תקווה למשהו חדש ושונה
קיץ מרוכז עברנו, מלא אמוציות. הוודאות שנאחזנו בה ברחה לנו בין האצבעות. החום המהביל והנוף הארץ-ישראלי האביך המעכיר את הצבעים הפך למלכודת נטולת פתחי יציאה. אין מילוט אל ארצות אחרות, אל פנטזיות ואל חלומות כמו בכל קיץ.
אנו בתוך המיץ של עצמנו: מתוסכלים, חסרי אמון בהנהגה או אלה באלה. הציבור הישראלי מותך זה בזה ומתנפץ זה אל זה. ברחוב בעל השם הכה סמלי 'בלפור', ההפגנות הנואשות מלוות את קיץ 2020. בעמק המעיינות מתנהל סכסוך מר שהוציא את כל השדים הרדומים.
וברקע הבליל הרועש הזה שוכן לו הטבע שמתעקש להוסיף ולהתקיים גם בין ענני האבק, והוא מביא קצת נחמה. נכון יותר לומר שהאהבה אליו היא שעושה זאת כי לטבע עצמו אין דעה. כך או כך, בקיץ נטול טיולי החו"ל אנו לומדים להתחבר, להעריך, לאהוב ולהתפעם גם מהעונה החמה ומהנוף היבש שלנו.
קיץ
לאה גולדברג
לְאַט-לְאַט יָנוּעַ בָּרוּחַ, בַּמֶּרְחָב
הַיֹפִי הַצָּנוּעַ שֶׁלְּאַחַר שָׁרָב.
בַּשֶּׁמֶשׁ הַשּׂוֹרֶפֶת
שִׁנָּה הַנּוֹף פָּנָיו.
שֶׁכָּאן פָּרְחָה רַקֶּפֶת
מִי עוֹד יִזְכֹּר עַכְשָׁו?
כִּי עוֹד לִפְנֵי חָדְשַׁיִם
בַּדֶּשֶׁא הַיָּרֹק
נוּרִית יְפַת-עֵינַיִם
הִסְמִיקָה מֵרָחוֹק –
כִּי כָל בִּקְעָה וָגֶבַע
חָרְזוּ טְלָלִים בָּאוֹר,
רָמְזוּ בְּחֵן הַצֶּבַע –
מִי זֹאת הַיּוֹם יִזְכֹּר?
אַךְ יֵשׁ יִפְעָה אַחֶרֶת
וְיֵשׁ מִשְׁנֵה-הָדָר
לְכָל עוֹנָה אַחֶרֶת,
לְקוֹץ וּלְדַרְדַּר.
עִמְדוּ עַל סַף הַבַּיִת
וְהִסְתַּכְּלוּ הֵיטֵב:
נוֹף שֶׁל שָׁמִיר וָשַׁיִת
יָפְיוֹ יִגַּע עַד-לֵב.
מבשרי הסתיו
דקיקים ועטורי פריחה לבנה עדינה בוקעים החצבים כבר באוגוסט מהאדמה, לפעמים על גבעה חשופה ואפילו בתוך שדה קוצים. המראה שלהם מעורר שמחה ובשורה לשינוי במזג האוויר שעתיד לבוא, לחגים המתקרבים ולתחושה החגיגית של שנה חדשה. יש לי כמה דברים לספר עליהם, ומי שמעדיף את התכל'ס בלבד מוזמן לדלג לסוף הפוסט.
חוצב את דרכו בתקופה מאתגרת
הם עולים וצומחים בעונה היבשה ביותר בשנה. אין קשר בין החום של סוף הקיץ לבין שרידות החצבים. העונות הקובעות הן החורף והאביב.
לחצבים יש בצל שהוא אבר אגירה תת-קרקעי (גאופיט), האוגר בחורף ובאביב את כל מה שדרוש לו. שורשיו מעמיקים באדמה אך אינם פושטים לצדדים. יש האומרים שמכאן נובע שמו, כאילו הוא חוצב את דרכו באדמה. על פי גרסה אחרת מקור השם הוא מהמילים "חצי אב", משום שהחצב מתחיל את פריחתו באמצע חודש אב.
