תצפיות, שבילים וכנסיות בנצרת
כריסמס, למרות הכול
השער למתחם הכנסייה הסלזיאנית היה סגור. רק רציתי לראות את המבנה היפה, עטור קשתות האבן, מבחוץ בלבד, ולהשקיף על נצרת מרחבת הכנסייה. השוער בשער אמר שהמתחם סגור על פי הוראה של משרד הבריאות. אבל בערב יש שוק יין, הוא אמר. הנה, בואי תראי את שעות הפתיחה. כתוב על השער. בזמן השוק אפשר להיכנס.
בהחלטה של הרגע נסעתי להר הקפיצה. רציתי לנצל את היום. אם כבר התארגנתי ויצאתי מהבית חבל לחזור בלא כלום. אפשר לומר שבאתי לחפש אתונות ומצאתי את המלוכה, אבל גם אל הכנסייה הסלזיאנית עוד אחזור בסוף הפוסט.
אני רוצה לספר הפעם על דרכים אחרות לחוות משהו מאווירת החג, שאמנם אינו החג של רובנו, אבל הוא דומיננטי כל כך בתרבות שמקיפה אותנו.
של מי ההר הזה?
התצפית מהר הקפיצה על עמק יזרעאל מרשימה מאוד. במבט מערבה רואים גם את היישוב שלי, גניגר, הנדמה כמקבץ של בתים קטנים ליד מפעל השוקולד שמייצר יריעות פלסטיק לחקלאות. מדוע אני קוראת לו מפעל שוקולד? אפשר לקרוא על כך כאן.
מהמצפור רואים את ההרים סביב העמק ואת שדות העמק כמו שמיכת טלאים יפהפייה. בין משבצות השדות ומאגרי המים בולטים היישובים מזרע, תל עדשים ואיכסאל .
המדרון הדרומי של הר הקפיצה מתנשא בתלילות מעל לעמק. על פי המסורת הנוצרית ישו ברח אליו לאחר שנשא דרשה בבית הכנסת ובה רמז על היותו משיח. ההר נקרא גם "הר קדומים", ככל הנראה בעקבות אזכורו של נחל קישון, הזורם בעמק, כנחל קדומים (שופטים ה', כ"א).
אבל מה לעשות שנצרת היא עיר ערבית המזוהה עם המסורת הנוצרית, והשם "הר הקפיצה" הוא שנחקק בתודעה. בעיני זה ממש בסדר ואין צורך לייהד את ההר. נצרת היא נצרת וזה ייחודה. בכל אופן התצפית נפלאה והאתר מטופח ושמור היטב. בשנת 2000 ביקר האפיפיור פאולוס השני בהר הקפיצה ונטע בו עץ זית, וב-2009 ביקר בהר האפיפיור בנדיקטוס ה-16 וערך בו תפילה המונית. אמפיתאטרון גדול הוכשר אז לקראת בואו.
באזור החנייה עומדים שני ביתני עץ לממכר שתייה קלה וחטיפים, ובימים אלה הם מעוטרים בכובעים של סנטה וקצת קישוטי חג. שמחתי לראות כאן את סימני החג. כל סימן קל לנורמליות מעורר השנה התפעלות – שמחת עניים.
שביל הבשורה
מיד עם ההגעה לחניון של האתר ראיתי בזווית העין שביער כבר פורחות רקפות. הפעם לא מיהרתי לתצפית. בחורף יפה ביער. פניתי אל הכניסה של שביל הבשורה – The Gospel Trail – הנמצאת במורד כביש הגישה לחנייה.
השביל קיים כבר מ-2011 ואף פעם לא טרחתי לנסות אותו. זהו שביל העובר בין נופים ואתרים שליוו את חייו של ישו, והוא מתחיל כאן בהר הקפיצה ומסתיים בצפון הכינרת. יזם את השביל משרד התיירות, והפיתוח נעשה בשיתוף קק"ל. מטרתו לשמש את התיירות הנוצרית ואת הציבור הישראלי גם יחד.
