געגועים לעמק אאוסטה

ולחופשות הקיץ המתוקות של פעם

התעוררתי מוקדם בבוקר, הצצתי במסך (איזה הרגל איום) וראיתי ש-15.08 היום. זה תאריך שתמיד מזכיר לי כמה מחופשות הקיץ שלנו באירופה. לתאריך הספציפי הזה יש משמעות רבה. זהו יום עליית מריה לשמים באזורים הקתוליים בעולם.

פרט למשמעות הדתית, זה שיא עונת החופשות. הערים בצרפת ובאיטליה, ארצות קתוליות שבהן חוויתי את חווית שיא הקיץ הזאת, מתרוקנות, והתושבים יוצאים לווקאנס בצרפת ולפרגוסטו באיטליה. לאן שהולכים מרגישים אותו – אם זה בערים המתרוקנות ואם זה באתרי נופש עמוסים.

פעם הייתי בקרמונה באיטליה, עיירה יפה דרומית מזרחית למילנו, שמתגוררים בה הרבה בוני כינורות וזו המסורת הייחודית של העיירה אשר נשמרת כבר מאות שנים. רציתי לבקר באחת הסדנאות אבל בכולן היה פתק שסיפר על יציאה לחופשה של בעל העסק.

השכנים שלנו

חופשה אחת לעולם לא תישכח. היינו באגם מאג'ורה העמוס, זוג עם ילדה, וגם זכינו לחוות פסטיבל מקומי באי הדייגים, אחד מיני רבים המתקיימים בתאריך הזה באירופה הקתולית. לאחר מכן עברנו לעמק אאוסטה שהיה מאוורר בהרבה מהאגם המפורסם, ושם התגוררנו בכפר שגובהו בין 1,000 ל-1,200 מ'. היה שם מתחם של בתי נופש והשכנים שלנו היו איטלקים בחופשת הפרגוסטו שלהם.

מה אגיד ומה אספר? הנדנדות במתחם תמיד היו תפוסות על ידי הילדים שלהם. הם הרעישו והזיזו מיטות ורהיטים עד שעת לילה מאוחרת. הם היו קולניים, הרגישו מאוד בבית ודיברו ללא הרף באיטלקית המתגלגלת בפיהם, בשונה מתושבי המקום שדווקא העדיפו צרפתית למרות שמדובר באיטליה.

כמונו גם הם יצאו לטייל בבוקר אבל כשהיו חוזרים אחר הצהרים למתחם הדירות היו מתחילים ביום חדש של חגיגות, מנגל וארוחות. הם לא נפלו ברעשנותם משום חמולה ישראלית חמה ואוהבת, ואני מאוד אהבתי להתבונן בפעלתנותם הבלתי נלאית.

ימי הציפייה לחופשה

אהבתי גם לשבת במרפסת מדי ערב ולהביט בהרים בשעת הדמדומים, ובבוקר שאפתי במרפסת את ריח הקפה והתמכרתי למראות של עבודת החקלאים בשדה. דימיתי שאם הולכים עד קצה השדה, או אם טרקטור חורש את פאת השדה, התוצאה היא נפילה למעמקי העמק בצניחה חופשית.

אך, כמה שאני מתגעגעת לחופשת הקיץ הזאת ולכל חופשות הקיץ המתוקות באשר הן. יש אווירה מיוחדת. גם במקום הכי נידח סביר שלא תמצאו את עצמכם לבד, אבל יש יופי בהתבוננות הזאת על אנשים ובשמחת החיים של הקיץ. וימי הציפייה לחופשה, זו תקופה בפני עצמה עם כמיהה ותחושה שאי אפשר כבר לחכות. השנה אנו מחכים הרבה, כל כך הרבה שכבר הפסקנו לחכות ולצפות.

חולשתו של הרגל

כבר כמעט התרגלתי להיעדרן של החופשות, וההתרגלות הזאת מעציבה אותי. אז קבעתי לנו, לי ולאיש שלי, חופשה באוקטובר אחרי החגים בישראל. להצטופף עם ישראלים בשיא הקיץ זה לא קוסם לי, אפילו אם היו לי היום ילדים בבית. אם כבר להצטופף עם מישהו אז בשפה זרה. אפשר לדמיין את משמעות המילים והן נשארות מתוקות וחלומיות ולא סתמיות ומאכזבות.

אני בהחלט מחכה לה לחופשת הסתיו הישראלית שלנו. יש איזה קסם בהמתנה הסבלנית הזאת. כשכל צורך מסופק מיד זה לא כיף. זה נכון לכל דבר, גם לחינוך ילדים למשל. המתנה למשהו שנורא רציתי וזכיתי לקבל אחרי הרבה כמיהה וכיסופים זה משהו שייזכר ויש לו פוטנציאל להפוך פעם לסיפור. משהו שבא בקלות הוא בזבוז של סיפור פוטנציאלי. אין בו זיכרון והוא מתפוגג מהר.

אז אנחנו נצא בסתיו קצת לצפון ביחד עם הבנות שלנו ונמשיך לאזור מטה יהודה בזוג כדי לשאוף אוויר הרים בהרי ירושלים. זה הכי חו"ל שאפשר אבל רק בהיבטים של הציפייה והכמיהה למשהו שיקרה בעוד הרבה זמן ובאלמנט של משך החופשה. אבל רק באלה.