פריחה בהילוך אטי
החצב מחכה בסבלנות עד לסוף הקיץ ופורח בתקופה שבה רוב הפרחים נעלמים ואפילו המאביקים מתמעטים. בהיעדר מתחרים החצב זוכה בתשומת לבם של המאביקים באופן כמעט בלעדי. הוא לא לגמרי היחיד. גם חבצלת החוף למשל היא כזאת, אך כל מבשרי הסתיו האלה אינם רבים והמאביקים תלויים בהם.
פריחת החצב מתחילה מלמטה. תחילה נפתחים הפרחים התחתונים ביותר, והפריחה מתקדמת באטיות כלפי מעלה. בתמונה למטה ניתן לראות את ההתקדמות של הפריחה. הפרחים התחתונים סיימו לפרוח והעליונים טרם נפתחו. אם אפשר היה לצלם את התקדמות הפריחה בהילוך אטי מאוד, על פני ימים, זה בטח היה סרט מרהיב.
על החצב, באתר של החברה להגנת הטב
חצבים פורחים וציפורים אין ספור
מילים – יאיר ניצני, לחן – יזהר אשדות
תחת תכול השמיים
מול חופי הימים
שתי רגלים במים
וגלים מפכים
ממרומי הגלבוע
לרגלי התבור
חצבים פורחים
וציפורים אין ספור.
ומפליא למצוא מילים כאלה בשיר של תסלם, שהרי בתקופתה כבר לא נטו לכתוב שירי הלל למולדת ובוודאי שלא צעירים ציניים וחדי לשון כחברי תסלם. ואמנם הבית הבא בשיר מביא עמו את התפנית.
מול חופי הכנרת
צל הרי הרמה
חקלאי וצנרת
שיבולי הקמה
אם שולחת בניה
על הארץ לשמור
חצבים פורחים
וציפורים אין ספור.
לשיר זה כמו להיות קמפיין
מתברר שהשיר נולד כקמפיין מוזמן לבנק לאומי. חברי הלהקה החליטו להכניס בו טוויסט שיהפוך אותו מבלי משים לשיר מחאה. את סיפורו של השיר סיפר יאיר ניצני עצמו בטור ב"ישראל היום" והוא מופיע גם באתר האינטרנט של הכותב.
"…גילוי נאות: אני מעורב בתחום הזה הרבה שנים ועוסק בקשר שבין יצירות מוזיקליות ויוצרים לבין בעלי עניין מסחריים. אגלה לכם, למשל, שחצבים פורחים, שכתבתי עם יזהר אשדות לתיסלם, נכתב כהמנון ל"מועדון חצב" של בנק לאומי…
היוצרים מתחלקים בין אלה שלא ייתנו את יצירתם לפרסומות עבור שום הון שבעולם, לאלה שיעשו זאת בשמחה מסיבות של פרנסה, או מאמונה שכך יגיע השיר לקהל שלא נולד כשהוא נכתב ולא היה נחשף אליו אחרת."
הסיפור המלא של "חצבים פורחים", מתוך ויקיפדיה
לשיר זה כמו להיות קמפיין, מאת יאיר ניצני
שיעור מולדת
כעשור לפני חצבים פורחים של תיסלם כתב עלי מוהר את שיעור מולדת, שיר נוגה ויפהפה המספר על כיתת תלמידים, מורה ותמונה על הקיר. בתמונה האיכר חורש את האדמה, והמורה אומרת "עוד מעט כבר סתיו" ומראה לתלמידיה חצב. השיר מעורר את הרגש לא בזכות האידאל המתואר בו אלא בזכות הזיכרון של חווית הילדות בבית הספר ובזכות תחושת הביטחון שמעניקה המחזוריות. בכל שנה האיכר יחרוש את האדמה והחצב יפרח. בכל שנה המורה תספר לתלמידיה על החצב.
