מה אפשר לעשות בששה ימים בבולגריה? יצאנו לטיול משפחתי בבולגריה במחצית השנייה של אוקטובר 2019, בזנב של סוכות. מטרת הטיול היתה יחדנס במחיר נמוך, אבל מובן שרצינו ליהנות מתרבות שהיתה חדשה לנו וממקומות יפים. בולגריה גדולה ובטיול קצר הכרחי להתמקד.
המשפחה שלנו "בוגרת". זו דינמיקה אחרת מאשר בטיול משפחה קלאסי. כבר שנים לא טיילנו בהרכב הזה. אחת הבנות הביאה לטיול בן זוג ששמחנו מאוד על ההזדמנות להכירו טוב יותר. אבל מה מחבר בינינו בטיול? זו היתה השאלה. חלק מאיתנו מאוד אוהב היסטוריה וחלק פחות. יש דרישה לטבע אבל במידה וגם בזה אין אחידות. היה לי ברור שהצעירים ירצו גם קצת סצנה אורבנית. הבת הצעירה סולדת מלינה במה שנקרא לדבריה "מקומות נטושים" וחששתי שגם הגדולים יותר לא יאהבו.
כשחזרנו מהטיול כתבתי פוסט על אמנות רחוב בבולגריה, ודרך חווית הרחוב העברתי רשמים ראשונים. אבל היינו גם בכפרים ובאתרים מגוונים, והנה עכשיו – המסלול.
בפוסט הזה נטייל במקומות האלה:
רכס הרי הבלקן – הלב של בולגריה
העוגנים במסלול היו אורבניים ובין לבין היו גם נגיעות בטבע ובאתרים היסטוריים. יצאנו מסופיה ברכב גדול ומסורבל אל רכס הרי מרכז הבלקן בלב לבה של בולגריה. אם תניחו אצבע במרכז המפה של בולגריה, בכתם צבע חום חזק שמסמן אזור הררי – זה שם.
במעברי ההרים ברכס הזה ניצבות אנדרטאות גדולות המרוממות את גבורת החללים הרוסים והבולגרים שנפלו במלחמה שבה שוחררה בולגריה מעול האימפריה העותמנית. כאן ניתן לראות מנזרים לרוב, כפרים היסטוריים, עיר אחת היושבת במיקום יפהפה סביב לולאה בנהר, וגם את התרבות של העולם הישן בבתיהם של הסוחרים האמידים.
מתאקלמים בבולגריה
נחתנו בסופיה בשעות הצהרים המאוחרות באיחור של שעתיים מהמועד המשוער. נוסעי המטוס שלנו גדשו את אולם הנוסעים הקטן, ואנו הופתענו שכך נראה שדה התעופה הראשי של המדינה. בתחנת השכרת הרכב השתרך תור ארוך של ישראלים. הפקידים בדלפק כבר יודעים כמה מילים בעברית, ואנחנו תוהים: זהו, רק ישראלים כאן? איפה שאר הלאומים? איפה לוח הטיסות?
יצאנו משדה התעופה אל לינת הלילה שלנו במלון בעיירה ההיסטורית קופריבשטיצה. הרעב בבטן אמר את שלו והיות שלא ראינו תחנות שירות עם מסעדות לאורך הדרך סטינו מהציר הראשי כמה קילומטרים אל העיירה אלין פלין (Elin Pelin) הנקראת על שמו של סופר מהמאה ה-19.
העיירה חסרת עניין תיירותי אבל יש בה מבחר מסעדות. מצאנו מסעדה הפונה אל לבו של התייר הבנאלי (אנחנו) בצמד המילים הגאוני No Words. זו היתה אתנחתא משביעה. התפריט במסעדה היה די מגוון. כפי שנלמד בימים הבאים התפריט הסטנדרטי כולל כמה סוגי בשרים, סלט שופסקה, שהוא סלט קצוץ עם גבינה בולגרית, לפעמים עוד כמה סלטים וכמה מאכלים איטלקיים.