איכשהו בתודעה שלי הוא היה "שביל לצליינים" והצטייר גם כשביל ארוך המיועד רק למי שיוצא לטרקים ארוכים ולמסעות. הפעם החלטתי ללכת קטע. מה יכול להיות? אולי גם אני ארגיש צליינית לרגע. תחילתו של המסלול בשביל נעים בין עצי האורן. הרקפות בוקעות מתוך הסלע ומתוך משטחי העלים היפהפים. מדי פעם נפתח חלון אל העיר נצרת. המסלול בהחלט יפה ומטופח. הסימון שלו הוא בגלי אבנים שבראשן מוטבע סמל המסלול, וישנו גם סימון השבילים המקובל שצבעו לבן-כחול-לבן.
פנורמה עוצרת נשימה
השביל צר אך נח להליכה, ללא מכשולים, והוא במגמה של ירידה מתונה. לאחר כמה מאות מטרים הוא פונה לכיוון הערוץ העמוק הנקרא "נחל מזרע", שבחורף זורמים בו לעתים מים, ולאחר מכן אל המדרון הפונה לעמק. רואים למטה את כביש 60 העולה לנצרת מהעמק ובו "גשר רפו"ל" הנקרא על שם רפאל איתן, וזו תצפית מאוד מרשימה.
אך לא תמו כאן ההפתעות. השביל ממשיך על גבי המדרון. מעקה בטיחות מותקן מכאן והלאה, והתחושה היא כאילו הולכים על מעין גלריה הפונה אל העמק, כך לאורך מאות מטרים. זהו שביל פנורמי יפה באופן יוצא דופן, והוא ריגש אותי עד כדי כך שנשמטה לי הלסת. מי שעוקב אחר הבלוג יודע שאני לא מרבה להשתמש בתיאורים כאלה מפחד מפני קלישאות, אבל כאן נותרתי בפה פעור. בקטע הזה של השביל הפנורמי נראים הרבה עלים של חצבים. סימנתי לעצמי לחזור לשביל בסוף הקיץ כשיפרחו החצבים.
רקפות בין שיחי הצבר
עצרתי בנקודה שבה השביל מתחיל לרדת בסרפנטינות במדרון. מתברר שהשביל יורד מההר ומתחבר לשביל גישה אל הכפר איכסאל. בנקודה הזאת שבה השביל מתחיל לרדת במורד יש עץ חרוב, שיחי צבר ורקפות הפורחות בינהם. זה מראה מאוד מיוחד ויפה. מאיכסאל השביל ממשיך להתפתל בין התבור המקודש אף הוא לנצרות לבין גבעות הגליל התחתון המזרחי עד לכנרת.
חבורות שמטיילות בשני רכבים יכולות להשאיר רכב לאיסוף באיכסאל, ומי שלא נבהל מעליות יכול לרדת עד למטה ולעלות. הפרש הגבהים הוא 250 מ' בסה"כ. האמת, גם אני עשיתי ועושה לפעמים מאמצים כאלה אבל הייתי לבד וגשם עמד לרדת אז מיהרתי לחזור. להערכתי הלכתי כקילומטר ומשהו הלוך ושוב, ובסה"כ קצת פחות משלושה ק"מ. הפרש הגבהים שצלחתי היה לא יותר מ-50 מ'. כלומר, זה באמת מסלול קליל ונח להליכה.
הנה ההסבר של קק"ל על המסלול עד לכפר איכסאל: מסלול טיול בהר הקפיצה.
שביל הבשורה ושביל ישו – מה ההבדל
ככל שהשביל הוא פנינה של נוף ראוי לספר שהוא לא היזמה הראשונה ליצירת נתיב בצפון הארץ בין תחנות חייו של ישו, ודווקא על השביל הזה נמתחה ביקורת רבה. השביל הראשון סומן בעקבות יזמה של ינון מעוז, יזם תיירות בעל חזון ובעליה של רשת מלונות אברהם, ונחנך כבר ב-2009. הוא נקרא "שביל ישו". תחילתו בכנסיית הבשורה בנצרת, המקום שבו התבשרה אמו של ישו על הלידה הצפויה, וסופו בכפר נחום. סימונו לבן-כתום-לבן.