מילים – עלי מוהר, הלחן – אפרים שמיר
אז בבית הספר
על הקיר תמונה
והאיכר חורש בה
את האדמה
וברקע, הברושים
שמי שרב חיוורים
האיכר יצמיח לנו לחם
שנהיה גדולים.
.
והמורה אומרת:
"עוד מעט כבר סתיו".
בשיעור מולדת
היא מראה חצב.
היורה יבוא עכשיו
שפע טיפותיו
כוילון שקוף על פני העמק
הפורש שדותיו.
גם כאן בחלק השני של השיר מספר לנו המשורר משהו מעניין: "כך זה הצטייר בילדותנו", הוא אומר. הפסטורליה היתה כבר אז אשליה, מעין זיכרון קולקטיבי שלא בהכרח באמת קיים, תמונה על הקיר בלבד.
כך זה היה, פשטות רכה
זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.
וכך בדמיוננו התרבו פלאות
הפטישים ניגנו
מחרשות רנות
יש יוגבים ויש כורמים
ארץ של רועים –
כך זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה
מתוך דברים שסיפר עלי מוהר:
"כשאני בוחן את 'שירי המולדת' שבכל זאת כתבתי, אני רואה שיותר משהם שירים עליה… הם שירים על שיריה, אותם שירי מולדת ששמעתי בילדותי, ושבראו למעני ארץ שאולי כלל לא הייתה קיימת כבר אז. כן, אולי זה רק 'הצטייר בילדותנו', כפי שכתבתי ב'שיעור מולדת' … אגב, על פי מושגיי היה זה מעין שיר מחאה: כך זה הצטייר בילדותנו 'שהייתה יפה', ציין השיר, נמנע באצילות מלחוות את דעתו על המצב הנוכחי, אך עשה זאת מתוך תקווה נסתרת שהשומעים יעשו בכוחות עצמם את ההשוואה בין האז לעכשיו."
על השיר שיעור מולדת, מתוך ויקיפדיה
פרופורציות – זה העניין?
אז אולי המציאות אף פעם לא היתה אידאלית והכל יחסי. כבר בשנות השבעים האידאל הנכסף היה תמונה על הקיר בלבד. ההיסטוריה יודעת לתקן את עצמה ויש לה תנודות בין תקופות שבהן השפל גואה לתקופות שבהן הוא מצטמצם. הרי אילו היתה הולכת בקו לינארי כבר היינו חווים פה גיהנום עלי אדמות. הלוואי ואת מה שאנו חווים השנה נראה בעתיד כאפיזודה חולפת.
לאלו מכם שאהבו את החיבור של השירים אל הפוסט הזה אני מציעה לקרוא את המאמר היפה של אמוץ דפני על החצב בשיריהם של משוררים.
החצב נביא הגשם, מאץ אמוץ דפני, כתב העת 'בכיוון הרוח'
איפה אפשר ליהנות מפריחה יפה של חצבים
נחל צלמון
זהו טיול לאורך נחל זורם, צמחיית נחלים עשירה ואף פרועה בקטעים רבים ובצד שרידי טחנות קמח עתיקות.
הנחל נובע בשיפולי הר מירון ונשפך לכינרת ליד קיבוץ גנוסר. זהו נחל איתן שמים זורמים בו כל ימות השנה ולאורכו – מפלונים קטנים וברכות שכשוך נעימות. בבדיקה שנערכה בתחילת ספטמבר 2020 עלה שהמים אינם ראויים כרגע לרחצה אף שהם נראים צלולים.
שמורת הנחל היא בקטע שבו הנחל מקביל לכביש 804 בין צומת חילזון לצומת ראמה. שביל מלווה את הנחל ובקטעים מסוימים ניתן לרדת אל הברכות.