בדרך אנו מתרשמים מהמרחבים הגדולים הנראים שוממים. הגילוי הזה הריץ אותנו לוויקיפדיה שסיפרה לנו שמדובר במדינה ששטחה גדול פי כמה משטח מדינת ישראל בעוד שמספר תושביה כיום פחות משבעה מיליון והיא סובלת מהגירה שלילית.
הכבישים אינם מתוחזקים ברמה נאותה, ולעומת זאת יש השקעה רבה במצלמות. אם הן פועלות או רק עושות רושם – מי יודע. אבל הרכב מתגלגל ונוסע לאן שצריך. אנו מתחילים להתאקלם בבולגריה. עם הירידה מהציר הראשי אל כביש הגישה לקופריבשטיצה מלווה אותנו שלכת יפה. זהו כבר אור אחרון. מחר נוכל ליהנות ממנה.
תחנה ראשונה בטיול – קופריבשטיצה
קופריבשטיצה היא עיירה יפהפייה עם מאות בתים שהשתמרו מתקופת התחייה של בולגריה במאה ה-19, והיא נחשבת כ"שמורה ארכיטקטונית", מעין תו תקן מקומי למקום היסטורי תחת חוקים המגנים על שימור הבתים.
המלון שבחרתי עבורנו – Hotel Djogolanova Kashta – נמצא בסמטה יפה. הרכב המפלצתי שלנו נכנס אליה וחנה מול הכניסה. מסתבר שכך מקובל. המלון במבנה האותנטי והנאה התאים בדיוק לצרכינו. מחיר העסקה שלנו שכללה שלושה חדרים היה 198 לב (המטבע המקומי) שזה פחות מ-400 ש"ח.
ארוחת הבוקר היתה פשוטה אך סיפקה את צרכינו. כפי שנלמד בהמשך זהו הסטנדרט, ואם תשאלו אותי זה ממש בסדר. הסטנדרט של השפע הישראלי הוא משהו שלגמרי מיותר מבחינתי. במשפחה לא נשמעו קיטורים.
עיירה בעלטה
בחזרה אל ערב ההגעה –
כשיצאנו לרחוב לאחר התארגנות הופתענו לגלות שבעיירה המונה כמה אלפי תושבים אין תאורת רחוב, והעיירה שורה בעלטה. עדיין לא היינו מאוד רעבים אבל בתנאים כאלה קשה לשוטט וחיפשנו מקום לשבת. עברנו בדרכנו את הכיכר המרכזית של העיירה. ברחוב המסתעף ממנה נראו קצת אורות דולקים של מסעדות. בשולחן שמחוץ לאחת המסעדות ישבו תחת פנס כמה גברים. ממול היתה חנות ירקות יפהפייה שעדיין היתה פתוחה.
תמצית בולגרית
בתי העיירה פרושים על פני שני מדרונות שנחל חוצה ביניהם ועליו כמה גשרים. חצינו את אחד מהם והרגליים הובילו אותנו לחצר שהבליח ממנה אור. עלינו במדרגות לקומה השנייה והגענו למסעדה מקסימה. ללא ספק הגענו ללב של בולגריה. התפאורה כל כך מקומית ומסורתית.
על השולחנות – מפות אדומות עם פסי רקמה. על החלונות וילונות לבנים הקשורים לצדדים. ברקע מוזיקה מקומית מתנגנת. היינו עדיין שבעים מארוחת אחר הצהריים במסעדה "נו וורדס". חלק מאיתנו בחרו במרק בלבד ואחרים בקינוח, אבל הרגשנו כמו במסיבת פתיחה של הטיול.
נולדה מחדש
במשך שלושה עשורים במעבר בין המאות ה-18 וה-19 עברה העיירה קופריבשטיצה שרפות ולמעשה נחרבה לגמרי. היא נבנתה מחדש בכספם של סוחרי הצמר העשירים, וכל בעלי המלאכה תרמו כפי יכולתם לבנייה. העיירה כפי שאנו רואים אותה היום היא כפי שהייתה במאה ה-19 לאחר תחייתה מחדש. זו גם נחשבת תקופת התחייה של בולגריה כולה.
