רגע לפני שפברואר חלף הלך לו ובתפר שבין החורף לאביב יצאתי ליום טיול במועצה אזורית מנשה במסגרת סיור בלוגריות. מועצה אזורית מנשה יושבת במרחב שבין פרדס חנה-כרכור ועמק חפר לבין קו התפר. היא נמצאת מדרום לפארק רמות מנשה המוכר והאהוב ונושאת שם דומה אך הנכסים שלה פחות מוכרים. היא קרובה למרכז אבל רחוקה למדי מהתודעה.
במפגש הראשון של הבוקר, באוטובוס הצהוב של המועצה, פגשנו את מיכל אברמוב מהמועצה האזורית ואת טל רז – מורת דרך תושבת המועצה, שסיפרו לנו על המרחב של המועצה ועל השאיפה שלהן ושל העושים למען התיירות באזור לשקף את הרב-גוניות האנושית, לאפשר ביטוי לתושבים באשר הם וליצור תיירות חברתית. האמירה הברורה הזאת שלהן קנתה את לבי ועוררה את סקרנותי להמשך. מי שמכיר אותי מקרוב יודע שהפרגון שלי אינו אוטומטי ואפילו לא כשאני מוזמנת לסיורים ומחויבת למזמינים. משהו במנגנון שלי מקשה עלי לזייף, וכאן נפתח לי הלב.
האנשים שפגשנו
במשך היום פגשנו הרבה אנשים המתפרנסים ממגוון עיסוקים, מארחים בביתם, מלמדים משהו, מעבירים חוויה, עוסקים בבישול ובקייטרינג או מוכרים מוצרים. בשני קצוות הסקלה פגשנו את עבד אל-רחים כבהא מאום אל קוטוף שהקים מוזיאון קטן בחצרו למורשת הערבית, ואת טל ארגמן מקיבוץ מגל העובד כסומלייה במסעדות בתל אביב. סומלייה הוא מומחה יין היודע כיצד להתאים את סוג היין למנות האוכל השונות.
כולם רוצים להצליח ולהתפרנס בכבוד. מי כמוני, המתמודדת היום עם עסק משלי, יכולה להזדהות עם הצורך לספר ולהראות לעולם את הידע ואת היכולות. אבל משהו בחיבורים המעניינים ובנרטיב של האזור המכיל את העבר ונושא פניו קדימה גרם לי להקשיב ביתר עניין. אני רוצה לספר על שלושה סיפורים שחוויתי ביום הזה, ובסוף הפוסט אציג סיכום על כל המידע ועל אפשרויות רלוונטיות לטיולים במרחב של "תיירות מנשה".
1. הסיפור של קפה טוב
בית הקפה נמצא בתוך שטח בית החולים שערי מנשה. התקבלנו שם בארוחת בוקר מזמינה וטעימה שהכינו עובדי המקום, כולם משתקמים המתגוררים בבית החולים. מפעילה את בית הקפה עמותת ש"כולו טוב" וזהו בית הקפה הראשון שהעמותה מפעילה במתכונת המיוחדת הזו.
בחלל הישיבה הנעים עם החלונות הגדולים הפונים אל המדשאה רחבת הידיים ישבנו במעגל למפגש של תחילת טיול ושמענו את תמר, נציגת בית החולים, ואת ארסן שמנהלת את בית הקפה מטעם עמותת שכולו טוב. המילה משתקם אינה מגלמת בתוכה את המאמץ ואת הרצון הנדרשים מהעובד. בשער מנשה יש מחלקה אחת פתוחה, מחלקות סגורות וביניהן גם מחלקות משפטיות. משמעות הדבר שמאושפזים בהן אנשים שעשו עבירות קשות ונמצאו כלא כשירים לעמוד לדין. עליהם לעבור דרך ארוכה עד לשיקום.
