ממממ… ממממ…. אני מזמזמת לי זמזום. פעם הוא טרקטור, מן מנוע שמטרטר, ולפעמים הוא סתם זמזום שמזדמזם לו מעצמו.
במשך השנים עלו צללים מן העבר. הם עלו במחזוריות בתקשורת. ספרים נכתבו והיתה גם תערוכה גדולה "לינה משותפת" בביתן הלנה רובינשטיין. בעצמי שמעתי פה ושם בנות כיתה שלי שסיפרו שהן פחדו. לא הייתי בטוחה מה לי ולכל זה. הקשבתי לקולות. הבנתי שרבות חוו את החוויות שגם אני חוויתי בדרכן והיה שם איזה צל גדול. לא התווכחתי אתו אבל לא הרגשתי שזה קולע למה שאני עברתי. כשהייתי ילדה אפילו חשבתי שאני בת מזל. איזה כיף לי שאני לא גרה עם ההורים, וכמה מסכנים הילדים "העירוניים" שצריכים לגור עם ההורים.
♥
המבט הביקורתי שלי היה תמיד על ההקשר הרחב יותר של החינוך המשותף. הרגשתי שהמבוגרים לא שמרו על נפשותינו. הם לא הגנו עלינו כשהעלבנו ואפילו התעללנו. הם לא חשבו שעליהם להתערב. בעצמם הם חיו בחברה מפלה. הילדים שהוריהם לא היו מוערכים היו חשופים יותר מכל לפגיעה, אבל כמי שהוריה היו המייפלאואר של הקיבוץ אני יכולה לומר שגם זה לא היה קל. בקיבוץ לא חשבו שצריך ללמוד חינוך. תפעול הבית וסדר היום היו קדושים יותר מהאזנה למצוקות הילדים.
עברנו גם חוויות מכוננות חיוביות ביחד שהפכו לזיכרון ילדות מאוד מיוחד. אבל לא על זה אני רוצה לספר וגם לא על הצדדים הפחות טובים. אני רק רוצה להדגיש שידעתי להסתכל במבט אוהב וגם ביקורתי על החוויות של הגיל המאוחר יחסית. חוויות של פחד כילדה לא זכרתי.
יש לי זיכרון אחד מאוד מוקדם אבל לא יחסתי לו חשיבות. אני שוכבת במיטה בבית הילדים. שקט וחשוך. אני בת שלוש בערך. אולי פחות, אולי יותר. זה היה ב"פעוטון התחתון", אז סימן שעוד לא הייתי בגן. יש לי תבנית ברורה בראש של הפעוטון. "ההשכבה לישון" הסתיימה. ההורים שלי כבר הלכו. במיטה לידי שוכבת א' שהוריה עדיין לידה כי היא פוחדת. אני מזמזמת לעצמי זמזום כמו של טרקטור, מן מנוע שמטרטר, או סתם זמזום שמזדמזם לו מעצמו. ולא פחדתי. סתם זמזמתי כדי להעביר את הזמן.
כשכבר הייתי אמא שוחחתי עם מישהי שהסבירה לי שזו דרכם של פעוטות להרגיע את עצמם. נראה שפיתחתי לעצמי כלים כבר מינקות, הייתי מוגנת או שלמדתי להגן על עצמי ולכן לא פחדתי. ואולי לא היתה לי בררה?
♥
בזמן האחרון נפרץ הסכר. כל כך הרבה שנים של הגנה עברו. שנה ועוד שנה ולא ראיתי כלום. זה התחיל מכך שהשנה נפגשנו בני הכיתה כמה פעמים. במשך שנים רבות לא נפגשנו, ומרגע שזה קרה דילגנו על כל הגינונים המקדימים וניגשנו ישר לעניין. סיפורים עלו וצפו. פתאום הבנו שהיינו חבורה של שורדים שבה כל אחד מאיתנו ניווט את דרכו בכוחותיו.
