשו מאמץ למכור את היינות לוועדי עובדים לקראת החגים. כמו היום במשבר הקורונה גם הספקים חוו משבר וזו היתה שרשרת של קריסה בענף התיירות. הלוואה שלקחו להקמת העסק וחובות שנותרו מהגן של אתי הכבידו מאוד והובילו אותם בסופו של דבר להיפרד מהבית שבו גידלו את ארבעת ילדיהם ולעבור לדירה שכורה צנועה בהרבה.
כשהחלה ההתאוששות בענף התיירות חזר היקב לעבוד בתפוקה מלאה והביקוש גדל אך אתי ויעקב התעייפו והכניסו שותף. השותפות שינתה את שיטות הייצור ואת פני היקב. ב-2017 החליטו השניים לפרוש מהשותפות, וכיום הם חזרו לייצור הביתי וכך גם אל השורשים, כפי שעשו בתחילת הדרך. המבואה לביתם היא כמו חנות קטנה לממכר ריבות, מעשה ידיה של אתי, יינות שיכר וליקרים שמייצר יעקב. גם ספרו של יעקב "טעם הארץ" מונח שם בצד עששית לזכר ימי המעברה והשנים הראשונות בארץ.
מותג וסיפור עם נשמה
"יינות מורד" הם מותג שממשיך לפעול בפארק התעשייה של יקנעם אך את הסיפור שלהם ואת הנשמה תמצאו בבית של אתי ויעקב ברחוב איריס. ספר מתכוני יין שכתב יעקב נמכר באמזון באנגלית ובקרוב יצא לאור גם בעברית. חדר העבודה של יעקב, שבו הוא יושב וכותב, משקיף על תל יקנעם. זהו ההר המכוסה עשב ושיחים שראו העולים כשירדו מהמשאית לפני שנים ורק שממה היתה מסביב.
לא תשמעו מילה של קיטור מאתי ויעקב. הם חוו הצלחה. שניהם גדלו במשפחות חמות ויצרו אחת כזאת בעצמם, וזה בסופו של דבר מה שחשוב.
בספר "טעם הארץ" יעקב מתאר כל פרט והחלטה קטנה כגדולה, כל כוס קפה שהכינה אתי בתחילת יום עבודה או בסופו, שפירושה היה "צריך לדבר". עורך מקצועי היה חותך פסקאות ועמודים, אבל אני נפלתי שבי אחר קולו האותנטי של יעקב. במשך כמה ימים חוויתי את חייהם של השניים והם נכנסו לי ללב. והכי חשוב, יש להם המון מה לתת.
זהו דור שעבר הרבה וחווה חתיכת היסטוריה, ואת ההיסטוריה הזאת חשוב לשמוע. אתי ויעקב מחכים לכם בביתם עם תבשילים, סיפורים וסדנה להכנת ליקר ביתי.
לתיאום – פנו לאתי: 052-460-7326
תוכלו לתאם עם אתי ציפיות ולהזמין סדנה בלבד או ארוחה בלבד. תוכלו להזמין סדנה גם לביתכם או למקום נבחר. אני מציעה לא לוותר על הסיפור. את הספר "טעם הארץ" ניתן להזמין כמשלוח.
תיהנו ותחזרו לספר איך היה.
איפה אפשר לטייל בסביבה
לאלו מכם שרוצים לטייל לפני האירוח או אחריו, כמה רעיונות לטיולים בסביבה:
רמות מנשה על כף היד. יש הרבה אפשרויות וביניהן טיול בנחל שופט, טיול לנחל גחר או למאגר גלעד ולגבעת הרקפות.
בין רמת ישי לתחנת הרכבת בכפר יהושוע יש שביל חדש למדי להולכי רגל ולרוכבי אופניים לאורך נחל בית לחם. טרם טיילתי בו. האפשרות נראית לי מבטיחה.
ניתן לבקר בגן לאומי תל מגידו או בגן הלאומי בית שערים. תל יקנעם הוא אתר פתוח שנעשה בו פרויקט קהילתי לפיתוח ושימור הממצאים שעל התל וניתן לבקר בו. בדרך לגן הלאומי בית שערים ניתן לעלות לגבעת שיח הברייק ועליה פסל לזכרו של אלכסנדר זייד. מהגבעה יש תצפית יפה על העמק.
עוד רעיונות יש כאן למטה. מרחקי הנסיעה לא גדולים.
אני מזמינה אותך להצטרף אל מועדון החברים של שמתי לב.
תודה על סיפור מיוחד, מרגש ומעורר השראה ומחשבות.
נהניתי לספר אותו. תודה גם לך, מירה
תודה על סיפור מעניין, על אנשים מיוחדים והסטוריה של עמנו.
שמחתי לגלות שהיקב כשר.
נשמח לבקר שם אחרי הסגר.
בשמחה, סמדר. גם אני אגיע אליהם יום אחד לאירוח מלא. התארחתי רק לקפה של בוקר ושיחה מרתקת 🙂
וואוו זיוה איזה סיפור מרגש. דודתי עלתה לארץ לפנינו וגרה באוהל עם שני ילדים קטנים כשהאוהל דולף. גם אצלנו הודיעו ביום אחד שנתנו להורי אישור לעלייה לארץ בשנת 1961. אחרי 8 חודשים שהסוכנות נתנה לנו אפשרות לגור אצל דודה של אמי בחדר אחדחמש נפשות, קיבלנו צריף מאסבסט מבית מפואר בבוקרשט עם כובסת ומנקה אמי נאלצה לבשל על פרימוס לאבי לא היתה עבודה תקופה ארוכה כי בסוכנות אמרו שעד שיהיו יערות בארץ זה יהיה עוד 50 שנים. זה יהיה מעניין לפגוש ביוקנעם את משפחת מורד.
רחל, מאוד מרגש אותי שהפוסט חיבר אותך למקום האישי שלך ואשמח מאוד לשמוע פעם על הסיפור שלך בהרחבה. מעניין אותי במיוחד המשפט האחרון שכתבת בסוף על נושא היערות ועל הקשר לתעסוקה ולאביך בפרט. היעור בארץ הוא נושא שמעסיק אותי לאחרונה ואני לומדת אותו. אשמח אם תוכלי להבהיר קצת את מה שכתבת. לא הבנתי עד הסוף. האם אביך ביקש לעבוד ביערנות? האם זו העבודה היחידה שנראתה לו אפשרית? האם לא העסיקו עולים אחרים באותה תקופה ביעור? כי אני יודעת שבשנות החמשים העסיקו את העולים ביעור. אולי זה נושא לשיחה אישית 🙂