רק אלו מהם שעברו ועדה וקיבלו סל שיקום יכולים לעבוד בבית הקפה. יש להם ליוויי צמוד והם עובדים במקום כדי לבנות מחדש את הרגליהם ולחזור אט אט לחברה. הם עדיין לא חיים בקהילה ואינם חלק ממנה, אבל ניתנת להם כאן ההזדמנות להוכיח יכולת ומסוגלות ולפגוש אנשים נורמטיביים החיים מחוץ לבית החולים. זה לא תמיד פשוט. ארסן תיארה בפנינו עד כמה קשה לאדם שסובל ממחלת נפש או שלומד להתמודד עמה להתמיד ולתפקד בשעת הפתיחה של בית הקפה או עד שעת הסגירה.
.
מי מגיע לבית הקפה?
כולם מוזמנים.
אנשים רבים מהאזור כבר מכירים את המקום ובאים, אם מפני שהוא נעים ומוצלח ואם מהרצון לפרגן.
אנשים מגיעים גם כדי לעבוד בחלל בית הקפה או לקיים מפגשי עבודה.
קפה טוב פתוח בימים א-ה בשעות 8.00 – 20.00
וביום ו בשעות 8.00 – 14.00
.
איך נכנסים לבית הקפה?
מגיעים לכניסה של בית החולים שער מנשה ואומרים שבאתם לקפה טוב.
2. הסיפור של קיבוץ מגל
את הסיפור של מגל סיפר לנו טל ארגמן שקיבל אותנו בפינה יפה של הקיבוץ הפונה אל הנוף. כיום טל הוא סומלייה שעובד במסעדות בתל אביב וגם עורך סדנאות של אוכל ויין על פי הזמנה. במשך הרבה שנים הוא עבד במפעל נטפים של הקיבוץ, מפעל שנולד מתוך ההוויה של הקיבוץ והסיפור שלו.
קיבוץ מגל נוסד ב-1953 בגבעה הסמוכה לקו הגבול של מדינת ישראל, אשר כונה ברבות הזמן "הקו הירוק". מטעי הזיתים של תושבי האזור אשר ברחו ב-1948 עיטרו את הגבעה שעליה יושב כיום הקיבוץ ואת סביבותיו. הזיתים היו מראשית הדרך חלק מתבנית הנוף של הקיבוץ ואחד מגידוליו החקלאיים. הקרבה לגבול לעומת זאת, היתה החלק הקשה יותר בהתמודדות של הקיבוץ החדש. הגבול היה דיפוזי מאוד ולא מוגן כפי שהוא היום.
השנים הקשות והשנים הטובות
בנקודה הזאת אני מוסיפה גם סיפורים ששמעתי, ולפיהם פליטים ניסו במשך שנים אחרי קום המדינה להתגנב אל בוסתניהם, מטעיהם וכרמיהם, כי הם חיו במחסור והתגעגעו לשפע שהיה להם ונותר מאחור. זה סיפור טרגי שאילולא היה עדיין חלק ממציאות חיינו היה יסוד לחומר שממנו עשויים סיפורים טובים. בכל אופן ב-1967 המציאות של מגל השתנתה והגבול התרחק, אבל ממש לרגלי הקיבוץ רואים את גדר ההפרדה, והיישובים בגבעה שממול נמצאים מעבר לקו הירוק – שכנים שאינם שכנים.
קיבוץ מגל יושב בנקודה שבה המותניים של ישראל הן הצרות ביותר וכל רוחבן הוא 19 ק"מ בלבד. משמעות הנתון הזה שהקיבוץ התמודד מאז ומתמיד עם משאבים מצומצמים. ההתמודדות הזאת הובילה אותו אל התעשייה וכבר בשנות הששים הצטרף אל מפעל "נטפים" שהוקם עוד קודם לכן בקיבוץ חצרים שבנגב. במגל הוקם אחד ממפעלי נטפים, והשותפות בין שני הקיבוצים הפכה ברבות השנים לתאגיד בינלאומי גדול המוביל פתרונות חדשניים בתחום ההשקיה בטפטוף. שני קיבוצים, האחד בנגב ואחד במותניים הצרות של ישראל, הגיעו אל רעיונות ייחודיים וחלוציים בתחומם, כל אחד מתוך המצוקה שלו.