וממש לאחרונה קרו עוד דברים. הצטרפתי לקבוצת פייסבוק חדשה שבה בנות קיבוץ משתפות בחוויותיהן ומקיימות שיח מרתק על העבר. ממש באותו השבוע שבו הצטרפתי לקבוצה ביקרתי בתערוכה בשם "שומרת לילה, בואי לגן תכלת". זו היתה תערוכה מקסימה של האמנית אדוה דרורי, בת קיבוץ שריד. היא יצרה בה עולם צבעוני קסום ומלא בהזדמנויות לדמיין, לנחש, לחייך, להיעצב, להתרגש, להזדהות, להרהר ולגלות. היה בה הכול. גם הפחד היה שם וגם הרבה פנים מחוקות, אבל היו שם שלל הפתעות, גם אהבה היתה שם ואיזה עושר גדול, ובעיקר לא היה שם משהו אוטומטי או שחוק.
חזרתי הביתה, נכנסתי לארוחת הצהרים בחדר האוכל בקיבוץ. ההורים שלי היו שם וישבתי לידם. תוך זמן קצר התאסף שם הפרלמנט שלהם – צוות הסועדים הקבוע של השולחן. אני מופיעה בשולחן הזה לעתים רחוקות ואז שואלת בזהירות היכן אפשר לשבת אבל מתקבלת בברכה. סיפרתי על התערוכה ועלו סיפורים סביב השולחן. אמא שלי סיפרה שאחי הצעיר פחד מנחשים והיה בטוח שיש לו כמה מתחת למיטה. באה שומרת הלילה והבטיחה לו שתבדוק. היא האירה עם הפנס מתחת למיטה, הסתכלה לכל הצדדים ואמרה שאין נחשים. אחי אמר "טוב" וחזר לישון.
♥
ואז הכל השתחרר. לאחי היו נחשים? לי היתה מאורת נחשים שלמה מתחת למיטה. ואני מעולם לא קראתי לשומרת הלילה, אבל אם הייתי צריכה לעשות פיפי הייתי יושבת שעה ארוכה על המיטה וחוככת בדעתי כיצד לרדת ממנה בזהירות כך שהנחשים לא יזנקו אחרי ומתכננת איך להערים עליהם. לפעמים האיום של הנחשים היה כל כך גדול שהייתי חוזרת לשכב וחולמת שאני צריכה פיפי, וכשהייתי מתעוררת גיליתי שעדיין אני צריכה פיפי אבל גם הנחשים עדיין שרצו מתחת למיטה. בסוף הייתי מזנקת ורצה במהירות לשירותים.
בכיתות המתקדמות של בית הספר הייתי הולכת לבד מבית ההורים בשעת הערב לבית הילדים. כבר לא השכיבו אותי לישון וזה סימן שכבר הייתי ממש גדולה. בקטעי הדרך החשוכים, בשטח המת שבין פנסי הרחוב, שוב ארבו לי נחשים. לפעמים הייתי משתהה ואז אומרת לעצמי "שלוש ארבע" וחוצה במהירות את החושך.
ובסוף גם הנחשים נעלמו.
כבר הייתי אמא ונולדו לי שלוש בנות. שלוש חצופות הן באו לעולם, כל אחת בתורה. חצופה אחת, חצופה מספר שתיים וחצופה מספר שלוש. כולן היו צועקות כשראו ג'וק, עכביש או אפילו נמלה. למה הן קוראות לי? חשבתי. אני נלחמתי בנחשים והן קוראות לי בגלל ג'וק? אני לא העליתי בדעתי לקרוא לאמא שלי. לא חשבתי שהבעיה שלי צריכה להטריד מישהו. התמודדתי בעצמי.
ופתאום עולות שאלות: ממתי התמודדתי בעצמי? מגיל שנתיים? שנה? ואולי חודש? שבוע? האם בכיתי? האם קראתי לשומרת לילה כתינוקת? האם התייאשתי?
כשהבנות שלי הגיעו לגיל ההתבגרות הן היו רבות אתי לפעמים, כועסות וטורקות את דלת החדר שלהן חזק שאשמע שהן כועסות. אני לא עברתי את זה עם אמא שלי. הן לא סיננו את מה שהיה להן על הלב. הכל יצא החוצה. הן הרשו לעצמן.