עכשיו, בספטמבר, החצבים צומחים בקבוצות לאורך הנחל ומשתלבים בצמחייה השופעת והעצים הגדולים.
אורכו של הקטע שבתוך השמורה הוא ק"מ וחצי בסך הכול. המסלול הוא קווי ואפשר להשאיר מכונית בקצה המסלול, אולם אם מטיילים בהרכב אינטימי ניתן ללכת הלוך ושוב.
נקודת ההתחלה היא דרומית לצומת ראמה. צפונית לכפר סלמה (Salma) יש שני חניוני כוכר לאורך הכביש, במרחק ק"מ וחצי זה מזה. אלו הם החניונים של השמורה. החניון הצפוני הוא הגבוה יותר. השיפוע לא גדול ובכל זאת מורגש. עשו חשבון באיזה כיוון כדאי לכם ללכת.
האם כדאי לבוא במיוחד?
זה בהחלט טיול יפה ששווה להשקיע בו זמן, אבל אם באים מרחוק כדאי להכין אפשרויות נוספות. אפשר לשלב עם יעד נוסף בגוש שגב או להמשיך לכיוון הגליל העליון, למשל אל פקיעין. גם הכינרת לא רחוקה.
תל יודפת
זהו ללא ספק אתר פריחת החצבים המרשים ביותר שראיתי. התל של יודפת העתיקה כולו עטור בחצבים בימים אלו של ראשית הסתיו. זהו אתר מרשים מאוד גם בימים אחרים של השנה. ישב בו יישוב יהודי בתקופת הבית השני, ונפילתו היא אירוע דרמטי שאנו יודעים עליו יותר מאשר על כל טרגדיה אחרת מאותם ימים בזכות ספרו של יוסף בן מתיתיהו – 'מלחמות היהודים'.
יוסף בן מתיתיהו פיקד על הגנת יודפת ועל הגליל כולו. עם נפילתה של יודפת הוא עבר לצד הרומי והפך לבן חסותם של הרומים. הצעד שעשה הוא אמנם קשה לעיכול אך בזכותו יש לנו תיאורים מוחשיים כל כך על מה שאירע ביודפת.
מהשביל ההיקפי הסובב את התל ניבט נוף יפה של הגליל המרכזי. תחילה שדות ומטע זיתים על מורד הגבעה שממול ובהמשך הנוף המרשים וירוק העד של הר עצמון. לאורך השביל ניתן לראות ממצאים מן היישוב העתיק, ונעשתה עבודה יפהפייה בשילוט ובהסברים המשתלבת יפה בנוף ולא פוגעת בו.
בימים אלה של ספטמבר החצבים פורחים בין אבני קירות הבתים העתיקים המבצבצים מהאדמה. יש בזה משהו מאוד מרשים ואף מרגש. לפני קרוב לאלפיים שנה אנשים איבדו כאן את עולמם, והחצבים הם כמו נרות זיכרון בין האבנים המספרים שהעולם ממשיך להסתובב על צירו וחיים אחרים מוסיפים להתקיים.
הפריחה עדיין לא בשיאה ונראה שתהיה בשיא באמצע החודש או אפילו טיפה אחרי כן.
תל יודפת מנוהל על ידי רשות הטבע והגנים אך הוא אתר פתוח ללא תשלום. מהחנייה שלרגלי התל יש עלייה מאוד מסודרת (ומונגשת בחלקה) אל ראש הגבעה, אך למי שיכול אני מציעה לפנות קודם שמאלה (כשאתם עם הפנים אל התל) וללכת בשביל ההקפי. אף הוא מונגש רק בתחילתו וההמשך הוא שביל ללא מדרכה. בסופו אפשר לעלות למעלה. שני המסלולים קלים. האתר חשוף לשמש, ובתקופה זו שהיא עדיין חמה כדאי לבקר מוקדם בבוקר או בשעות בין הערביים לפני החשכה.
