אבא ואני, שני מונולוגים
החרדלים שבצדי השביל כמעט בגובה שלי. בין צמחי החרדל מציצות גם חרציות. פעם הן היו דומיננטיות אבל החרדל נהיה שתלטן כל כך, כמו הקורונה שמנהלת לנו עכשיו את החיים, שהן נחבאות להן השנה. החרדל מיפה את הסביבה רק כשהוא בהמוניו והוא מייצר משטח צהוב. לכשעצמו הוא נראה עשבוני ופחות אלגנטי מפרחים אחרים, אבל עכשיו, כשהצהוב צהוב כל כך והעמק ירוק כל כך, זה מאוד יפה. גם קוצים צומחים בסוואנה הזאת. עכשיו הם בשרניים ויפים אבל ימי החסד שלהם קצרים. האביב לא בוחל בכלום, הוא מצמיח הכול.
עשיתי לי הפסקה מבורכת מהטרטור של התקשורת. נראה כאילו הקורונה הולכת להטביע את כולנו בחולי ובעיקר בחרדות, בפיטורי עובדים, באבטלה ובמיתון. דברי הפרשנות האינסופיים מתקיפים את האוזן, ופתאום, אוויר צח מקיף את כולי. שיוווו… איזה יופי.
אני הולכת כאן לבד ומרגישה קצת תמהונית. משום מה כשאני מטיילת לבד בחו"ל זה טבעי לי, ודווקא בארץ אני לא רגילה. אולי תחושת הזרות בחו"ל הופכת את הלבד לטבעי. אני חוצה את הדרך העולה ממטע השקדים ונכנסת אל תוך שטח מיוער יותר. יש כאן מבנים מחומרי טבע שנותרו מפעילות מחנאית של ילדים.
אמא ושני ילדיה חרגו גם הם מהוראת החירום המחייבת להישאר בטווח המאה מטרים מהבית וגם הם מבלים כאן. גם לה אני נראית תימהונית. את מרגישה טוב? היא שואלת אותי. כן, בטח. רק יצאתי להתאוורר. אנחנו מפטפטות קצת ממרחק על המצב.
בדרך חזרה שלפתתי מהתיק מזמרה. מהבוקר כבר זממתי את הרגע הזה, וקטפתי כמה חרציות כדי להכניס קצת אביב הביתה. האביב מתעקש להראות נוכחות. הוא כאן מכוח חוק הטבע בלבד. לפחות שאיהנה ממנו קצת. צלחתי כבר את שביל החרדלים והחרציות ועוד רגע אני שוב בתוך הקיבוץ. ליד ברכת השחייה מחרשה גדולה חוסמת את השביל ומחייבת לעשות מעקף קטן. האם היתה כאן כשיצאתי? אני מנסה להיזכר. נדמה לי שלא. הניחו אותה בזמן שטיילתי. צוות החירום המקומי מיישם את ההוראות של משרד הבריאות אחת לאחת.
רציתי נורא ללמוד לנסוע באופניים ולהורים לא היה כסף לקנות לי. אפילו אופניים יד שנייה לא מצאו בתקציב המוגבל שעמד לרשותם. לאחד מחברי, ארנון, היו אופניים. אביו היה חשמלאי במפעל ומשפחתו גרה בשכונה של הפקידים. הם היו יותר אמידים מאתנו. למדתי לרכוב באופניים של ארנון.
בשנת 1937, באמצע תקופת המאורעות, הקימו הבריטים את "קול ישראל". בנשר היתה חנות "גלנטריה" – חנות שיש בה הכול. הגלנטריה קנתה אצלנו את החלב. כשהקימו את "קול ישראל" בעל החנות הביא שלושה מכשירי רדיו. אלה היו מכשירי הרדיו הראשונים בנשר. עלתה הצעה שנקנה רדיו ותמורתו המשפחה תספק לחנות חלב טרי במשך כמה שנים. כך היינו למשפחה שהיה בבעלותה רדיו, מכשיר אחד מתוך שלושה בנשר כולה. היו שעות שידור בשפות שונות. המון ילדים היו מתאספים אצלנו בבית לשמוע את פינת הנוער. היו משדרים סיפורים והיינו מאזינים להם ביחד.
עברתי את ברכת השחייה ועתה אני ליד הבית של ילדי בית הספר. בחוץ – שמיכות ישנות, סמרטוטים וגרוטאות מוטלים על האדמה. הבדים ספוגים מהגשם שירד לפני כמה ימים והם דבוקים לאדמה. המקום נטוש כפי שהיה ביום שבו הודיעו על סגירת מערכת החינוך.
ה"מחנה" של הילדים נראה כמו מחנה פליטים מוזנח שננטש יותר מאשר מקום תמים של ילדים. עוד קצת הלאה – גן תמר. כאן הגרוטאות מתוחמות בצורה מסודרת בשטח מוגדר. המקלט בחצר מקושט. גם כאן שקט. לא נעים לראות גן סגור אבל הוא נראה כמקום שמחכה לילדים שיחזרו ולא כמו מקום שנסו ממנו בבהלה.