הקדשנו כשעתיים או יותר בבוקר לעיירה. שוטטנו ברחובות שבקרבת המלון שלנו. ריח עשן העולה מהארובות נישא באוויר. בקצה הרחוב תושב העמיס עגלה הרתומה לסוס ונעלם במורד הרחוב כשרק קול נקישות פרסות הסוס עוד מהדהד אחריו.
בתי הסוחרים האמידים
שוטטנו באותו מרכז קטן שהיינו בו בערב הקודם בחשכה. במעלה אחד הרחובות היוצאים מהכיכר שלטים מכוונים את המטיילים אל בתים היסטוריים המשמשים כמעין מוזיאונים אתנוגרפיים קטנים. בחנות ברחוב ניתן לקנות כרטיס לששה מהם, אבל המשכנו עוד טיפה הלאה ונכנסנו לבית אוסלקוב. הבית הזה ממומלץ באתרים השונים ברשת, והוא אינו כלול בשישייה. לשאלתי סיפר השומר בכניסה שהציורים בחזית הבניין מייצגים את הערים: איסטנבול, אלכסנדריה וקהיר. אל הערים האלה יצאו סוחרי הצמר כדי לנהל את עסקיהם.
דמיינו חברה של רועים ובעלי מלאכה במאה ה-19 ושכבה דקה של סוחרים אמידים אשר זוכים בכל הקופה. חדרי הבית יפהפים ומכילים תצוגות אתנוגרפיות: שטיחים, מוצרי צמר, תלבושות, תמונות, כלים, נול ישן ועוד.
מבית אוסלקוב חזרנו לרחוב של המלון שלנו – Palaveev Blvd. זו סמטה צרה המובילה לאנדרטה גדולה במעלה ההר. מהרחבה של האנדרטה העיירה כולה פרושה לפנים.
המלון שלנו – Family Hotel Djogolanova Kashta
קופריבשטיצה, מתוך בלוג מקומי
בית אוסלקוב, באתר לונלי פלנט
בדרך לווליקו טרנובו
המשכנו לכיוון וליקו טרנובו, היעד שלנו לשני הלילות הבאים. בדרך עצרנו בכמה תחנות:
מעבר טרויאן
כביש יפהפה מתפתל במעלה ההר תחת חופה של עצים בצבעי שלכת בדרך אל מעבר טרויאן (Troyan pass) הנקרא גם Beklemento Pass. במעבר ההרים יש מגרש חנייה, וממנו עלינו בהליכה קצרה אל הפסגה הקרובה. הרבה מכוניות התקדמו וחנו בחניונים קטנים בדרך, אבל שמחנו על ההזדמנות לחלץ עצמות.
ההליכה אמנם במעלה ההר אבל הדרך רחבה ונוחה ואינה קשה במיוחד. בפסגה יש רחבה גדולה עם נוף פתוח לארבע רוחות. במרכזה – אנדרטה גדולה בצורת קשת ובה תבליטים של דמויות מונומנטליות מעוטרות בשפם עבות. ההרים מסביב בגווני זהוב של סוף קיץ, אדמדם של שלכת בשלבים מתקדמים, ירוק של יערות וכחלחל של הרים בקו האופק.
הכפר אורשק ומנזר טרויאן
אחרי ההליכה הקצרה לתצפית ולאנדרטה החבר'ה אמרו שהם רעבים. העיר טרויאן נמצאת ממש בסמוך אולם חשבתי שיהיה נעים יותר בכפרים, ולפיכך סטינו מהציר הראשי אל הכפר אורשק (Oreshak). הכפר משתרע לאורך רחוב ארוך ומשני צדדיו יש מסעדות רבות, חלקן תחת סוכך של גפן משתרגת. עצרנו ליד אחת יפה עם מפות אדומות על השולחנות.