האם כדאי לבוא במיוחד?
כן, כן, אבל אם אתם באים במיוחד מהמרכז תכננו יום מלא בגליל. תל יודפת אינו ממלא יום. ביישוב יודפת יש מסעדה וחנות שווה. אם אתם עם ילדים כדאי לבקר בפארק הקופים שהוא בית לקופים ולבעלי חיים נוספים. הפוסט של עינת הרשקו עשוי לעזור. אם רוצים לטייל בדרך מהדרום, אפשר לערוך טיול קצר בטיילת כעבייה או בשמורת הטבע עין אפק. גם הגליל המערבי על שלל אתריו אינו רחוק.
תל יודפת באתר של רט"ג
תל גריסה
תל גריסה נמצא בין תל אביב לרמת גן ובין הירקון לאיילון. בתל התקיימה התיישבות עוד מהאלף השלישי לפנה"ס. נערכו בו חפירות בעבר אך הוא לא הפך לגן ארכאולוגי. צבאו של נפולאון חנה בו בעת המצור על יפו בסוף המאה ה-18, ולכן זכה גם לשם גבעת נפולאון או תל נפולאון. סדרת הטלוויזיה 'הילדים מגבעת נפולאון' ששודרה בין השנים 2004-2001 צולמה ברובה בתל הזה.
את מקבץ החצבים שבתמונות ראיתי בצד הרמת גני של התל, קרוב לאתר שבע הטחנות בגני יהושוע (פארק הירקון). מול פינת הרחובות רוקח – שדרות הנרקיסים עולה שביל קצר אל התל. למעלה נגלים המגדלים של תל אביב ושל רמת גן במרחק. נרות החצב מנצנצים בלובנם בין הקוצים, ועמודי התפרחת על רקע עמודי הבניינים באופק – זה מראה מיוחד.
מבחינת צילום זה לפי דעתי הלוקיישן המעניין ביותר בין האתרים שבפוסט הזה, אבל בשונה מתל יודפת המקום אינו מהווה טיול בפני עצמו אלא אתנחתא חביבה שעשויה להיות אף מגניבה אם משלבים אותה בטיול משמעותי יותר.
האם כדאי לבוא במיוחד?
לא בטוח. אם אתם גרים בסביבה אז כן. אם אתם חובבי צילום – לדעתי זה אתר בשבילכם. אני מאמינה שצלמים טובים יכולים להפיק תמונות עוד יותר מעניינות מאלו שלי. אם אתם רוצים לבלות גם בגני יהושוע אז זה מתבקש.
גני יהושוע קרובים וניתן להעביר בהם גם יום מלא. יש בהם אגם מלאכותי, גנים מפתיעים ונהר הירקון עם המדשאות סביבו, צמחיית הנחל והסירות. אני הכי אוהבת את אתר שבע הטחנות שנקרא כך על שם טחנות הקמח שפעלו בו בעבר, והוא גם הקרוב ביותר לתל. מה שרואים שם כיום זה את הסכר על הירקון ואת מפעל הטיית המים לצורך הפעלת הטחנות. יש שם גם שפע של צמחיית נחלים טבעית, ציפורים שבאות לבקר ודייגים שיושבים בנחת על הסכר או על קיר ברכת האגירה ומשליכים חכה למים. חנו ברחוב רוקח ברמת גן, מול הפארק, ומשם ניתן ללכת גם אל התל וגם אל הפארק.
תל נפולאון (גריסה), בוויקיפדיה
תל חפר
תל חפר או בשמו הקדום אל-איפשר נמצא צפונית לנחל אלכסנדר ולקיבוץ מעברות, כארבעה ק"מ מחוף הים התיכון. הממצאים הקדומים ביותר בתל הם מסוף האלף הרביעי לפנה"ס והוא היה מיושב גם באלף השני לפנה"ס. על פי נתונים שונים נראה שבימים ההם ניתן היה לשוט בנחל אלכסנדר לפחות עד לתל.