ההבדל המהותי בין השבילים הוא ששביל ישו עובר בתוך היישובים ובין אתרים משמעותיים בנצרות, ציפורי, כפר כנא ואחרים, ואילו השביל המתחיל בהר הקפיצה עוקף את היישובים, עובר בעיקר בנופים וביערות קק"ל. בשנות קיומם של שני השבילים הוכח שהתיירות הנוצרית מתמקדת באמת בשביל ישו ורק בודדים הולכים בשביל הבשורה שהושקע בו כסף רב. יתכן שקק"ל שהיתה שותפה למיזם, רצתה ליצור שביל שידבר גם אל המטייל הישראלי וישרת צרכים משותפים לקהלים שונים, אך עד כה זה לא קרה. בכל מקרה, קטע השביל שבהר הקפיצה מאוד מומלץ כטיול טבע ונוף.
על שביל ישו ושביל הבשורה בוויקיפדיה
שביל ישו בוויקי מסע
שביל הפסגה של הר הקפיצה
כשיצאתי משביל הבשורה העננים נהיו אפורים מאוד ומאיימים, ובכל זאת הלכתי להציץ רגע במצפור. כמה זוגות מטיילים בילו שם. זה באמת מצפור נהדר ומטופח מאוד. אפשר להמשיך ממנו לשביל מעגלי קצר המקיף את הפסגה ובו מגיעים למצפור נוסף. אבל הגשם החל לרדת ולא הייתי ערוכה לו, על כן מיהרתי להסתלק מהמקום.
ליד החניון יש גם מבנה שירותים. האתר שמור מאוד, ובארץ שלנו זה לא מובן מאליו. רק כשמתרחקים ממנו חוזרים מראות ערמות הפסולת לאורך כבישי הגישה להר, וזה מעציב מאוד.
בכל אופן, טיול בשבילים היפים של הפסגה ושל הבשורה (בקטע שבו אני הלכתי) ממלאים בין שעתיים לשלוש שעות, תלוי בקצב שלכם. יש באתר גם שולחנות פיקניק, ואם עורכים במקום פיקניק, הבילוי מתארך אף יותר. בשנים רגילות אפשר למלא יום גדוש בנצרת עצמה ובהר הקפיצה, וזה יום טיול מאוד מגוון שמצדיק הגעה מרחוק.
כנסיות, כנסיות
השנה הכנסיות סגורות, וכעת מתברר שברגעים אלה של כתיבת הפוסט אנו בערב הסגר השלישי. כשנצא ממנו זה כבר יהיה אחרי תקופת החגים. למען השנים הבאות אזכיר כאן בקצרה את הכנסיות שממש שווה לבקר בהן:
- כנסיית הבשורה היא מעין תחנת חובה, למרות שאני לא נוהגת להשתמש במילה הזאת. היא מרתקת ועשויה לעניין גם את אלו שאינם חובבי כנסיות. המבנה שלה מעניין ומשלב מסורת עם אלמנטים מודרניים. היא יושבת על אתר ארכאולוגי, ובחצר ניתן לראות תמונות שנשלחו במתנה מרחבי העולם.
- הכנסייה היוונית אורתודוקסית שבקרבת כיכר המעין שווה אף היא ביקור. לקראת החגים החצר שלה מתקשטת באופן מרשים.
- כנסיית בית הכנסת נמצאת בלב השוק והיא פנינה קטנטונת וחביבה מאוד. היא יושבת במקום שבו על פי המסורת היה בית הכנסת שישו התפלל בו עד לאותו אירוע מכונן שבו רמז על היותו משיח ונאלץ לברוח מזעם אנשי בית הכנסת.
עוד בדרכו של ישו – טיול בהר תבור
בתקווה שנצא מהסגר במהרה ונזכה ליהנות מחורף יפה, הנה עוד רעיון לטיול נוף יפהפה שממשיך ללוות את ישו – שביל הפסגה של הר תבור. בהר יש שתי כנסיות. בקטעים מסוימים של שביל הפסגה הן צצות וניתן לראותן ממרחק. שתיהן אלגנטיות ויפות.