המקום נראה אותנטי ונעים אבל התקשורת היוותה מחסום. אין תפריט באנגלית ואיש אינו דובר אנגלית. אמרנו בלא-גו-דארא (תודה) והמשכנו הלאה למסעדה אחרת שנראתה דומה. בדיעבד למדתי שקוראים למסעדות האלה "מוחנה" (Mochana). פירוש השם: מסעדה מקומית, בדומה לטרטוריה האיטלקית או לטברנה היוונית. לא צילמתי את המסעדה אבל נפגוש עוד כאלה בהמשך.
ואם אנחנו כבר באורשק אז מתבקש לבקר במנזר טרויאן שבקצה הכפר. בכניסה למנזר יש שוק גדול של מזכרות ועבודות יד. המנזר עצמו מאוד נאה. ציורי פרסקו מכסים את הקירות וגרניום נשפך מהמרפסות של מגורי הנזירים. בכניסה לכנסייה של המנזר עומדים אנשים ומדליקים נרות.
סטרו סטפנובו
תחנת הדרך באורשק הובילה אותנו אל ציר נסיעה צדדי (כבישים 357 ו-3505), והנסיעה בו אטית. כשעה נסיעה לאחר שעזבנו את המנזר עצרנו בכפר סטרו סטפנובו (Staro Stefanovo) שאף הוא נחשב כשמורה ארכיטקטונית. פירוש השם "סטארו" הוא עתיק. ובאמת הכפר הקטן שוכן בנקודה גבוהה מעל לכפר הגדול יותר סטפנובו.
לא כולו נראה עתיק אבל יש בו כמה פינות שהן פנינה. ראינו גם בתים מוזנחים ונטושים, ופגשנו חבורה גדולה של מטיילים מפלוון, עיר בבולגריה שנמצאת צפונה מכאן. הם היו לבושים כולם בתלבושות מסורתיות, ולאחר שהצטלמו שמחו לשתף אותנו שהם פשוט מטיילים ביחד ונהנים פה. התלבושות ניתנו להם במלון היפה והמטופח בבניין ההיסטורי שבלב הכפר. נראה שהבולגרים אוהבים להיאחז בפולקלור ובמסורת שלהם. הפולקלור הזה ליווה אותנו לאורך כל הטיול.
וליקו טרנובו
וליקו טרנובו היא אחת הערים העתיקות בבולגריה ואף היתה הבירה העתיקה של ממלכת בולגריה השנייה, מן המאה ה-12 ועד ה-14. רבות שמעתי על העיר היושבת על שלוש גבעות שחלקה העתיק מלוווה לולאה של הנהר יאנטרה. הכניסה לעיר היתה דרך אזורי מגורים מודרניים כעורים וכבר הרגשתי מאוכזבת, עד שהגענו אל המלון שלנו שיושב בסמטה צרה ועתיקה.
לא פשוט היה להיכנס אל הסמטה הצרה והתלולה, אבל הנהג שלנו עשה זאת ומצאנו אפילו חניה במורד הרחוב, היכן שהוא מתרחב קצת. לאחר שהתאקלמנו התברר שזהו הרחוב היפה ביותר בווליקו, אבל אני מקדימה את המאוחר ועוד נשוב אליו בהמשך.
התאקלמות בעיר
המלון שהזמנתי – HiStory INN Unique Guest Hous – הוא מלון קטן בבית היסטורי. הוא בנוי במפלסים על המדרון. הזוג הצעיר התגורר בקומה מתחתינו. בקומה שלהם יש יציאה אל מרפסת תצפית הצופה אל הנהר. חדר האוכל הוא עוד קומה אחת מתחת. גם כאן ארוחת הבוקר מינימלית: קצת ירקות חיים, חמאה, גבינה צהובה ונקניק כלשהו, ביצה קשה, לחם טרי או טוסטים, וזהו פחות או יותר. אולי יש גם אשל. אני מתקשה לשחזר. בטלוויזיה שעל הקיר מוקרן סרט של ריקודי עם בולגריים על רקע מוזיקה מסורתית. פולקלור, כבר אמרנו? העלות – 510 לב לשני לילות, מחיר מעט גבוהה יותר מאשר בקופריבשטיצה, ועדיין מצחיק ביחס למחירי ישראל (פחות מ-500 ש"ח ללילה לשלושה חדרים).