אגריתור
מכל רחבי העולם באים לראות את השיטות החדשניות של ישראל בתחום ההשקיה וללמוד על הפיתוחים החדשים של נטפים. העלייה הזאת לרגל הולידה את הרעיון של "אגריתור" – מיזם תיירות המספר את סיפורה של התעשייה. אפשר לחוות בו גם את החוויה החקלאית ולראות בעיניים איך מצמיחים ירקות בחממה. באגריתור עורכים סיורים לקבוצות ומארחים גם משפחות. המיזם התחיל מצורך להראות את החידושים של מפעלי נטפים והתפתח למקום שממנו יוצאים סיורים ליעדי חקלאות מעניינים אחרים.
.
מתוך האתר של אגריתור:
"אגריתור עוסקת מזה מספר שנים באירוח משלחות וקבוצות מכל העולם לביקור חקלאי המשלב חקלאות מתקדמת (Hitech), השקיה בטפטוף, בקרת אקלים, חממות שונות- מהחממה הפשוטה ביותר המיועדת למשקי בית קטנים באפריקה ועד לחממת הזכוכית הגדולה המיועדת למדינות קרות באירופה ועוד…
בנוסף אגריתור משמשת כנקודת יציאה לסיור מקצועי באתרי חקלאות נוספים באזור, מכון טיהור ומאגר מים מהמתקדמים ביותר, רפת רובוטית מהמתקדמות בארץ, גידולי שדה ויישומיים של חקלאות מודרנית. מטעים, פרדסים, פרחים ועוד."
.
כדי לבקר באגריתור יש לתאם את ההגעה.
מסיק קיבוץ מגל
זהו המותג המאגד בתוכו את השקדים של הקיבוץ הנארזים במארז יפה ונמכרים כאן, את מוצרי הקוסמטיקה המיוצרים משמן הזית ואת שמן הזית של הקיבוץ. השמן הנמכר בטעמים שונים המיוצרים מזנים שונים של עצי זית.
שרון גולן העובדת במקום סיפרה על הזנים השונים ולימדה אותנו כיצד טועמים. שמן הזית של מגל נמכר למסעדות הטובות בארץ ולשפים המבינים דבר או שניים באיכות ובטעמים. בטעימת השמן הראשונה אני החלטתי ש"עד כאן". לא השתכנעתי שנחמד לטעום שמן. אבל בבית ניסיתי את שמן קורינייקי בסלט שלי והטעם היה נהדר.
בעיתוי שבו ביקרנו במקום, בסוף פברואר, מטע השקדים היה בשיאו והמראה מרהיב. גדלים בו כמה זנים בשורות נפרדות, ושיא הפריחה משתנה על פי הזן. נעשה שימוש במקום בכוורות דבורים לצורך האבקה. המטע נהנה והדבורים מייצרות דבש. אפשר עדיין ליהנות מהמטע בתחילת מרץ, ואין צורך לפחד מהדבורים. הן עסוקות מאוד בשלהן וכל היחדנס הזה רק מעשיר, מלמד ומוסיף לחגיגה. כשתבקרו בחנות תבקשו להיכנס למטע וצוות המקום יפתח לכם את השער.
שעות הפעילות של מסיק קיבוץ מגל:
ימים א'-ה' מ-8:00 עד 16:00
ימי שישי מ-9:00 עד 13:00
שבת – סגור
ביום הבחירות, ב-2.03, החנות פתוחה
אתר האינטרנט של מסיק קיבוץ מגל– אפשר לקנות בחנות האינטרנטית ואפשר גם לקפוץ לחנות ולמטע השקדים.
3. תיירים כסוכני שינוי - החזון של טל רז
טל רז היא מורת דרך מוסמכת המתגוררת בקציר והיא גם עוד כמה דברים שעליהם אספר מיד. היישוב הקהילתי קציר נמצא בקצה הצפוני של המועצה האזורית מנשה, בנקודה גבוהה קרוב לקו התפר, בתחום המרחב של ואדי ערה. כשטל הגיעה לקציר עם משפחתה היא ידעה שיש ביכולתה להתרוצץ עם קבוצות של מטיילים ברחבי הארץ אבל היא רוצה לעשות משהו קצת אחר. היא יצרה קשרים עם אנשים נוספים מהאזור, יהודים וערבים מיישובי המועצה וגם מישובי ואדי ערה הסמוכים. ביחד הם הקימו בשנת 2006 את עמותת "מרבד ירוק", עמותת תיירות הפועלת באזור ואדי ערה ומועצה אזורית מנשה.