מה צופן לנו העתיד? אני חוזרת במחשבות למציאות. עולם מוזר. לפני חודש הקורונה כבר היתה באוויר אבל עוד קצת רחוקה מכאן. אי אפשר היה לדמיין מה יתחולל כאן תוך זמן קצר. ועכשיו, כשתודעת הקורונה התחדדה אני תוהה מה יהיה כאן בעוד שבועיים ומה עוד מצפה לנו. הדבר הכי ודאי כרגע הוא אי הוודאות.
בבית היו שולחן נגרות וכלי נגרות. אבא בנה כיסאות לבית ויצר הרבה דברים בעצמו. בעקבות ניסיונו כפועל בניין בירושלים, הוא הכיר את כל עבודות הבניין וטייח את כל הבית בעצמו בשביל ליצור בידוד. הגג היה מפח. בנשר יורדים הרבה משקעים בחורף והגשם היה דופק על גג הפח. בקיץ הפח היה מתלהט. אבא בנה תקרת אקספנדיט. זו שיטה שבה מותחים רשת אל המוטות התומכים בגג הפח, ואת הרשת מצפים בטיח. לא לכל הצריפים היה בידוד כמו שאבא שלי יצר. לאבא שלי היו ידיים טובות וניסיונו כרצף וטייח היה לעזר רב. בצריף שלנו היתה מרפסת גדולה ששימשה אותנו בקיץ. ילדים התארחו אצלנו במרפסת והיינו משחקים שח, דמקה ומונופול.
כשהגיעו קרובי משפחה לארץ הם עברו דרך בית המשפחה. אליעזר כץ, אחיה של אמא, ויפה אשתו, התארחו אצלנו. סוניה, אחותו של סבא, ובעלה היפשמן, התגוררו אצלנו תחילה. התארחו אצלנו גם משפחת רפפורט, שבינינו לבינם קיים קשר משפחתי רחוק יותר. למשפחת מילר, משפחתה של הדסה שבהמשך היתה מורה שלי בבית הספר, לא היה קשר משפחתי אלינו אבל אבא הכיר אותם מריגה. גם הם הגיעו משם. כשהאורחים הגיעו היו מפנים להם חדר. בכניסה לצריף היה הול עם שולחן, ספה ששימשה לישיבה ליד השולחן ומקרר קרח. היה גם חדר גדול. כשמשפחות הגיעו פינו את החדר הגדול.
אני מתעכבת בדרך ומצלמת את החצרות הנטושות, את עבודות הפסיפס המלבבות שבחצר של גן תמר, את עצי כליל החורש הפורחים ברחבי הקיבוץ, את העדעד הכחול, את התורמוסים. נוריות פורחות בגינה של אמא שלי שאני חולפת על פניה שוב. הטבע מדגמן אביב בשלל צבעים. השבילים שקטים. גם אני לא ממלאת אותם בנוכחותי. כבר לא מעט ימים אני מסתגרת בבית, ודווקא היום האביב קרא לי. זו ההזדמנות האחרונה לפני שאתחיל לציית להוראות החירום החדשות.
האם החיילת שלי תצא ביום ראשון כמו שחשבה או שיהיה עוצר יציאות? ואם תבוא, איפה היא תהיה? אני חוזרת למציאות הטריוויאלית שלי הפעם. הבית שלנו לא ערוך לבידוד וגם לא לריחוק המתבקש. אני לא פוגשת אנשים כמעט כלל והיא מתערבבת עם כל הצבא, חוששת להדביק את אמא שלה, אותי, שכבר באחד ממעגליהן של קבוצות הסיכון.
ומה יהיה עם הבנות הגדולות שלי שבונות משפחות וקריירות בשנים האחרונות? אחת עובדת מהבית תחת איום של החל"ת ואחת תצטרך לבנות הכל מחדש כשהכל יסתיים וכשהתינוק שלה יגדל. איך הן יצלחו את התקופה המאתגרת? ומתי אזכה לכווצ'ץ' שוב את הנכד שלי הקטן המתוק שבטח כבר עושה דברים חדשים שאני לא חווה אתו כעת?
יש לנו טלפון ואפילו חכם, יש לנו טלוויזיה חכמה וצעקנית. אבל אנחנו רחוקים כל כך זה מזה. בפסח הזה נבלה כל אחד בביתו ובבידודו. פסח לא מטריד אותי. אני אוהבת להיות לבד. אף פעם לא משעמם לי. אבל עכשיו מתלווה ללבד תחושה של חנק.
הרבה זיכרונות קשורים במשק הבית שלנו בנשר. כשבקעו אפרוחים מהביצים חיממו אותם בתוך צריף המגורים שלנו במתקן גדול מפח שקוראים לו אומנת. היו מדליקים פתיליה מתחת לאומנת. האפרוחים היו מתקבצים סביב הפתילייה. בחצר גידלו ההורים תפוחי אדמה, גזר, כרובית, צנונית ואפילו חזרת, צמח שורש לבן שהפולנים היו רגילים לאכול.