פעילות לערבי סוף השבוע: בסופי שבוע, מתקיים בווליקו טרנובו מופע אורקולי שבו מאירים את המצודה העתיקה – מצודת צרבץ (Tsarevets) – במשחקי אורות. ניתן להזמין מקום מראש בתשלום ולשבת בנוחות במבנה סגור ממול למצודה, אבל מי שאינו רוצה להתחייב יכול לצפות במופע מהרחבה שלפני המצודה או מהרחוב הראשי – Stefan Stambolov -במרחק לא רב מהמצודה, היכן שהרחוב נפתח אל הנוף ורואים אותה ממול. היות שהגענו לווליקו בעיתוי של יום שבת, הלכנו לנקודה האסטרטגית ברחוב, חיכינו וצפינו. ומה נאמר? זה לא משהו שמצדיק לכוון את השהות בווליקו במיוחד לסוף השבוע, רק אם במקרה יוצא.
מסעדות: כשמתקדמים ברחוב הזה אל תוך העיר יש שפע מסעדות. רצינו לאכול במסעדת Shtastliveca המומלצת מאוד בגוגל ובטריפאדוויזור, אך בשבת בערב היא היתה מלאה עד אפס מקום. זכינו לאכול בה רק למחרת, ובאותו הערב אכלנו במסעדה שכנה. היא היתה בסדר גמור אבל המפורסמת בהחלט הצדיקה את המוניטין והתעלתה מעל לסטנדרט במגוון ובתחכום.
מצודת צרבץ
בבוקר הלכנו למצודה ועל כך אנחנו בהחלט ממליצים. נותרו בה בעיקר שרידים, אבל אפשר לחוש בה את העיר ההיסטורית שהסתגרה מאחורי החומות. המצודה יושבת בנקודה אסטרטגית עם נוף לכל רוחות השמיים. למעלה, בראש הגבעה, יש כנסייה ובתוכה ציורי קיר משונים על שדים ויצורים אפלים. שווה להיכנס.
רחוב גורקו
לאחר הביקור במצודה יצאנו מהעיר לטייל בסביבה וחזרנו אחר הצהריים. לפנות ערב ערכנו סיור ברחוב שלנו. אני חורגת הפעם מהתיאור המדויק של סדר היום וקופצת מיד לסיור הערב כדי לרכז את המידע על וליקו טרנובו.
שמו של הרחוב הוא "הגנרל גורקו" (General Gurko). גורקו היה גנרל רוסי שהתקבל בווליקו בפרחים כשנכנס לעיר בשנת 1877 ביחד עם חייליו וכח עזר של מתנדבים מקומיים, ושחרר אותה משלטון האימפריה העותמנית. הרחוב נמצא באמצע המדרון שמעל ללולאת הנהר. מתחתיו בתים ומעליו בתים. לעתים בית צומח מתוך גג הבית שמתחתיו. הוא נחשב לשמורה ארכיטקטונית והוא מלא חן. כל פינה בו יפה מקודמתה: חזית הבתים הנאה, מראה הבתים הבנויים זה על גבי זה במדרון, הצמחייה המטפסת על הקירות ומראה הנהר.
תהילה וגבורה
בלב הלולאה של הנהר ניצבת אנדרטה גדולה הנראית גם מרחוב גורקו וגם ממרפסות התצפית שברחוב העליון – הרחוב הראשי של העיר. היא נבנתה בשנת 1985 לציון 800 שנה לשחרורה של בולגריה מהאימפריה הביזנטית וכינונה של ממלכת בולגריה השנייה. עמוק אל תוך המאה העשרים, לקראת סופה, בזמן שהעולם המערבי טיפח בעיקר דימויים של אנטי-גיבור, בבולגריה עוד עיצבו אנדרטאות המרוממות תהילה וגבורה. אבל אני מבינה שככה זה במדינות רבות בבלקן, שאותו רק התחלתי להכיר.