♥
הבנות שלי הן היום נשים צעירות. הן גדלו עם הרבה יותר ביטחון עצמי ממה שהיה לי בגילן ועם כלים טובים יותר להתמודדות עם העולם. אני מאוד גאה בזה כי עד היום אני מרגישה את עצמי קצת טירונית בתור אמא.
דרך אגב, יש לי איזה זיכרון שכמה מבנות הכיתה שלי כן צעקו "ג'וק, ג'וק". גם בתוך הלינה המשותפת היינו שונים. א' למשל בטוח צעקה ג'וק ג'וק. מאז ימי הפעוטון לא שובצנו לישון באותו חדר, אבל דרך קירות חדרי השינה בבית הילדים אני זוכרת את צעקות הג'וק או העכביש. א' היא מאוד דעתנית. גם היא כמוני נשארה בקיבוץ והיא פעילה בציבור ומשמיעה את קולה הצלול בהזדמנויות רבות. אני כמעט בטוחה, אף כי לא בדקתי את זה מחקרית, שיש קשר בין ילדות שצועקות ג'וק ג'וק לבין דעתנות בבגרות. מי שמעז להשמיע את קולו ומי שמעז לפחד ולקרוא לעזרה, לחיבוק או לשומרת הלילה שתאיר בפנס מתחת למיטה מסוגל בהמשך לשחרר את הפחדים ולפתח כוחות משלו. ומי שלא יודע לעשות זאת ממשיך לזמזם.
♥
אני משתדלת היום גם לשיר, לדבר, להיות שונה מהזרם, לבדוק תמיד את המצפן שלי. את הבנות שלי עודדתי לא להיגרר אחרי אף אחד ולא להעליב ולהציק. יותר מדי שנים יושבת לי על הלב הפעם ההיא שנגררתי לעשות דברים שאני מתביישת בהם והצוות החינוכי שליווה אותנו עמד מן הצד ושתק. אני משתדלת לפתח את הצד היצירתי שלי כי זה הביטוי האינדווידואליסטי שלי. הבנות הנהדרות שלי הן מראה בעיקר לעצמן אבל גם למה שהייתי בשבילן. ובכל זאת ההתמודדות היא יומיומית, והיום כסבתא לנכד בן כמה שבועות זו התמודדות חדשה.
ליואב
אני מאחלת לנכד שלי המתוק והמקסים שיפלס את דרכו בעולם בשמחה, בביטחון ועם כוחות משלו. אני מאחלת לו שידע להיות גם נבוך, כי מי שתמיד יודע מה טוב ומה נכון חווה מנעד צר יותר של רגש ועולם מוגבל. מבוכה והתמודדות עצמאית הם כוח, אבל חשוב לדעת גם להיעזר ולהיתמך.
הזמנה אישית
ראשית, המון תודה לך שקראת וליווית אותי בפוסט הזה. אני מזמינה אותך להירשם למועדון החברים של שמתי לב ולהמשיך אתי במסע. הכתיבה האישית היא חדשה בשבילי. אני כותבת לרוב על טיולים, אבל אני משתדלת להביא את עצמי גם לתוכם ולספר ממקום אישי. יש לי בבלוג גם פרויקט יקר ללב שמטרתו לעודד טיולים בתחבורה ציבורית. מי שליווה או ליוותה אותי בפוסט הזה אולי אפילו ימצא את החוט המקשר. אז אני מזמינה אותך שוב להצטרף 🙂
כתבת מליבך ממש, תודה ששיתפת. שמחה על הפינה המיוחדת הזאת בבלוג. כבר מצפה לפעם הבאה שתכתבי בה.
ליען, כשכתבתי את הפוסט ידעתי שתהיה לו לפחות קוראת אחת :). הידיעה שאת נמצאת וסקרנית לקרוא מאוד מעודדת אותי.
זיוה היקרה
לא סתם אומרים הדשא של השכן ירוק יותר.
אחות חורגת של אימי היתה מקיבוץ שמיר. אהבתי כילדה להגיע לשם ולהתארח לכמה ימים. כמה רציתי להיות בת קיבוץ.
לא היה לי מושג כמה ילדים סבלו שלא ישנו עם הוריהם. ראיתי בכך חוויה טובה.