מהתל ניתן לראות את הסביבה למרחק רב. בחלקו הדרומי הנמוך יש בתי קברות של היישובים מעברות ואליישיב. אני טיפסתי בשביל קצר שמאחורי בית הקברות. השביל היה זרוע בדרישות שלום אנושיות לא נעימות. נראה שניתן לטפס גם בשביל העולה מתוך בית הקברות ואולי התצפית משם אף טובה יותר. מפאת החום ויתרתי.
מגיעים אל התל דרך כביש 5700. צפונית למקום שבו חוצה הכביש את נחל אלכסנדר יש ירידה מערבה אל דרך עפר. אפליקציית וויז מכירה את התל.
האם כדאי לבוא במיוחד?
זה האתר הפחות מרשים בעיני מאתרי פריחת החצבים שתיארתי כאן, אבל אם אתם גרים בסביבה או אם אתם מתכננים יום בעמק חפר אז בהחלט אפשר לשלב גם את תל חפר כדי לחוות את החצבים ואת הסתיו. אני תכננתי לבקר בגלריית זוזו שנראית ממש שווה אך היא היתה סגורה.
מתבקש לשלב טיול לאורך נחל אלכסנדר, וגם למיכל בן ארי מנור יש המלצות טובות של מקומית על העמק שלה. לאחרונה אכלתי בביסטרו גרציה החביב מאוד בקיבוץ העוגן, אז הנה עוד תרומה קטנה שלי לעניין. עמק חפר קרוב למרכז הארץ, אז למה לא בעצם?
מהרו לראות את החצבים
יש עוד מקומות רבים ברחבי הארץ שבהם ניתן לראות חצבים. כשאתם מטיילים, אנא קחו את הפסולת עמכם, כמו ביפן. ואם ראיתם חצבים במקומות אחרים ספרו לי היכן ראיתם.
אני מאחלת לכולנו לחגוג בשמחה את חגי תשרי, בתקווה שהשנה החדשה תהיה יפה ושונה.
שנה טובה
לשמירה על קשר – מוזמנים להירשם ל'שמתי לב'
איזה יופי של פוסט עם שירי הסתיו היפים והתמונות של החצבים מרחיבי הלב. דוקא טיילתי לא מעט השבוע בצפון והצלחתי לפספס אותם. אם יש משהו קבוע באי הודאות של ימינו זו פריחת החצב. כמה טוב שהם מוסיפים לבוא במחזוריות בכל שנה. נותן איזו תקווה אופטימית שהמוכר והאהוב עוד ישוב. תודה
אני מאוד שמחה שאהבת. וכמה שזה בנאלי, יש באמת איזו שמחה בכל שנה מחדש בגילוי שלהם. בגניגר יש קצת חצבים כך שאני פוגשת אותם גם אם לא נוסעת לטייל, אבל השבוע ראיתי הרבה.
כמה חשובה הוודאות. היום, בתקופה שבה היא כל כך חסרה לנו אנו יכולות להעריך אותה ביתר חשיבות. תודה על כל מה שכתבת 🙂
פוסט נהדר לפתוח איתו שנה. אהבתי את השילוב של השירים והחצבים. השיר :חצבים פורחים וציפורים אין ספור " הוא אחד האהובים עלי. תודה על ההמלצה לתל גריסה. לא רחוק מביתי ואוכל לקפוץ. מבינה שצריכה להזדרז.
שמחה שאהבת את הפוסט. מקווה שתזכי לראות חצבים ואם לא השנה אז בשנה הבאה. הבנתי שיש גם לא מעט לאורך החוף וברוב התלים העתיקים.
כתבת מקסים זיוה. אני אוהבת את הפריחה ובתור צלמת תמיד שמה לב ומחפשת מקומות יפים לצילום. עכשיו כשמתקרר קצת ממש עושה חשק לטייל ולבדוק את ההמלצות.