עמותת מרבד ירוק היא הראשונה שהחלה לקיים בארץ את סיורי לילות רמדאן. הסיורים הראשונים נערכו באום אל פחם. במקרה, מבלי שהכרתי את טל, זכיתי להשתתף באחד הסיורים הראשונים, ואני זוכרת את טל מהסיור ההוא לפני יותר מעשור. היא הדריכה באום אל פחם ביחד עם מדריך מהמקום. גיסתי ז"ל הזמינה אותי אז לסיור. היא שמעה על סיורי לילות רמדאן בפעילותה בחברה להגנת הטבע ורשמה את שתינו לסיור.
כשהתחלתי את דרכי כבלוגרית החלטתי שאני רוצה להפיץ את הבשורה ועודדתי את הקוראים של שמתי לב לצאת לסיורים האלה. ניסיתי לתזמן סיור שבו ניפגש קוראי הבלוג, אבל מה שקרה אז זה סיפור לפעם אחרת.
בתמונה – באנר שהכנתי ב-2017 לקראת סיור בכפר קאסם. את הקיר שעליו דימויי היונים הצבעוניות צילמתי באום אל פחם שאליה הגעתי עוד פעמים אחדות מאז אותו סיור. ביקרתי כמה פעמים בגלריה המפורסמת של אום אל פחם. פעם באתי עם אחותי, פעם עם חברות ופעם גם לבד. התחלתי לבקר בגלריה לאחר אותו סיור, שעזר לי לשבור את החומות.
חוויות שעושות גלים
ולמה אני מספרת על הנוסטלגיה הזאת? כי מה שקרה לי – זה בדיוק מה שטל מדברת עליו. כשאנשים מתארחים בבתיהם של זרים, והחוויה הזאת שוברת מחיצות ומסירה סטיגמות, יש סיכוי שהאורחים יחזרו הביתה אבל משהו מהחוויה ישאר אתם וישפיע עליהם. במקרים מסוימים ההשפעה הזאת מתרחבת אל מעגלים של משפחה וחברים.
אמרתי שאספר מה עוד טל עושה. ובכן, היא מעצבת תכשיטים ועורכת סדנאות ליצירת תכשיטים בביתה. היא תופרת טיולים על פי הזמנה, ובטיוליה אפשר לחוות חוויות שונות ולפגוש אנשים שונים מהאזור. ניתן גם לסייר אתה בקו התפר, לטייל בטבע, ללקט ולבשל. רעיון שראיתי באתר של טל, אחד מיני רבים, הוא לצאת אתה ועם אמנה כנעאן אל השוק בברטעה, לקנות מצרכים ולערוך סדנת בישול בביתה של אמנה בכפר קרע. טל עוסקת גם ביעוץ לאתרי תיירות ובעיקר בתחום של תיירות חברתית.
כשהיצירתיות ממריאה והמחשבות מתעופפות רחוק
את ביתם של טל רז ונועם זמיר אשאיר לכם כהפתעה כי אולי תטיילו יום אחד עם טל ותתארחו בביתה. העליתי רק תמונה אחת מחדר עבודה בקומה העליונה, כי מגיע גם לנועם שידעו מה הוא עושה. ניתן להזמין ממנו עבודות נגרות נהדרות.
אשתף רק בתחושה שהרגשתי כשישבתי בביתם: במקום שבו יש כל כך הרבה מעוף וחדוות יצירה, המחשבות יכולות להתעופף בחופשיות ולהגיע למקומות מעניינים ומפתיעים. זה בית שהדמיון משתולל בו ופורץ כל גבול. אני מרבה לדבר בבלוג על תיירות מקומית. טל רז לא רק מדברת אלא גם יוצרת אותה בעצמה וגורמת לה להתהוות. היא מדריכה עם חזון אקטיביסטי שמייצר תיירות מאוד חברתית המחוברת למקום ולאנשיו.