כשאת מגלה כאן טפח מהנחשים שהתחבאו מתחת למיטה ולא היתה אמא לידכם לנחם ולהסביר ולחבק מבינים שההפרדה לא נעמה לכם.
מזל שכעת מבינים והנכד כבר לא יגדל למצב הזה.
כתבה שקראתי בנשימה עצורה.
רחל, אני כותבת את הדברים ממרומי גיל 58. במשך שנים חשבתי שאני בת מזל וכשהייתי ילדה לא חשבתי על זה שלא נעים לי ואפילו שנים אחר כך לא ידעתי לזהות את זה. היו הרבה חוויות חיוביות ועד היום אני מחכה שהנכד שלי יגדל ואני אקח אותו לטיול ברפת, ביער, ב"אוקינוסים" ו"בגבעות" (פינות של ילדותי). זו שאלה גדולה למה בכלל לחטט בעבר, אבל כמו דברים רבים שאנשים מגלים בגיל מאוחר ומרגישים שזה משהו שהם צריכים לברר לעצמם, כך גם אני מרגישה, בדיעבד כמובן. זה נותן לי תובנות על עצמי היום ותשובות לכל מיני שאלות ששאלתי את עצמי במשך השנים ולא מצאתי להן מענה. תודה שקראת. אני מעריכה מאוד מאוד את השותפות שלך ואשמח לשמוע פעם על ילדותך.
היתה לי חברה שגרה בקיבוץ. ישנתי איתה בחדר ילדים מספר פעמים. זה היה נראה לי קסום. קינאתי בה על החיים בקיבוץ. היום כמובן הדברים נראים אחרת. כאמא קשה לחשוב על הסיטואציה הזאת של בתי הילדים.
את כותבת מקסים ומרגש. מחכה לקרוא עוד מהפינה החדשה שלך
תודה רבה, ענת. אני זוכרת שגם אני הייתי מביאה אורחים. בן דוד שלי התארח פעמים רבות אצלנו בבית הילדים וגם בת של חברים של ההורים. היו גם צדדים באמת יפים. שלא תחשבי שהכל היה רע. כפי שסיפרתי כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שאני בת מזל ורק בדיעבד (והרבה שנים לקח לי להבין את זה) אני מרגישה את הקשיים. יש דברים שבטח לעולם לא נדע ואולי טוב שכך. אני באמת מקווה שאצליח לפתח גם את הפינה האישית הזאת. תודה על העידוד.
קודם כל אני רוצה לחבק אותך זיוה, את האישה שאת היום, ואת הילדה שישבה שם, על קצה המיטה ופחדה מנחשים..
ואחר כך –
בעצם אין אחר כך. רק עוד חיבוק ועוד חיבוק.
פוזט כל כך מרגש זיוה.
אלף תודות, ינינה. איזה כיף לי להיות מחובקת. את נהדרת. ואני מקווה להמשיך לכתוב 🙂
כתבת כל כך יפה זיוה, והצילומים פשוט נוגעים בול. כל פעם שחוזרים הסיפורים על הלינה המשותפת זה נשמע לי נורא, אבל אני לא יכולה לשפוט את מי שהיו אז הורים במערכת הזאת. מאד אהבתי שקראת למנויים שלך מועדון חברים. נשמע כל כך קיבוצי 🙂
תודה רבה, נועה. ואת צודקת – לא ניתן לשפוט. אבל טוב שיש דרכים להתבטא ולשחרר 🙂
זיוה, אני אוהבת ששמת את הכתיבה הייחודית שלך במקום משלה. אני תמיד קינאתי בילדי הקיבוצים על העצמאות שלהם ועל הלינה בבית הילדים. מה שבעיני, ילדת העיר, נראה כמו יצירה של עולם שהוא של ילדים בלבד. אבל כנראה שהדשא של השכן… אני גם מבינה את הרצון שלך להיות כמו הילדה שצעקה ג'וק ג'וק ושחררה באחת את פחדיה. אבל, אני יודעת שדווקא לילדים שבוחרים לזמזם יוצאים אחר כך הסיפורים הכי מופלאים
איזה תגובה כיפית, אורית. את תמיד מחממת לי את הלב, יודעת לקלוע במדויק ולעשות זאת בחן.