כשפרה היתה דורשת היה צריך לקחת אותה לכפר חסידים. שבת אחת הלכתי עם אבא ברגל. הפרה היתה קשורה בחבל. בדרך עברנו ליד הכפר יג'ור. היו שם הרבה גני ירק. סבא היה קונה צנוניות והיה להן טעם גן עדן. בכפר חסידים היו מארחים אותנו כמה שעות בזמן שהפרה היתה מבלה עם הפר.
אמא היתה קמה מוקדם לחלוב את הפרות ולחלק את החלב לפני שאחותי ואני היינו הולכים לבית ספר. היו לנו שלוש פרות והן הניבו יותר חלב ממה שהמשפחה שלנו צרכה. את העודף היו מוכרים למשפחות בשכונה. כשהייתי כבן 8-7 היו נותנים לי את המשימה של חלוקת החלב בימי שבת, וכך יכלה אמא להתפנות באותו יום לעבודות כמו כביסה ובישול. היו נותנים לי כד ביד אחת ומיכל מדידה ביד השנייה, והייתי עובר בין בתי הלקוחות.
היה לי תפקיד נוסף. לפעמים היו שולחים אותי לקראת סוף שבוע עם עוף אחד או שניים אל הרב של נשר ששימש גם כשוחט. הייתי מחכה שישחט את העופות ומחזיר אותם הביתה לבישול. פעם אחת קרה שיצאתי מהבית עם עופות ביד אל השוחט. החזקתי אותם ברגליהם, כשראשם למטה, כפי שלימדו אותי. בדרך פגשתי חבר ועמדתי לשוחח אתו. נראה שהשיחה התארכה כי פתאום הרגשתי שהעופות שקטים. עופות לא יכולים לחיות זמן רב במצב כזה. הם התקשו לשרוד ונפחו את נשמתם. באותו יום הייתי מאוד מאוכזב שנכשלתי בתפקידי, והמשימה לחזור הביתה ולספר מה קרה היתה לי מאוד קשה.
בבוקר, לפני שיצאתי לטיול המרדני שלי, ביקרתי את ההורים. הם שועלי קרבות ותיקים. אבא בן תשעים ואמא בת 86. הרבה הם ראו בחייהם. הקורונה לא מפחידה אותם. אם תבוא אלינו הקורונה זה לא יהיה באחריותך, אומרת לי אמא, ואני ממשיכה לבקר, מסרבת לקבל שהקורונה מאיימת יותר מהבגידה ומהבדידות.
הורי אנשים גאים. הם לא משדרים בדידות, אבל הביקורים עושים טוב לכולנו. ובינינו, גם אני כבר מחוץ למעגל העבודה, ואנחנו, הם ואני, מזדקנים לנו ביחד בשולי החברה, השוליים הלא חיוניים. רציתי לטפח לי עסק קטן וקיוויתי לפריצה שתבוא העונה ולהזמנות שימלאו את ימי בעבודה.
אני מתעכבת לצלם עוד תמונה ועוד תמונה, להנציח את האביב החצוף הזה. עד שחזרתי הביתה החרציות שלי כבר שמטו ראש.
הירוק היום ירוק מאוד
והאפור היום אפור מאוד
וקצת שחור ואין לובן בעיר
והנסער היום נסער מאוד
והעבר היום – עבר מאוד
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.
לאה גולדברג
אשמח אם תשארו אתי. מוזמנים. הדלת פתוחה.
עוד מטיול האביב התמהוני שלי. גם רות מפנה אלי נחיריים מלאות משמעות ומתעניינת: את בסדר?
רציתי לקרוא עוד ממך זיוה. הזכרונות המתערבבים במציאות, הבדידות והביקורים אצל ההורים נגעו בליבי. אני מלווה טלפונית חברה בגילך שאמה מתגורת בבית אבות. הפחד שאולי לא יתראו עוד כואב עד מאוד. הפרחים של האביב נותנים הרבה כח גם לי.
בסיטואציה הזאת, איזה מזל שהורי בביתם. יש לנו התמודדויות אבל לא זו שבריחוק הנוראי הזה. אני מתקשה לדמיין את הסיטואציה. אחד הדברים העצובים במגפה הזאת הוא שאנשים הולכים בבדידות וגם הפרדה אחר כך נעשית תחת לחץ כבד והגבלות. אני שמחה שקראת והדברים נגעו בך. מקווה שנתראה במהרה בימים טובים יותר.
אוי זיוה, אפשר פשוט לחבק אותך מרחוק? איזה פוסט פיוטי כתבת לנו פה. זה בכלל לא מונולוגים- זה דו שיח בין העבר להווה, שיחה בין שני דורות, עם הצצה לעתיד. מאחלת לך ולהורים שלך הרבה בריאות.
בטח שאפשר להתחבק. כיף להיות מחובקת. תודה, ינינה, על התגובה החמה ועל האיחולים להורים.