ישראל לעולם לא תהיה חו"ל, וטוב שכך

אני לא אוהבת שמשווים מקומות בארץ לחו"ל. זה מוריד בעיני מכאן ומשם. זה מנמיך את החוויות שלנו בארץ וזה הופך את ה"חו"ל" לקלישאתי. אני חושבת שהארץ שלנו בהחלט מעניינת. לא אכתיר לה סופרלטיבים. היא לא הכי יפה ואני לא אוהבת את ה"אין כמו בבית" ו"אין על האוכל הישראלי" – אמירות קלישאתיות שישראלים אוהבים לומר. אני משתוקקת להיטמע בסביבה זרה. אישית, עוד לא יצא לי להיות בארץ לא מעניינת. הזר והשונה הוא תמיד מעניין, וגם להעמיק בטיולים במגרש הביתי שלנו, לפגוש אנשים, נופים וטעמים זה תמיד מרחיב את הלב. יש ערך לזה ולזה.

אם הייתי תיירת מארץ אחרת המטיילת בארץ בטח הייתי חושבת שזו אחת הארצות המרתקות שיש, גם בזכות מגוון הנופים, גם בזכות עומק ההיסטוריה, בזכות המורכבות האנושית, ובזכות הניגודים החריפים והסתירות שבין קידמה לעליבות ובין חדשנות להיתקעות עמוק מאחור (ולמען הסר ספק אני לא מתכוונת דווקא לנפלאות ההייטק לעומת השמרנות הדתית, ממש לא). כל זה, כמובן אם הייתי זוכה להיכרות עם אנשים או להדרכה טובה שהיתה פותחת לי צוהר לרבדים העמוקים יותר. לא תמיד זה קורה בטיול תמים או בחופשת קיץ מתוקה בהרים בפינת איטליה צרפת ושוויץ.

אז לחיי כל החופשות בארץ ובחו"ל. מכל תקופה בחיים אני לוקחת משהו, ומהקורונה אני בהחלט לוקחת את הגילוי מחדש של הארץ המעניינת והמורכבת שלנו, בתקווה לטייל ב-2021 בחו"ל וגם בארץ.

רוב התמונות הן מהכפר הקסום שלנו המשקיף על עמק אאוסטה – Ville Sur Sarre.

כמה מילים על עמק אאוסטה ועל הטיול שלנו

הרי האלפים למעשה מקיפים את איטליה מצפון בצורת קשת. כל מדינות האלפים יושבות על הקשת הזאת העוטפת את איטליה, והאלפים האיטלקיים הם למעשה הצד הפנימי של הקשת. עמק אאוסטה נמצא באיטליה, בקצה המערבי של הקשת, והוא גובל ברכסי ההרים הגבוהים ביותר של צרפת ובהרים גבוהים בשוויץ (שבה ההרים גבוהים בחלקים רבים שלה). גם בקנטון וואלה השוויצרי השכן מדברים צרפתית, ולמעשה האזור הזה כולו, כולל עמק אאוסטה הוא דובר צרפתית.

עמק אאוסטה הוא מחוז אוטונומי של איטליה ומובן שמדברים בו בשתי השפות. מי שדובר איטלקית יסתדר שם היטב. הנהר אאוסטה חוצה את העמק, ולעמק הנהר הזה יש שלוחות של עמקים אלפיניים פנימיים מצפון ומדרום. לעיירה אאוסטה, בירת העמק, יש שורשים רומיים הניכרים לעין במורשת שנותרה בה. ברחבי האזור אפשר לבקר בטירות הרבות, בכפרים יפים שגגותיהם בנויים מרעפי צפחה, וכמובן לטייל בהרים.

בטיול שלנו עלינו יום אחד לפסגת המונטה-ביאנקו ומשם המשכנו ברכבל לצד הצרפתי של ההר שנקרא בצרפת מונבלאן. טיילנו בפארק גראן פרדיסו שהוא כולו איטלקי ולשם שינוי אינו גובל באיטליה ובשוויץ. טיילנו בסביבת העיירה אאוסטה עצמה, ביקרנו במבצר בארד (Bard) שלו כמה מוזיאונים וכפר יפה לרגליו, וטיילנו באזור מעבר ההרים סן ברנרד הגדול המשותף עם שוויץ. במעבר ההרים גדלים כלבי סן ברנרד לזכר הימים שבהם הכלבים עסקו בהצלת אנשים שאבדו בסערות שלגים. יצאנו לסיור מודרך נפלא בהרים ביחד עם הכלבים.

לקריאה נוספת:

תיירות בעמק אאוסטה (אתר התיירות האזורי)

פוסט יפה על טיול של שתי אחיות בעמק אאוסטה, מתוך הבלוג של ענת גלאנץ

מדמנה ישראלית של איבה

החופשה בעמק אאוסטה התקיימה בקיץ 2011. באותו קיץ, לפני שיצאנו לחופשה, עמדנו בשבתות בצומת השומרים בעמק יזרעאל והשתתפנו במחאה החברתית. היתה התרוממות רוח ותחושה שמשהו מיוחד קורה. היו תחושות של התעוררות ושל סולידריות חברתית עם אנשי האוהלים משדרת רוטשילד בתל אביב ושל כל הצעירים במדינה המתקשים להקים בית ולבנות לעצמם חיים עצמאיים.

הפוסט הזה נכתב בשיאו של קיץ 2020 המקולל. גם עתה יש התעוררות חברתית אך הדכדוך רב ותחושות חוסר האונים ואי הוודאות מרחפות מעל לכול. אנשים מפגינים על כל דבר. שדים ישנים משתחררים מהבקבוק. גם אני מפגינה. נדמה שההפגנות הן מנגנון ויסות לשחרור מצוקות וכעסים. נדמה שאין עוד ערך מקודש לכולנו, לכל אחד יש עבר משלו ופרשנות אחרת למציאות. האם פעם נתגעגע להיום? מעניין מה העתיד צופן לנו.