המועצה האזורית מנשה הולכת עם החזון הזה, ואולי הוא מתקיים שם כי מציאות החיים המעורבים והמשותפים באזור הולידה עשייה כבר לפני שנים רבות. בוואדי ערה פועל בית ספר דו-לשוני, ובמוסד החינוכי והלימודי גבעת חביבה נעשית כבר שנים רבות פעילות המחברת בין אנשים ואוכלוסיות.
באפליקציית wishtrip המרכזת פעילויות של תיירות בארץ, שאני מאוד ממליצה להוריד ולהשתמש בה, בעמוד של תיירות מנשה כתוב: בשביל ההיסטוריה, למען התרבות ומעל הכל – ההון האנושי.
אתר האינטרנט של טל רז – תכשיט של טיול
תיירות מנשה - קצת תכלס וסיכום האפשרויות
למטיילים בשניים, לבד או עם הילדים – מה אפשר לעשות
לבלות בקפה טוב בבית החולים שער מנשה
לבקר בחנות המפעל של מסיק קיבוץ מגל ובמטע השקדים
לבחור בין שפע הרעיונות שבאפליקציית ווישטריפ (תיירות מנשה), למשל טיול בשמורת אלוני יצחק או במוזיאון חצר הראשונים בקיבוץ עין שמר או ברוח שתות – קטיף עצמי של תותים ליד גן שמואל. ויש באפליקציה עוד רעיונות.
.
למטיילים בקבוצה או במשפחה גדולה
הרבה מהפעילויות שעברנו מתאימות לקבוצות או למשפחות גדולות המציינות אירוע.
- סיור באגריתור – ראו פרטי קשר באתר
- להזמין סדנת אוכל ויין אצל טל ארגמן. טל הוא סומלייה ומומחיותו היא בהתאמת היין לאוכל – Talargaman1@gmail.com 0525017979
- להזמין קייטרינג אצל פרח סבג, אפשר גם למקום בטבע ואפשר לתאם אתה את אופי הארוחה. היא לא חייבת להיות כבדה וגדולה אבל בטח יהיה בה משהו מיוחד. perahsabag1@gmail.com 0502844215
- להזמין טיול חוויתי אצל טל רז – תכשיט של טיול – ראו פרטי קשר באתר
תודות
אני רוצה להודות למיכל אברמוב ממועצה אזורית מנשה ולמירב טלמור קשי – תושבת המועצה וקולגה, שיזמו את הסיור המרתק הזה.
המון תודה לכן שפתחתן לי שער.
בלוגריות שהיו אתי בטיול וכתבו עליו
שקדיות פורחות – מועצה אזורית מנשה, מתוך הבלוג לטייל עם גילי של גילי מצא
טיול ליום אחד במקום מפתיע, מתוך הבלוג אמאל(ה)שניים של מיה לפידות (תודו ששם הבלוג נפלא)
ובקרוב יהיו עוד. שווה לעקוב
אני מזמינה אותך להירשם ולהיות תמיד בעניינים.
גם הפוסט הבא יביא פינה מיוחדת בישראל.
זיוה יקרה, כל כך התרגשתי לקרוא את דברייך. יכולתי לטייל איתך שוב בכל אותם מקומות. ובוודאי שתענוג לקרוא על הקיבוץ בו אני גרה מנקודת מבטך. תודה שהיית, תודה על הפוסט המעניין והקולח.
כן ירבו סיורים ומפגשים.
מירב
פוסט מענין ביותר בעיקר על עניין הגבול. תודה על ההמלצות. אני טיילתי עם עמותת מרבד ירוק וגם עם דרכים שלובות בהמלצתך. ישראל השניה , השלישית או מה שהיא – מרתקת לא פחות מנסיעה ליו"ל
הסיפור של קו התפר ושל הנעשה בשני צדדיו הוא באמת מרתק. אני תמיד מוכנה לשמוע עוד.