לאורך שביל הפסגה רואים עוד חורבות של מבנים קדומים ושרידי כנסיות עתיקות. על פי המסורת הנוצרית, בהר תבור ישו עבר טרנספיגורציה – השתנות – והתגלם גם בדמותו האלוהית. בפסגת ההר יושבת כנסיית ההשתנות הקתולית, ולא רחוק ממנה נמצאת גם כנסייה יוונית אורתודוקסית. ב-6.08 חוגגים בכנסייה האורתודוקסית את חג ההשתנות. כדאי לזכור את התאריך. אני טרם הייתי ביום החג אולם הבלוגרית ענבל ז"ק כתבה על כך פוסט מפורט. נראה ממש שווה.
ההליכה בשביל הפסגה, שאורכו כשלושה ק"מ, מזמנת מפגש עם נופים נפלאים ועם מסורת והיסטוריה. כשהלכתי בו לפני פחות מחודש, הרגשתי כאילו רואים את הנוף למטה מחללית. גובהו של התבור 500 מ' מעל פני הים, כמאה מטר יותר מהר הקפיצה. הפנורמה כאן היא לארבע רוחות השמים. לאורך הדרך רואים את הכפר הגדול עין מהל, שבשכנות לנצרת, את עמק יזרעאל, את כפר תבור, כדורי, בית קשת וגבעות הגליל התחתון המזרחי. ביום של ראות טובה אפשר לראות באופק אפילו את החרמון.
זוכרים את שוק היין בכנסייה הסלזיאנית?
חזרתי בערב לנצרת כדי לנסות להיכנס אל מתחם הכנסייה. בקדמת השער יש חנייה מסודרת. מתחם הכנסייה אכן היה פתוח הפעם. מרחבת הכנסייה יש תצפית נפלאה על כל נצרת, שעכשיו היתה מנצנצת באורות הלילה.
מחלל פתוח מתחת לכנסייה ריצדו אורות בצבעים מתחלפים ונשמע השיר Last Cristmas. זה נראה כמו דיסקוטק מימי נעורי, וחוויתי דז'ה וו לרגע. לאחר ההתאוששות מההפתעה הבנתי ששם, בדיסקו, מתקיים שוק היין. מעט מאוד מבקרים היו שם. על השולחנות היו בקבוקי יין, ליקר, לימונצ'לו, וגם שוקולד, ריבות ומרקחות. אבל חרף האורות הצבעוניים והמוזיקה משנות השמונים האווירה היתה קרירה, סטרילית.
לכנסייה הסלזיאנית קוראים גם כנסיית ישוע הנער מפני שמהותו של המסדר הסלזיאני הוא העיסוק בחינוך. החזית של הכנסייה מאוד מרשימה. היא נבנתה בסגנון התחייה הגותית. צמוד לה המבנה המאורך בעל חזית קשתות האבן הבולטת למרחוק. זהו בית ספר טכנולוגי על שם ג'ובני בוסקו, מייסד המנזר.
ג'ובני בוסקו, שנקרא בפי רבים דון בוסקו, היה כומר איטלקי שחי במאה ה-19 והקים את המסדר הסלזיאני לשם חינוך וטיפול ביתומים ובילדים ונוער שנפלטו מהמסגרות של המשפחה ובית הספר. הכנסייה החלה להיבנות ב-1902 אולם פתיחתה התעכבה בגלל מלחמת העולם הראשונה והיא החלה לפעול רק ב-1920. עד 1972 פעל בה בית יתומים.
אין כמו הקישוטים המנצנצים, השווקים והמולת השמחה ברחובות בתקופת חגי החורף הנוצריים, אבל ניתן לציין את התקופה גם אחרת. הכנסיות בארץ נבנו לרוב באה ה-19 או בתחילת המאה העשרים, בתכנון של אדריכלים מאירופה, והן באמת מביאות אתן משהו מהניחוח של התרבות האירופית. בשילוב עם תצפיות ומסלולי נוף – זו דרך לא רעה לחוות וללמוד על אמונות ומסורות. בשנה הבאה נחזור גם לרחובות המנצנצים.
מאחלת לכולנו לעבור את הסגר המתקרב בשלום, להתחסן במהרה ולהשאיר את הקורונה מאחורנו.
איזה פוסט שווה. חידשת לי מאוד ועשית לי חשק לצאת עכשיו לכיוון.
נהדר. הרבה יופי מחכה לך לכשיסתיים הסגר. תודה, תמר