לסיום השהות שלנו בווליקו טרנובו
וליקו טרנובו נעמה לנו. היא עיר מעניינת. נראית קצת מפעם. אפשר להאריך מעט את השהות באזור. התקשיתי למצוא לנו מסלולי הליכה שמתאימים לנו. לעומת זאת הייתי שמחה לראות את הכפר בוז'נצי ואת העיירה טריאבנה. חששתי שלצעירים שלנו זה יהיה עוד מאותו הדבר. גם בעיר עצמה ניתן היה להצטרף לסיור מודרך, לבקר באחד המוזיאונים או להגדיל את טווח השיטוט. ואני תמיד שמחה גם לנוח, למשוך עוד קצת זמן ולספוג.
אין לי ספק שבהרכב שלנו התאים לנו לנוע הלאה. בהמשך הטיול זכינו להיות בעיר מעודכנת יותר וזה היה מוצלח בשביל הדור הצעיר. למי שירצה לטייל בעתיד באזור אני מציעה לקרוא את הפוסט של אורה גזית, מהבלוג חלומות שמורים, שטיילה באזור עם משפחתה וסיפרה על אפשרויות נוספות.
אבל רגע, עוד לא סיפרתי מה עשינו מחוץ לעיר. העברנו כמה שעות במקומות מאוד יפים.
אנדרטה לקוממיותה של ממלכת בולגריה השנייה
מלון משפחתי נעים בעיר העתיקה, קרוב לכל האתרים
בולגריה, משפחתי וחיות אחרות, מתוך הבלוג חלומות שמורים של אורה גזית
יעדים בקרבת וליקו טרנובו
לא יאמן אבל בכמה שעות מחוץ לעיר ביקרנו בשלושה אתרים למרות שלא מיהרנו כלל. כולם קרובים לווליקו.
המסלול האקולוגי אל מעיינות חוטניצה
בבולגריה מכשירים מסלולים בטבע המאפשרים לחצות מקורות מים ומקומות קשים למעבר באמצעות סולמות וגשרי עץ המשתלבים נפלא בסביבה. קוראים להם "אקו טריילז" – מסלולים אקולוגיים. הבעיה היא שלעתים הם אינם מתוחזקים כראוי. ליד הכפר חוטניצה (Hotnisa) ניתן לבקר בברכת מים יפהפייה המתמלאת בזכות מפל מים יפהפה הנקרא בשם Kaya Bunar. המפל מגיע מסדרת מעיינות, הנמצאים במעלה של קניון צר וקצר. המוני מטיילים מקומיים גדשו את הברכה היפה ביום ראשון. במקום היה גם גזלן והאווירה היתה מאוד מוכרת לנו. אבל ברכת המים היא באמת פנינה.
אלו שאינם חוששים לטפס בסדרת סולמות החורקים פה ושם זוכים לראות את הברכה מלמעלה, את הערוץ הצר המוביל אליה ואת המעיינות המוצלים והיפהפים המפעפעים בתוך שפע של צמחייה. גשרי העץ חוצים את המעיינות הלוך ושוב ובסופו של דבר מובילים בחזרה אל הברכה שלמטה במסלול מעגלי. אורך המסלול ק"מ וחצי בסה"כ.
שרדתי כדי לספר
עשינו את המסלול בהרכב כמעט מלא. רק האיש שלי שמקפיד תמיד על הבטיחות נשאר ליד הברכה לשחק בטטריס. מה שהפחיד אותי אלו לא הסולמות אלא הטיפוס הקצר בסלעים בחלק הכמעט אחרון של המסלול. לפני שיורדים בחזרה אל הברכה שלמטה יש קטע קצר של עלייה בשביל צר בין סלעים. לפעמים צריך להיאחז בסלע והיו קטעים שצלחתי אותם בעזרת הצעירים שהושיטו לי יד ותמכו. זה היה מרגש לולא פחדתי לעוף למטה. אין מעקה ולא חבל להיאחז בו. אבל השלמנו איכשהו את המסלול והיה מקסים.
בקישור המצורף כתוב שהמסלול קל והוא אורך שעה וחצי. יש לי השגות על המידע. הייתי מגדירה אותו כבינוני ולו רק בגלל כל הבעיות שתיארתי. כשכותבים קל זה עלול להטעות. ולעומת זאת שעה וחצי זה הרבה. עשינו את זה בפחות, ואני בוודאי לא מופת של כושר ויכולת ספורטיבית.
מנזר הטרנספיגורציה – Preobrazhenski Monastery
בין וליקו לחוטניצה, לרגלי מצוק, נמצא מנזר הטרנספיגורציה. המונח טרנספיגורציה מתייחס להשתנות של ישו – אירוע מכונן בחייו אשר נתן לו גושפנקא כבן האלוהים. המנזר קיים כבר מן המאה ה-11, אבל המבנה הנוכחי הוא מן המאה ה-19.
אנקדוטות מעניינות מהעת המודרנית:
1. בעת המלחמה בין רוסיה לתורכיה במאה ה-19 היה במנזר בית חולים צבאי ולאחר המלחמה הרוסים הוקירו תודה למנזר בכמה תשורות בעלות ערך. אחת המתנות היא פעמונים. רואים אותם בחצר של מבנה המגורים.
2. ב-1991 נפל סלע מן המצוק ופגע במגורי הנזירים, ורק בנס לא קרה אסון.
המנזר יפה ויושב במיקום מיוחד. זה מקום מאוד שליו. הביקור בו שווה את העצירה הקצרה בדרך.
הכפר ארבנסי – Arbanasi
האמת היא שהחבר'ה שלי לא הבינו למה באנו למקום. הוא מוצף באוטובוסים של תיירים ומלא במלונות. אולי היה מוצף במיוחד בעיתוי של סוף השבוע. כמה נשים מבוגרות ישבו באחד הרחובות הראשיים והציעו מפות וחולצות רקומות למכירה. חיפשנו מקום לאכול ומצאנו מסעדה של מלון היושבת בנקודת הנוף הכי יפה בכפר. לצערי לא רשמתי את שמה. האוכל והשעה של היום גרמו לעייפות ואחרי הסעודה כל התכניות נשכחו ממני. חזרנו לבסיסנו בווליקו.
תנופת פיתוח
עברו שלושה ימי טיול. מוזמנים להמשיך אתי אל שלושת ימי הטיול הבאים.
למטה יש קישורים לטיולים נוספים בבלקן.
ולמי שמתעניין בטיולים נוספים ובנושאים שאני כותבת עליהם, אני מציעה להצטרף לרשימת התפוצה.
Amazing !!! I didn`t know that Bulgaria can be such a beauty. Thank you for letting me know
תודה רבה, נעה. שמחה לשמוע 🙂
פוסט יפהפה שמזכיר לי את הימים הנהדרים שבילינו בבולגריה… תודה!
תודה, הדר. טיילתי בזמנו בעקבותייך בבלוג שלך בלמטייל. משפחה טיילנית של ממש אתם.
פוסט יפה ומפורט!! הגברת לי את החשק להגיע לשם! הרבה זמן אני חושבת על טיול בהרי הבלקן
מתאים לכם, סהר. תוכלו לעשות מסלולים שאנחנו לא עשינו כמו
Byala Reka ב-Kalofer
Emen eco trail
Tryavna – Bozhentsi ecotrail
ועוד
וואו זיוה! איזה פוסט מעולה!! מזכיר לי מאוד את הטיול שלנו ברומניה לפני כמה שנים.
בולגריה בהחלט ברשימת היעדים שלנו לטיול משפחתי, בטוחה שאעזר בפוסט הזה בעתיד.
אני שמחה לשמוע. תודה רבה, רינת. ובאמת, גם רומניה נהדרת
איזה יופי, עשית לי חשק עז לטייל שם 🙂
נהדר. נראה לי שזה יהיה יעד מאוד רלוונטי לשנים הקרובות